האם אפשר להגיש השגה על ארנונה גם אחרי 90 יום

במקרה זה, על הנישום מוטל הנטל המשפטי לסתור את "חזקת התקינות המינהלית" שעומדת לרשות המינהלית (ראו והשוו: רע"א 187/05 נסייר נ' עריית נצרת עילת (20.6.2010)); אפשרות נוספת העומדת לנישום היא להגיש השגה למנהל הארנונה תוך 90 ימים מהיום שבו קיבל את הודעת התשלום.

גם אם בנה של הנתבעת היה בחו"ל לפי המסמכים שהוגשו לתיק ועל פי התרשמותי מעדות בנה של הנתבעת מר רסלאן (עמ' 12-13 לפרוטקול מיום 21.05.2020), הערייה זכאית הייתה לערוך ביקור בנכס, ביקור אותו איפשר בית המשפט המחוזי אף במהלך דיון בעתירה והנתבעת סירבה לו. אם לא די בכך, הרי שגם לאחר שניתנו לנתבעת הזדמנויות שונות לתשלום החוב בפשרה, לא טרח הנתבעת להסדיר חוב זה בכלל.

...

לפיכך, אינני מקבל טענת ההתיישנות של הנתבעת ביחס לחובות משנת 2010.

סיכומו של דבר, אין לומר כי נוכח ההכרעה בהליך הקודם העירייה היתה מנועה מלנקוט הליכי גבייה אזרחיים באמצעות הגשת תביעות על סכום קצוב בהוצאה לפועל לגביית החובות שלא שולמו.

סוף דבר: לאור כל האמור והמקובץ לעיל, דין שתי התביעות להתקבל ביחס לסכומים הפורטים בסעיף 6 לעיל.

בנוסף, גם לאחר שהוסר העיקול, משלא שילם התובע את חובו, הייתה הערייה זכאית להטיל על חשבונו עיקול (נוסף) מבלי שהיו לו טענות על כך. לפיכך, ממילא לא נגרם לתובע (או לשמו הטוב) כל נזק בגין העיקול שהוטל.

בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 נקבע שהשגה על חיוב בארנונה ניתן להגיש בתוך 90 יום ממועד קבלת הודעת התשלום, מהטעמים שפורטו בחוק (סעיף 3(א)(1) וערר על החלטת מנהל הארנונה ניתן להגיש לועדת הערר בתוך 30 יום ממועד המצאת התשובה, ועל החלטת ועדת הערר ניתן להגיש ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים (סעיפים 6(א)ו-(ב) לחוק הנ"ל. לעניין תנאי הסף לנקיטת הליכים לפי פקודת המיסים נקבע בפסיקת בתי המשפט: "תנאי הסף לפתיחה בהליך גבייה מינהלי הנם: קיומו של חוב ארנונה שהוטל על נכס כדין ולא שולם בתוך חמישה עשר ימים מיום פרעונו (בגבייה מכוח פקודת העיריות, ועשרים וחמישה יום לגבייה מכוח פקודת המיסים (גבייה) בהתאם להוראות סעיף 3(1) לאכרזה), ולאחר פרק זמן זה נשלחה לחייב הודעת תשלום בה הוא נידרש לשלם את חובו תוך חמישה עשר יום נוספים (בגבייה מכוח פקודת העיריות, ועשרים וחמישה יום לגבייה מכוח פקודת המיסים (גבייה), בהתאם להוראות סעיף 3(1) לאכרזה), במידה ולא פרע החייב את חובו, עם מתן כתב הרשאה לגובה (לפי פקודת המיסים (גביה), או צו הרשאה חתום כדין (לפי פקודת העיריות) נתונה בידי הרשות האפשרות להפעיל את סמכויותיה לשם גביית החוב. ... צימצום מסוים לסמכויות אלו ניתן למצוא בסעיף 4 לאכרזה הקובע כי נקיטת הליכי גבייה לפי פקודת המיסים (גביה) תעשה רק לגבי חוב סופי, אשר אינו שנוי במחלוקת ואשר חלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, ובמידה והנישום נקט באחד מן ההליכים הללו, הרשות מנועה מלנקוט בהליכי גבייה עד למתן החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד" (עע"מ 10372/08 עריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל (4.1.2011) פסקה 9).

...

סיכומו של דבר - לאור האמור לעיל, מצאתי לקבוע כי העיקול שהטילה העירייה על חשבון הבנק של התובע נעשה שלא כדין.

לאחר ששקלתי כל אלו, אני סבור כי נסיבותיו של מקרה זה מצדיקות פיצוי ברף הנמוך.

לפיכך מצאתי לקבוע כי התובע זכאי לפיצוי בסך של 4,000 ש"ח. סוף דבר: התביעה מתקבלת באופן חלקי ביותר.

עוד נטען כי סמכותה של ועדת הערר ובהתאמה גם סמכותו של בית המשפט, מצומצמת לטענות המפורטות בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו- 1976 (להלן: "חוק הערר") – אשר בהן לא נכללת אפשרות להגיש השגה, כמו גם ערר ועליו ערעור – בדבר שינוי סיווג הנכס באופן רטרואקטיבי לתקופה של ארבע שנים אחורה.

עוד לעניין זה נטען כי מסגרת המועדים הקבועה בחוק הערר – הקובעת כי ערר יוגש בתוך 90 יום ממועד קבלת דרישת התשלום ורק בעניינים הנוגעים לאותה שנת מס - מתוה את גבולות הסמכות, של מנהל הארנונה וועדת הערר ומשכך, לא הוסמכה ועדת הערר לידון בהשגה אשר הוגשה בשנת 2015, על שנים קודמות החל מנובמבר 2011.

ולגופם של דברים - סמכות ועדת הערר קבועה בסעיף 6(א) לחוק הערר הקובע: "6. (א) הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת ערר." קרי, סמכותה של ועדת הערר היא פועל יוצא מסמכות מנהל הארנונה, אשר הערר מוגש על תשובתו בהשגה אשר הוגשה לו (ראו גם עמ"נ (מינהלי תל אביב-יפו) 220/04 מנהל ארנונה בעריית תל אביב נ' אפרתי מדפיס נכסים בע"מ (17.01.2006) (להלן: "עניין אפרתי")).

זאת בהנתן שלא הועלתה על ידי המערערת כל טענה ובהתאם לה לא קיבלה את דרישות התשלום במועד ובהתאמה לכך, הרי שאפילו את ההשגה לשנת 2013, היה על המערערת להגיש, לכל המאוחר, במאי 2013 (90 יום לאחר קבלת הדרישה בחודש פברואר 2013).

...

על החלטת ועדת הערר הגישה כאמור המערערת את הערעור המונח לפני, אשר הנני מוצאת להביא, כבר בראשית פסק דיני את שורת ההכרעה בו ולפיה – דין הערעור להידחות הואיל והתחוור כי המערערת לא הגישה, במועדים הרלוונטיים, השגה או עררים כדין על דרישות התשלום אשר נמסרו לה ומשכך הרי שלא נפל כל פגם בהחלטת ועדת הערר עת דחתה את טענותיה של המערערת הנסבות על התקופה שבמחלוקת.

דיון והכרעה; כפי שהקדמתי וציינתי, לאחר שבחנתי את טענותיהם של הצדדים, לרבות כפי שהובאו בדיון מיום 11/7/21, במסגרתו השלימו טיעוניהם וחידדו אותם – נחה דעתי כי דין הערעור להידחות, הואיל והמערערת לא הגישה השגות ועררים כלל ובמועדים הרלוונטיים לתקופה במחלוקת בפרט.

אשר לטענתה השנייה של המערערת ובהתאם לה יש לראות בפניותיה כפי שפורטו כ"השגות"- הרי שהנני סבורה כי דין טענה זו להידחות.

משנקבע כי החלטת ועדת הערר עולה עם שורת הדין ולא נפל בה כל פגם - הערעור נדחה.

לפניי תביעה כספית על סך 138,534 ₪ שהגישה התובעת, עורכת דין במקצועה, כנגד הנתבעת, עריית תל אביב יפו, בעילה של פירסום לשון הרע בכך שהעירייה הטילה עיקול על חשבונה של הנתבעת בבנק בגין חוב ארנונה על נכס המצוי ברחוב שאול המלך 8 בתל אביב (בית אמות משפט) (להלן: "הנכס").

התובעת טוענת כי הערייה נהגה בחוסר תום לב גם לאחר מעשה, כאשר ניסתה להטיל את האשמה על אמות.

בסעיף 6 למכתב צוין כי עפ"י החוק מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי בתוך 90 ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה.

גם במכתב זה ציינה הערייה את האפשרות להגיש השגה, וגם הפעם לא הוגשה כל השגה.

סעיף 325 לפקודת העיריות קובע: "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה" (הדגשות שלי – ר.פ.א).

...

לאור האמור לעיל, אני מקבלת את גרסת העירייה לפיה קיבלה עדכון שהמחזיק היחידי הוא עו"ד ירקוני רק לאחר הטלת העיקול.

לאור כל האמור לעיל נדחית התביעה.

התובעת תשלם לעירייה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

לא זו אף זו, נטען כי יש לדחות את טענותיהם של העותרים ולפיהן יש להפנות את דרישת החובות לגורם אחר- קרי למנהל המיוחד, זאת בהתאם לפסיקה ולפיה טענות כלפי צד ג' אינם מעניינה של הערייה ואין בהן כדי לגרוע מחובת החייב לשלם את חוב הארנונה בנכס בו הוא רשום כמחזיק (תוך אפשרות להפרע בתביעה נפרדת מהצד השלישי שכלפיו יש לו טענות).

מתוך הוראות חוק הערר עולה כי על הנישום להגיש השגה על חיובו בתשלום הארנונה, בתוך 90 יום ממועד קבלת הודעת התשלום.

למרות זאת, לא פעלו העותרים לאורך השנים בהליכים על פי כל דין – קרי לא הגישו השגה, ערר וערעור על דבר החזקתם בנכסים ופנו בעתירה בחלוף שנים רבות מהמועד בו שונתה החזקה בנכסים על שמם.

...

לאור כל האמור, אין בידי לקבל את טענת העותרים ולפיה בשל הצהרתה כביכול של המשיבה במסגרת הליך הפש"ר, יש לאפשר להם להגיש עתירתם זו על אף שהוגשה בשיהוי ניכר ובהתאמה הנני קובעת כי דין עתירת העותרים להידחות אף הואיל והוגשה בשיהוי.

אשר לטענה זו, משנקבע כי שערי בית המשפט לא יפתחו בפני העותרים מטעמי סף – של העדר מיצוי הליכים ושיהוי – דין טענה זו – שהיא לגופם של דברים – להידחות אף היא.

סוף דבר; כפועל יוצא מקביעותיי כי דין טענותיה של המשיבה באשר להעדר מיצוי הליכים כמו גם שיהוי בהגשת העתירה להתקבל – דין העתירה להידחות וכך הנני מורה.