האם הלוואה מנותן פרטי מוגדרת כהלוואה

" אין חולק כי התובע והנתבעת, ואף בעלה, עונים על הגדרות לווה ומלווה האמורות.

הנתבעת טענה כי התובע עוסק בהלוואות כעיסוק, מצב אשר הפועל היוצא ממנו הוא כי חלות עליו הוראות החוק המורות לו לערוך חוזה בכתב (סעיף 2), המטילות עליו חובת גילוי מפורטת של תנאי ההלוואה (סעיף 3) והמחייבות אותו לצרף לתביעה או לבקשה לבצוע שטר הנוגעים להלוואה כזו העתק של החוזה ולפרט פרטי מידע מהותיים נוספים בקשר להלוואה (סעיף 8).

בע"א (מחוזי ת"א) 4003/07 בס ארנון נ. אברהם אריה (21.2.2009, בפיסקה 26 לפסק הדין), אשר אושר בהמשך על ידי בית המשפט העליון (ברע"א 2132/09 אברם אריה נ. ארנון בס (8.7.2009)), קבע בית המשפט המחוזי כך – "בהתאם לסעיף 1 לחוק, כל נותן הלוואה הנו בגדר מלווה לפי החוק ככל שאינו תאגיד בנקאי. עם זאת, חובת חוזה ההלוואה בכתב וכן הוראות נוספות של החוק, לא יחולו על מלווה שנותן הלוואה שלא בדרך עיסוק, כהוראת סעיף 15 לחוק. דהיינו, הכלל הנו כי מי שנותן הלוואה יראו אותו כמי שנתן את ההלוואה בדרך עיסוק, אלא אם יוכיח שלא כן הדבר." לכאורה די בחזקה האמורה, אולם בעניינינו גם הראיות שהוגשו בהליך זה אומרות בנושא זה את דברן.

...

בין הצדדים מספר מחלוקות – הנתבעת טוענת כי מדובר בהלוואות נושאות ריבית אשר חל עליהן חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג – 1993 (להלן: "החוק") ועל כן לא הוגש השיק לביצוע בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק, שיעור הריבית שנקבע בגין ההלוואות חורג מן המותר על פי סעיף 6 לחוק, ולפיכך על פי סעיפים 10-9 לחוק יש לדחות את התביעה.

לאחר שהגעתי למסקנה כי הן מכח דיני הלוואות חוץ בנקאיות והן מכח דיני השטרות והשליחות יש לדחות את התביעה אינני נדרש ליתר טענות הצדדים לגוף המחלוקת.

ההתנהלות המשתקפת מחומר הראיות לכאורה די בכל האמור לעיל, אולם סבורני כי ראוי להקדיש שורות ספורות גם להתנהלות העולה מתוך חומר הראיות שלפני.

סיכום לאור הממצאים והמסקנות אליהם הגעתי לעיל, הן בשל אי עמידה בהוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות והן בשל חריגה מן ההרשאה במילוי השיק נושא תובענה זו, אני דוחה את התביעה.

מדובר איפוא בשתי הלוואות שנתנו מהחשבון המשותף בסך כולל של 65,000 ₪ ושתי הלוואות שנתנו מהחשבון הפרטי בסך כולל של 18,500 ₪ בגין שכר טירחת עורך דינו של יעקב.

אולם דומה כי הגדרת העברת הכספים כהלוואה או מתנה נעשתה על ידי מרדכי באופן שרירותי על מנת שיתאים לסכום שהועבר לחשבון.

...

איני מקבלת את טענת מרדכי לפיה יש לראות את החלטת בית המשפט המחוזי, המאשרת את העיקול על חשבונו של יעקב בלבד, כהחלטה המבטלת את העיקול הזמני שהוטל על החשבון.

תוצאה התוצאה היא, שהתביעה נדחית.

בהמשך לכך, נדחית אף ההודעה לצד שלישי שנשלחה לנתבע על ידי עו"ד לאור.

בהתאם טוענת המאשימה שאף כי הנאשמים טענו שהכספים אשר נטלו מהחברה הוגדרו הלוואות שיש להשיבן עם ריבית, הם לא ידעו לומר מה היו תנאי ההלוואה או מה היה גובה הריבית שסוכמה, ובהמשך אף אישרו שלא נחתמו הסכמי הלוואה ולא נתנו טעם מדוע לא נחתמו הסכמים כאמור.

בדבר הסכומים שעברו לאלפא פלטינום, הסכמי הלוואה אינם עניין טכני וזו כלל לא הייתה הלוואה, אלא פשוט העברות לחברה פרטית, באופן הסוטה מההרשאה ומהוה שליחת יד, וממילא לא נרשם שיעבוד צף. ולבסוף, ב"כ המאשימה טענה כי הנאשמים מודים שהתוכנית העסקית שלהם מבוססת על החזרת הכספים למשקיעים מכספי משקיעים חדשים, וכי מציאות זו הייתה אמורה להשתנות רק בשנת 2014, מה שמאשר את קיומו של יסוד נפשי, בצד העובדה שהנאשם 1 הודה כי היה לו צורך בכספים לשם כסוי "בורות" אישיים.

...

העובדה שהנאשם 1 העביר כספים ללא הסכם ובטוחות ובריבית נמוכה לחברו הקרוב, והעביר כספים לחברה בבעלותו ללא בטוחות ובריבית נמוכה, מובילה למסקנה שפעל כשידו "קלה על ההדק" בכל הנוגע לשימוש בכספי המשקיעים, זאת בזמנים שבהם הכנסות החברה היו אפסיות, ובאופן שהעמיד – במודע – את כספי לקוחותיו בסיכון.

לפיכך הגעתי לידי מסקנה שהתביעה הוכיחה כדבעי כי הנאשם 1 עבר עבירות מרובות של מנהלים ושל עובדים בתאגיד.

סיכום לסיכום הדברים, אני מרשיע את הנאשמים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום: הנאשם 1 בעבירה של הצעה ומכירה לציבור של ניירות ערך ללא תשקיף, בניגוד להוראות סעיף 15 לחוק ניירות ערך, תשכ"ח–1968, כדי להטעות משקיע סביר, עבירה לפי סעיף 53(א)(1) לחוק ניירות ערך, יחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין, תשל"ז–1977; בעבירה של הצעה ומכירה לציבור של ניירות ערך ללא תשקיף, בניגוד להוראות סעיף 15 לחוק ניירות ערך, כדי להטעות משקיע סביר, עבירה לפי סעיף 53(א)(1) לחוק ניירות ערך; מאות עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, יחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין; מאות עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין; עבירות מרובות של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393 לחוק העונשין, יחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין; עבירות מרובות של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393 לחוק העונשין; עבירות מרובות של עבירת מנהלים ועובדים בתאגיד, לפי סעיף 424(2) לחוק העונשין, יחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין; עבירות מרובות של עבירת מנהלים ועובדים בתאגיד, לפי סעיף 424(2) לחוק העונשין.

כן הוא מצטט מדברי ההסבר להצעת החוק, המבקשים לפטור מחובת הכתב במקרה של אדם שאינו עוסק במתן הלוואות: "חובת הגילוי לפי סעיף זה לא תחול על מי שאין עסקו במתן הלוואות, (סעיף 12(א)), משום שאין זה סביר לצפות מאדם הנותן הלוואה שלא דרך עיסוק למלא אחר כל הדרישות הטכניות של החוק המוצע בנושא זה". כב' השופט נחלון מסכם וקובע כי תכלית החוק מטרתה למנוע הכבדה על אדם שמלווה שלא דרך עיסוק, ולכן הוא מציע לקבוע מספר קריטריונים לבחינת ההגדרה של "הלוואה שלא דרך עיסוק" בשטח, ובהם: "הקף עסוקו של המלווה בתחום ההלוואות, הן מבחינת מספרן והן מבחינת סכומיהן; מספר הלווים שלהם הוא מלווה; תדירות ההלוואות; תנאיהן המסחריים של ההלוואות והאנטרס של המלווה בהענקת הלוואות כאמור". עולה מן המקובץ כי על מלווה שעיסוקו במתן הלוואות להמציא במסגרת תביעתו הסכם הלוואה, שאם לא כן תביעתו תדחה.

בסעיף 12 לתצהיר עדות ראשית מטעמה טוענת הנתבעת, כאמור, כי העבירה לתובע באמצעות דוא"ל "פורמט ריק של הסכם ההשקעה אשר נימסר באותו אופן גם למשקיעים אחרים ואשר נוסח ע"י עו"ד ... כאשר פרטי ההשקעה, הסכומים, המועדים ואף שמות הצדדים נשארו ריקים להשלמה...". דא עקא שהנתבעת אף לא הביאה עימה דוגמאת טיוטה של הסכם מעין זה. יתירה מכך: בסעיפים 15-16 לתצהירה בבר"ל מתייחסת הנתבעת לבקשתו של התובע לכרות בין הצדדים "הסכם הלוואה" (כהגדרת הנתבעת בסע' 15 לתצהירה בבר"ל), בגין הכספים אשר ניתנו כמקדמה להשקעתו בחברה, כך ממש.

...

בנסיבות אלו, אני מקבל את גרסתו של התובע לפיה נעתר לבקשת הנתבעת לסייע לה במצוקתה.

תוצאה משכך, אני מורה על חיוב הנתבעת לשלם לתובע את סכום ההלוואה בסך של 147,000 ₪, בתוספת ריבית לא צמודה בשיעור של 4% לשנה החל מיום 1.1.12 ועד היום בסך של 53,757 ובסה"כ סך של 200,757 ₪.

בנסיבות העניין ובשים לב לדיונים הרבים שהתקיימו בתיק (6 דיונים, ובכללם דיון בבר"ל) ולהצעות הפשרה הרבות מטעם המותב, וכן נוכח ההליכים במשטרת ישראל וכלל ההוצאות ועגמת הנפש שנגרמה לתובע בעניין אני מורה לנתבעת לשאת בהוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 16,910 ₪.

דיון: חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993, לימים חוק אשראי הוגן, הנו חוק צרכני אשר נועד להגן על נותני הלוואות ממקור שאינו תאגיד בנקאי לבל ינצל המלווה את מצוקתם ויחייב אותם לשאת בריבית מעבר למותר בחוק.

על מנת להגשים את מטרות החוק, כמצוטט לעיל, נקבע כי הסכם ההלוואה טעון מיסמך בכתב בו יפורטו כל פרטי ההלוואה, לרבות שמות המלווה והלווה ומענם, סכום ההלוואה, הסכום שקבל הלווה בפועל בגין ההלוואה, שיעור הריבית, תקופת ההלוואה, סכום ומועד התשלומים לפרעון ההלוואה ועוד (סעיפים 2-3 לחוק).

אמנם נכון, במבוא להסכם הנתבעת מוגדרת יחד עם הנתבע בתור "לווים" ובהואיל הראשון והשני להסכם שניהם אישרו כי הם נטלו הלוואות מהתובע אשר בגינן נותרה יתרת חוב בסך של 1,200,000 ₪, אולם מאחורי כל אלה אין ולא כלום ביחס לנתבעת.

...

לסיכום, אני מורה על דחיית התביעה העיקרית נגד שני הנתבעים.

כתוצאה מתחייבת, דין התביעה שכנגד להתקבל ובהתאם לכך ניתן בזאת פסק דין הצהרתי ולפיו ההסכם נשוא התביעה מיום 06.06.2018 מבוטל בזאת והנתבעים לא חייבים לתובע מאומה.

התובע ישלם לנתבעים, ביחד ולחוד, באמצעות בא כוחם, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 90,000 ₪ (כולל מע"מ) וזאת עד ליום 08.09.2023 שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.