בנסיבות דנן, הפעלת מידת הרחמים הנה בגדר רמיסת עיקרון ההלימה ואינו מתיישב בקנה אחד עם האנטרס הצבורי עליו יש להגן בחירוף נפש, גם אם הדבר עשוי לפגוע ב'עברו המכובד ובפועלו' של המשיב".
השאלה היא: מה עדיף, דיוק ובהירות, או גמישות ויתר-התאמה למציאות הקונקרטית? שני דברים אלה לא תמיד עולים בקנה אחד, ולפעמים קרובות יש צורך לבחור ביניהם, לוותר על האחד לטובת השני.
ואיזוהי אמת לאמיתו? וכי ישנה אמת שאינה לאמיתו? אומר על כך ר' יהושע ולק כ"ץ מחכמי פולין שבתחילתה של המאה השבע-עשרה ומפרשניו המובהקים של הטור והשולחן ערוך חושן משפט:
'שכוונתם במה שאמרו דין אמת לאמתו, רוצה לומר, שדן לפי המקום והזמן בענין שיהא לאמתו, ולאפוקי (=להוציא) שלא יפסוק תמיד דין תורה ממש, כי לפעמים שצריך הדיין לפסוק לפנים משורת הדין לפי הזמן והענין; וכשאינו עושה כן אף שהוא דין אמת – אינו לאמיתו.
בסיום פסק הדין (שם, בעמ' 20, מול האות ב) כותב השופט אלון על אותו עותר:
"איתרע מזלו של העותר, ועוד בטרם ניכנס לשערי היכל המשפט והמשפטנים, כבר היתנסה באותו ניגוד חריף וקשה שבין שורת הדין ומידת הצדק, ניגוד העולה מפעם לפעם בכל מערכת משפטית, והוא חלק מהותי ממנה".
אותו מתח חל גם על עו"ד וותיק, למעלה מיובל שנים, והפעם פועל המתח לטובתו, והוא אחד הנימוקים לכך שגם בגין איחור של יום, מקפיד אני על השיעורין והמידות וקובע כי בשל האיחור בהגשת העירעור – גם אם הוא רק של יום – יש לסלקו על הסף.
...
לפני נעילה
ישאל השואל: אם המסקנה היא סילוק על הסף, למה היה צריך לפרט את כל ההליכים, פסקי הדין, גזרי הדין והערעור?
תשובתי היא זו: אין בפניי מקרה פשוט.
התוצאה
מהנימוקים שפורטו לעיל, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את טענת המשיב, ואני מורה על מחיקת הערעור.
בשל העובדה כי אנו ערב ראש השנה, החלטתי להעביר על מידותיי, ולא לחייב את הלשכה בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה
בערב יום הכיפורים תשע"ז (9.10.16), נקבעה זכאותו של המשיב מעבירות שליחת היד, והרשעתו בעבירות האחרות שפורטו בפסק דינו של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין, והענשתו בהשעיה
זה בדיוק מצבו של המשיב כיום, ערב ראש השנה תשע"ח, כאשר החרב המתהפכת של ערעור הלשכה הוסרה, והערעור נמחק וסולק על הסף.
