האם גרירת אופנוע נחשבת לנהיגה וחייבת ברישיון

השאלות שבמחלוקת ודיון בהן השאלה שבמחלוקת בין הצדדים הנה האם יש לחייב את הנתבעים בנזקי התובע בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") והיא כוללת מספר שאלות משנה בהן אדון כסדרן: האם נעשה "שימוש" בגרר כהגדרתו בחוק הפלת"ד בעת אירוע התאונה? במידה וכן - האם שימוש זה נעשה למטרות תחבורה כנדרש בהגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפלת"ד? האם פגיעת התובע הנה "עקב" השמוש בקטנוע במובן זה שקיים קשר סיבתי בין השמוש שנעשה לבין פגיעת התובע או שמא יש לקבוע כי היא עקב השמוש בטרקטור? אומר כבר עתה כי לטעמי לא יכולה להיות מחלוקת שאכן נעשה "שימוש" בקטנוע בעת אירוע התאונה כפי שזה מוגדר בחוק הפלת"ד ואף כי שימוש זה נעשה למטרות תחבורה, זאת משאין מחלוקת כי התובע עסק בגרירת הקטנוע באותה העת לצורך "הסעתו" ממקום למקום, ולטעמי אין רלבאנטיות לשאלה באם הקטנוע היה תקין או למטרה הסופית שהיתה לתובע בעת גרירתו.

נחיצות הגרירה אינה רלבאנטית להגדרתה זאת כשם שנחיצות הנסיעה ברכב אינה רלבאנטית לשאלה אם הנסיעה מהוה שימוש ברכב".

אלא שאין בה לסייע לתובע כאן, שכן ברור לחלוטין כי גרירת הרכב נעשתה ל"מטרת תחבורה" משאין מחלוקת כי הגרירה נעשתה לצורך העברת הרכב ממקום עסקו של התובע למקום אחר, וזוהי, בפני עצמה "מטרת תחבורה", גם באם לא הייתה לתובע כוונה מיידית (או אפילו כשירות כנהג בהיעדר רשיון נהיגה) להתחיל בנסיעה על הקטנוע.

בכך סבורה אני שטעה בית משפט השלום בת.א. (ת"א) 157804/02 קוגלוביצקי נ' המגון חברה לביטוח בע"מ (21.3.06) בקביעתו כי גרירת אופנוע לשם העמסתו על משאית לא נעשתה "למטרת תחבורה", וראה בשונה (גם באם אין שם התיחסות ספציפית לשאלת "מטרת תחבורה"): ת.א. (שלום חיפה) 39677-04-10 אסולין נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' (30.7.12) אשר אושר בע"א (חי') 42028-09-12 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (17.4.13).

...

אציין כי התובע לא טען לקיומה של "תאונה מעורבת", וטוב שכך, שכן למרות העובדה שאינטואיטיבית לכאורה יש לראות בתאונה "תאונה מעורבת" במעורבות שני כלי הרכב, הרי שכל עוד אין לראות בתובע "אדם המצוי מחוץ לרכב", אלא מי שעשה "שימוש" באחד הרכבים המעורבים, אין תחולה להוראת סעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד. התוצאה היא שהתביעה כנגד הנתבעים נדחית בשל העדר עילת תביעה לתובע כלפי הנתבעים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

התובע שמעיד שרכש את האופנוע "לצורך מסחר בו" [לשון תקנה 284(א)(2א)], בחר להחזיק אצלו רכב כשנתיים, מבלי לרושמו על שם בעל רישיון סחר – כפי שמאפשרת התקנה; רישום שהיה מוביל לכך שהאופנוע היה נחשב ל"רכב שהשימוש בו הופסק לפי תקנה 290", ואז אי אפשר לנהוג בו [הוראת תקנה 290 לתקנות התעבורה]. התובע לא טען וגם לא הוכח שהוא עצמו היה בעל רישיון סחר במועד הרלוואנטי (להבדיל מסוחר באופנועים "קונה ומוכר").

אני מוצא כי ממכלול הראיות והעדויות בתיק זה - לא היה כל צורך בבדיקה נוספת של האופנוע כי לא היה מה לבדוק כשקונים את האופנוע as is (לאחר שתוקן על ידי התובע); והתובע שהחזיק, בו-זמנית, באופנוע עצמו ובמלוא התמורה ששולמה בגינו, בנסיבות, פשוט בחר להשאיר אצלו את האופנוע (שהוא מכיר את הקלאץ' סטרטר שלו שהוא מכיר ויודע ש"הוא מחליק לפעמים זה כן נתפס לא נתפס", ולחייב את הקונה בטרדה שנגרמה בבטול לא-מוצדק (לתפיסת התובע) של העסקה - באמצעות חיוב הקונה בעלות הגרירה והשבה חלקית בלבד של הסכום.

...

בנסיבות אלה, דין התביעה הנדונה להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כדלקמן: התביעה הנדונה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪, וכן החזר הוצאות המומחה הרפואי שמונה בנדון (לפי חשבונית).

הצדדים אינם חלוקים בדעתם, כי במועדים הרלוואנטיים לתאונה, התובע לא החזיק ברישיון נהיגה בתוקף ופוליסת ביטוח החובה של האופנוע הייתה פוליסה נקובה על שמה של המבוטחת בלבד, כך שרק נהיגתה הייתה מכוסה במסגרת הפוליסה שהוציאה הנתבעת.

המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב השאלה מי נהג באופנוע במועדים הרלוואנטיים לתאונה; בעוד התובע טוען, כי המבוטחת היא שנהגה באופנוע והוא אך הורכב על האופנוע וממילא, כי הנתבעת חבה בגין התאונה מכוח הפוליסה, הנתבעת טוענת, כי התובע הוא שנהג באופנוע והמבוטחת אך הורכבה על האופנוע וממילא, כי בנסיבות העניין ובהיעדר כסוי בטוחי לא קמה כל עילת תביעה כנגדה.

כך, הגם שאישר בעדותו, כי בעת שהאופנוע שהיה ברשותו לא הניע, הוא היתקשר למבוטחת וכן יצר קשר עם חברו אלעד לצורך גרירה והאופנוע אכן נגרר מהמקום (עמוד 2 בשורות 23-34 ועמוד 3 בשורות 2-12), התובע נימנע מלהביא לעדות את החבר עמו יצר קשר במועדים הרלוואנטיים; נימנע מלצרף כל אסמכתא בדבר ביצוע שיחת הטלפון לכאורה בינו לבין אותו חבר ובינו לבין המבוטחת עובר לתאונה וכן נימנע מלהביא אסמכתא בכתב, המלמדת על קיומה של תקלה באופנוע שהיה ברשותו, בעטיה לכאורה נבצר הימנו לחזור באופן עצמאי ובגינה הוא נאות לקבל את הצעת המבוטחת שתסיע אותו הביתה באמצעות האופנוע שבבעלותה.

התעוד האמור נערך במועד סמוך לאחר התאונה ואודות חשיבות רישום, בסמוך לאחר ארוע תאונתי, כבר נפסק לא אחת, כי הגרסה הראשונית מהוה תגובה ספונטאנית מידית לארוע מרגש או מסעיר, בנסיבות שאינן מקיימות יסוד לחשש, כי האמרה כוזבת, ומכאן משקלה הראייתי הגבוה של הגרסה בהיותה אותנטית ושעה שנמסרה בסמוך לארוע ובטרם היה למוסר הגרסה ספק לשקול את השלכותיה של הגרסה על מצבו המשפטי [ראו למשל ע"א (מחוזי ת"א) 1715/01 הכט ברקו נ' מנורה (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 11/04/02)].

...

לנוכח המפורט לעיל בהרחבה, שוכנעתי, כי לא זו בלבד שהתובע, לא הרים הנטל להוכיח גרסתו, לפיה המבוטחת היא שנהגה באופנוע והוא אך הורכב על האופנוע בעת התאונה, אלא שאיפכא מסתברא ודי בראיות שהונחו לפניי כדי ללמד, כי דווקא התובע הוא שנהג באופנוע בעת התאונה.

מכאן, בהינתן העובדה שבמועדים הרלוונטיים לתאונה התובע היה פסול נהיגה ופוליסת הביטוח הייתה נקובה על שמה של המבוטחת בלבד וממילא נהיגתו לא הייתה מבוטחת, הרי שלא קמה כל עילת תביעה כנגד הנתבעת ודין התביעה להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

לאור התשתית הראייתית הקונקרטית שהונחה לפני כאשר עסקינן בעדות שוטר אחד, שהדו"ח שהוא ערך לוקה בחסר, ובהמשך לקביעתו, על סמך התרשמותי הישירה, שלא מצאתי כי עדותו מהימנה קורקטית וקונקרטית לעניין השאלה שבמחלוקת ובהתאם אינני נותנת לה משקל גבוהה, וכן שמלבדו לא נערך ולו מיזכר אחד ע"י השוטרים שנכחו בשטח במפגש הראשוני עם הנאשם, כשמנגד הנאשם כפר מההזדמנות הראשונה בכך שנהג ועד לעדותו בבית משפט, כאשר לא נתקבלה גירסתו המפורטת במעמד הארוע או בסמוך לו במסגרת חקירה תחת אזהרה, הנני לקבוע כי בנסיבות מתקיימת ההנחה לפיה קיימת אפשרות שתוצאות החקירה והרישומים החסרים של יתר השוטרים שנכחו בשטח, היו תומכות בגירסת הנאשם, ומכאן ההעדר מעלה פגם מובנה בראיות התביעה, בתיק זה. מכאן מתעוררת השאלה החלופית- האם גרירת האופנוע נחשבת לנהיגה? הדין סעיף 10(א) לפקודת התעבורה קובע: "(א) לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רישיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, שניתן על פי פקודה זו, ולא ינהג אדם אלא בהתאם לתנאי הרישיון זולת אם פוטר מחובת רישיון נהיגה ובמידה שפוטר." על פי תקנה 164 לתקנות התעבורה: "לעניין חלק זה, מי שמסיע רכב בכוח גופו דינו כדין נוהג רכב". (ההדגשה אינה במקור, ג'.ע.ש.) בעיניין זה אפנה להחלטתו של כבוד השופט מ' אילן בע"פ (ת"א) 1681/85 דעבול נ' מדינת ישראל, לפיה דחיפת כלי רכב בכוח הגוף או הובלתו ביד, להבדיל מרכיבה עליו, אינה בבחינת נהיגה לצורך סעיף 10(א) לפקודה, שכן אילו דחיפה כזאת היתה בבחינת נהיגה לא היה מתקין התקנות נזקק לתקנה מיוחדת זו לעניין חלק ב' לתקנות התעבורה.

הקטנוע היה תקול, לקח שעתיים עד שהגיע לתחנת המישטרה, כשהמרחק מהכפר לתחנה 10 דקות (עמ' 31 לפרו', ש' 23-25), תוך שהוא מיפרט את התקלה, הטיפול שנתן וכי הדבר חייב המשך איבחון (עמ' 31 לפרו', ש' 26-29, ועמ' 32 לפרו', ש' 5, 16-19, 30).

...

לאור כל האמור, זיכיתי את הנאשם מעבירת נהיגה כשמעולם לא הורשה לנהוג לסוג זה. מעבר לנדרש אבחן עבירת נהיגה בשכרות באשר לעבירת הנהיגה בשכרות, ואף שהפסיקה הבחינה בין גרירה לגרירה ברכיבה מכוח הרגליים, ואף שלא נמצא כל חיזוק שעדות השוטר שהבחין בנאשם נוסע באופנוע וכאשר זיהה את המשטרה הוריד רגליים, ומעבר לנדרש, ובהנחה שניתן להסתמך על הגרירה לקביעה שהנאשם נהג באופנוע לצורך עבירת השכרות, אבחן מעבר לנדרש את עבירת הנהיגה בשכרות.

לאחר שבחנתי את העדויות והראיות ושקלתי אותם, הגעתי למסקנה כי קיימים כשלים וחוסרים מהותיים ולא מבוטלים.

אחרית דבר לאור כל האמור, לא הוכח לפניי רכיב הנהיגה ביחס לעבירת נהיגה של בלתי מורשה לסוג לפי סע' 10 (א) לפקודת התעבורה, ומעבר לנדרש וככל וגרירת האופנוע הינה "נהיגה" לצורך עבירת נהיגה בשכרות, קבעתי כי קיימים כשלים מהותיים היורדים לשורשו של עניין.

בדיעבד הפער בין הענישה שהוטלה על המשיב שבפנינו לבין הענישה שהוטלה על נאשם 2 מהוה אחת הסוגיות העומדות לדיון בעירעור זה. אנו רואים לציין כי מלכתחילה יוחסו למשיב גם עבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא ביטוח וללא רשיון.

בבואו למקם את המשיב בתוך המיתחם, קבע ביהמ"ש כדלקמן: "יש להביא בחשבון כי בעניינינו אין המדובר ברכב אלא בקטנוע אשר הועמס על משאית, כך שהסיכון הטמון דרך כלל בגניבה של רכב הגוררת אחריה לעתים מעשים נוספים של נהיגה מסוכנת ברכב הגנוב, אינה מתקיימת בעניינינו". בכך היתייחס בימ"ש קמא לעובדות בהן הודה המשיב ולפיהן הוא ביחד עם נאשם 2 גנבו בצוותא אופנוע מסוג הונדה, העמיסו אותו על רכב מסוג טנדר סיטרואן, תוך כוונה לשלול את האופנוע שלילת קבע, ולאחר מכן הובילו בצוותא את האופנוע הגנוב לתחנת דלק של חב' דלק ושם הותירו את הרכב ועליו האופנוע הגנוב.

...

סוף דבר, העבירה של גניבת רכב היא עבירה חמורה וכפי שציינו וציין גם בימ"ש קמא, לא בכדי יחד לה המחוקק פרק בפני עצמו.

על החומרה בעבירה זו עמדו בתי משפט על כל ערכאותיהם, שעל כן, כפי שציינו לעיל, נראה לנו כי המתחם שקבע בימ"ש קמא, אינו נותן ואינו משקף מתחם הולם.

בהינתן כל האמור לעיל, אנו מעמידים את הענישה בתוך המתחם שנקבע על ידינו (8-18) על 8 חודשי מאסר בפועל, שמהם תנוכה התקופה אותה ישב המשיב במעצר בתיק הנוכחי.