האם נושאי מישרה אחראים בחברה על חובות שנקבעו לפני הפירוק

טענות הצדדים: טענות התובעת; לטענת התובעת, יש להתיר המצאה לנתבע אל מחוץ לתחום המדינה מהטעמים שלהלן: לתובעת ישנה עילת תביעה הראויה לטיעון ואשר מעוררת שאלה רצינית שיש לידון בה, זאת בהתאם לנטל ההוכחה שנקבע בפסיקה ולנסיבות והאסמכתאות שפורטו בכתב התביעה המגבות את עילת התביעה, לרבות דו"ח יתרות רו"ח המעיד על יתרה של 35 מליון דולר בחודש יוני 2013 שרוקנה חודש לאחר מכן; הודאות הנתבע בקיום יתרות כספיות ורצונו להסתיר את מיקום כספי התובעת מנושיה; למשיב היו זכויות חתימה בחברה ואחריות בלעדית על ענייניה הכספיים והבנקאיים של החברה; העברות כספיות חריגות שבוצעו על ידי המשיב למענים לא ידועים לאחר סיום פעילותה העסקית של החברה; הצהרת המשיב לפיה כספי התובעת הועברו לנאמנות לא ידוע מבלי לספק לגביה פרטים כלשהם; שימוש המשיב כספי התובעת למטרות אישיות שלו.

10.4 על חוזה ההעסקה של הנתבע – שנעשה בתחום המדינה – בתור דרקטור בחברה חלים מכללא דיני ישראל, לרבות החובות שנקבעו בחוק החברות הישראלי ביחס לנושאי משרה בחברה והדינים החלים על הפרת חוזה.

עם זאת, תקנה 180(ג)(1) לתקנות החדשות אשר קובעת את תחולתן, קובעת כי פרק י"ט לתקנות החדשות העוסק בהמצאות יחול על תביעה שהוגשה טרם כניסת התקנות החדשות לתוקף, כלומר, לפני 01.01.2021.

בהיות החברה חברה ישראלית הכפופה לדין הישראלי ומכוח זאת הליך פירוקה אף נעשה על ידי בית המשפט בישראל, הפרת חובות הנתבע על פי התקנון, משפיע על התובעת בתחומי מדינת ישראל.

...

לפיכך, אין להפריז במשקל שניתן לקשייו של נתבע לבוא עם עדיו לארץ אחרת, ומכאן גם מתבקש שהנטייה להיעתר לטענת פורום לא נאות תלך ותקטן" [ראו רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1998) נ' The Lockformer (פורסם במאגרים)].

סוף דבר : אני דוחה את הבקשה לביטול היתר המצאה וקובעת כי ההמצאה אל הנתבע הינה המצאה כדין.

החלטתי ניתנה בכובעי כרשמת.

המבחן להטלת אחריות אישית על אורגן או נושא משרה בחברה הוא קיום יסודות העוולה, תוך הצבעה על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה שנתבע (ר' ע"א 313-08 עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי, פ"ד סד(1) 398 (1.8.10)).

נוסף לכך קובע סעיף 30(ב) שסעיף 30(א) אינו חל היכן "על העברת מיפעל... עקב פשיטת רגל או עקב פירוק של חברה או אגודה שיתופית בגלל אי יכולתה לשלם חובותיה". טרם נכנס לשאלה אם עסק ההובלות של א.מ. הובלות אכן עבר לנתבעים, נשים דעתנו לסייג הקבוע בסעיף 30(ב).

סוף דבר בהתאם לאמור לעיל, על החברה לשלם לתובע את הסכומים הבאים: · 5,000 ₪ בגין אי מתן הודעה לעובד; · 8,500 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת; · 5,000 ₪ בגין פיטורים ללא עריכת שימוע מראש וכדין.

...

לפיכך, התביעה להפרשי שכר נדחית.

כתב התביעה מסמן את חזית המחלוקת בין הצדדים ואין מקום להיעתר לסעד זה שלא נתבע במסגרתו.

סוף דבר בהתאם לאמור לעיל, על החברה לשלם לתובע את הסכומים הבאים: · 5,000 ₪ בגין אי מתן הודעה לעובד; · 8,500 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת; · 5,000 ₪ בגין פיטורים ללא עריכת שימוע מראש וכדין.

המערערות הפנו, בין היתר, להחלטה להיתקשר עם חברת הרכב "רנו" בלבד, ולהגביל את ההסכם לדגם אחד שישוּוק בשתי מדינות (ישראל ודנמרק); להסכם עם חברת "קרסו" שכלל פיצוי מוסכם למקרה שבו הקבוצה לא תעמוד בהתחייבויותיה, שגרר בסופו של דבר תביעת חוב של קרסו בסך של כ-18 מיליון דולר; ולהסכם מול חברת "אמדוקס" לגבי פיתוח ויישום מערכת בילינג, שבמסגרתו התחייבה קבוצת בטר פלייס כי אם תסיים את ההיתקשרות בטרם חלוף 10 שנים היא תשלם לאמדוקס סכום שנע בין 80-50 מיליון אירו, מה שהוביל לתביעת חוב על סך עשרות מיליוני אירו.

בין היתר, בית המשפט קבע כי כלל שיקול הדעת העיסקי חל על נושאי משרה בחברה החבים בחובת זהירות כלפי החברה, אך אין הוא חל על יועצי חוץ כגון עורכי דין ורואי חשבון; כי ההגנה על נושאי משרה מתוקף כלל שיקול הדעת העיסקי נועדה להגן על טובת החברה, קרי טובת בעלי המניות, ואין להחיל את הכלל מקום שבו מדובר בהגנה על צדדים שלישיים, כגון ביחס להחלטות שעניינן חובות הדיווח לציבור; וכי ההגנה מכוח כלל שיקול הדעת העיסקי רלוואנטית להפרת חובת זהירות, ואין היא רלוואנטית להפרת חובות אמון.

סוגיית המצאותה של חברה בסביבת חידלות פרעון היא סוגיה נכבדה שפּנים רבים לה (ראו, לדוגמה, איל גבע "חובת הזהירות כלפי נושים בסביבת חידלות פרעון" ספר גרוס 197 (2015); על חובות נושאי משרה בתאגיד בשלב חידלות הפרעון ראו דוד מינץ "עיונים באחריות נושאי משרה בתאגיד בחדלות פרעון וההצדקות לה" ספר מרים נאור (עתיד להתפרסם), וראו שם היתייחסות לשלב "איזור חידלות פרעון" בדין האמריקאי בטקסט הצמוד לה"ש 253-245, בפרט לגבי העמימות השוררת לגבי גבולותיו של "איזור חידלות הפרעון" וחוסר הבהירות לגבי הקף חובותיהם של נושאי המשרה במהלכו).

בפתחו של פרק זה נטען כי "הדירקטורים ונושאי המשרה באשכול חברות בטר פלייס הצהירו הצהרות רשלניות אשר השפיעו השפעה מהותית על קופת הפרוק". עוד נטען כי בחודשים האחרונים לקיומה של הקבוצה, יו"ר דירקטוריון חברת האם הצהיר הצהרות שוא לגבי מצבה הכלכלי של החברה, מה שהוביל למתן הנחיות רשלניות כלפי ציבור הלקוחות והספקים; כי עיסקאות והנחיות נחתמו וניתנו בשעה שהדירקטורים ונושאי המשרה ידעו או היו חייבים לדעת בסבירות גבוהה כי לא תצאנה אל הפועל; כי בשל כך נגרמו לקופת הפרוק נזקים כבדים; וכי המשיבים כולם אחראים לניזקי הספקים והלקוחות וכפועל יוצא מכך לקופת הפרוק.

...

ע"א 7829/18 (עניין בטר פלייס) – הערעור מתקבל בחלקו, במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך בחינת הטענה בדבר אי הפעלת שיקול דעת עצמאי, ויתאפשר למערערות להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה בנקודות הרלוונטיות (כמפורט בפסקאות 53-51 ו-60 לעיל), וזאת בתוך 30 יום מיום מתן פסק דיננו.

ע"א 3860/19 (עניין רוביקון) – הערעור מתקבל, במובן זה שההחלטה לסלק על הסף את תביעת המערערות נגד המשיבה - מבוטלת, והתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי.

סוף דבר, ששני הערעורים מתקבלים כאמור לעיל.

נטען בבקשה, כי זקן, כנושא המשרה בחברה, אחראי לנזקים שנגרמו לחברה בשל היתנהלותו הפסולה והשיטתית.

החברה וזקן הורשעו ובגזר הדין נקבעו קנסות בגובה 800,000 ₪ על החברה, ו-400,000 ₪ על זקן.

סכום הקנס שבו חויבה החברה, בתוספת הצמדה וריבית, הנו החוב העקרי בו חבה החברה לנושיה.

על פי הילכת מרכז הארגזים (ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפרוק ובכינוס) נ' עוזר, פ"ד נא(2) 200), סעיף 374 לפקודת החברות (שסעיף 289 לחוק מבוסס עליו) אינו מעמיד עילה חדשה, אלא מדובר בסעיף דיוני, הנותן דרך מקוצרת בידי מפרק חברה באמצעותה ניתן לחייב מנהל של חברה להחזיר לה או לפצותה על סכום ההפסד או הנזק שגרם לחברה.

עוד נפסק כי בהיעדר גילוי כזה, למנהלים תמימים, השאלה היא אימתי, בשקידה ראויה, ניתן היה, אם בכלל, לגלות לפני הפרוק את העובדות המעמידות את עילת התביעה.

...

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי, על בסיס ראיות מספקות לכאורה, בקיומה של עילת תביעה, בקיום התנאים למתן הסעד הזמני האמור ובנחיצות הסעד הזמני לצורך הגשמת המטרה של יכולת גבייה מזקן, במידה והבקשה העיקרית תתקבל.

אשר על כן, הצווים הזמניים יוותרו על כנם והבקשה לביטולם – נדחית.

סעיף 288 לפקודה מקנה סמכות לבית המשפט להורות על חקירה, וזאת ניפתחה כדי "לנסות ולהתחקות אחר פעולות שלא כדין שביצעו בעלי החברה, נושאי משרה וגורמים אחרים הקשורים לחברה טרם הליכי הפרוק" (פס' 2 לדו"ח המפרק).

התביעה העיקרית התובעת (JKV) טוענת כי מונלייט קרסה בשל נהולו הכושל של מר דביר, ותוך הפרת חובותיו על פי דין כבעל מניות, כדירקטור, וכמנכ"ל החברה.

לצורכי החלטה זו די לי בקיומו של חשש לפריצה, שלא ניתן לליבון ממצה בגין חלל ראייתי שמר אופק אחראי לו. נוכח כל האמור, אני קובע כי המסמכים שהושגו על ידי מר אופק הושגו על ידי חפוש שביצע לאחר שסיים עבודתו בחברת פיזיקל לוג'יק וללא הרשאה בדין.

בהמשך התייצב מר אופק לפני המפרק, וניתנה לו הגנה נוכח החשש כי במסירת המידע הוא פוגע בחובות הסודות שלו כלפי חברת פיזיקל לוג'יק. כפי שראינו המפרק העיד כי היה לו ברור שמר אופק החזיק את הראיות שלא כדין (ראו לעיל בפיסקה 87), אך הוא היתייחס למצב דברים שבו החזיק מר אופק בחומרים של חברת פיזיקל לוג'יק לאחר שהוא כבר לא עבד בה. לכן הוא נידרש להגנה.

ניתן היה לפנות לבית המשפט בבקשה לקבל צו אנטון פילר כדי להשיג את תמונת הראיות ולקבע אותה, ולפנות בדרישת חשיפה של מסמכים לנושאי המשרה בחברת מונלייט ובחברת פיזיקל לוג'יק. דברים אלה לא נעשו.

...

נראה לי כי העקרונות והניתוח שנעשה בהחלטה זו אמורים ליישב את המחלוקות ביחס לרשימת המסמכים שנמסרה על ידי המבקשים.

לא השתכנעתי שצריך לפסול אותם בגין הטענות מסוג זה. כאן מקובלת עלי עמדת המשיבים כי הטענות לגבי עריכה של מסמכים שונים, צריכה לקבל משקל נמוך שעה שהעותקים המקוריים מצויים בשליטתם של המשיבים, והם יכלו לבצע השוואה בעניין זה, ולהציג ממצאיהם.

התוצאה דין הבקשות להתקבל.