'מבחני המשנה' המהוים סימני היכר נוספים להיותו של אותו אדם עובד, וינתן להם משקל במקרים שבהם כפות המאזניים אינן נוטות לכיוון זה או אחר , הם: אופיו האישי של העיסוק, הכפיפות, הכוח לשכור עובד ולפטרו, צורתם של ניכוי מס ההכנסה ותשלומים לביטוח לאומי ולמע"מ, ואופן ראיית הצדדים את היחסים ביניהם.
ברי, כי אם הייתה חפצה הנתבעת להיתקשר עם שירותי הסעדה חצוניים הייתה יכולה לבחור בגורמים המחזיקים בתעודת הכשרות הרלוואנטית לה. כמו כן, לא מצאתי ביסוס לטענה לפיה לא ניתן להעביר את העבודה "לטבח אחר".
אשר למבחן התלות הכלכלית, ניכר כי התובע אכן היו תלוי כלכלית בנתבעת וכי העיסוק הישיר שלו במסעדה, גזל חלק נכבד מזמנו, ואפרט.
" (סעיף 30 לחוות הדעת בעמ' 130-131 לפסק הדין) (ההדגשה במקור – א.ש.).
...
" (ההדגשות אינן במקור – א.ש)
לאור האמור לעיל, משנשלל מהתובע זכותו לשימוע, וכן בשים לב לעובדה שהתובע פוטר לאלתר מהסיבה המנויה לעיל, תקופת עבודתו של התובע וגילו (סעיף 31 לסיכומי התובע), לצד התנהלותו אל מול הנתבעת, אני מחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים בגין אי עריכת שימוע כדין בסך של 10,000 ₪.
ראו לעניין זה הנפסק בע"ע (ארצי) 25805-12-11 מדינת ישראל - חומש, 29.11.16:
".. כעולה מפסיקת בית דין זה, ככלל, עת נפסקים פיצויים בגין הפרת נורמה מקובלת כגון פיטורים ללא שימוע, על בית הדין להתייחס לחומרת ההפרה כאשר עוגמת הנפש שנגרמה לעובד כתוצאה מאותו המעשה מהווה אחד המרכיבים לבחינת השפעת חומרת המעשה וממילא לפיצוי בגינו. איננו מתעלמים מכך שיתכנו מקרים שבהם יהא עובד זכאי לפיצוי בגין התנהלות שלא בתום לב אף שלא נגרמה לו עוגמת נפש רבה ולהיפך, ואולם, פסיקת פיצוי נוסף בגין עוגמת הנפש, מהווה למעשה פיצוי כפול שכן הפיצוי בגין עוגמת הנפש אינה נגזרת מהפגיעה הממונית שנגרמה לעובד אלא מחומרת המעשה בשילוב חומרת הפגיעה באדם הספציפי (ראו בעניין זה בר"ע (ארצי) 20418-03-13 משה סעיד - מנוסביץ רעות, [פורסם בנבו] ניתן ביום 7.11.13), שני אלה, כאמור, שלובים זה בזה. "
לאור האמור לעיל, התביעה ברכיב זה, נדחית.
התביעה מתקבלת בחלקה ואני פוסק לתובע את הסכום הבא:
פיצוי בגין פיטורים שלא כדין 10,000 ₪.