האחריות הנובעת מבעלות על מקרקעין

בישיבת קדם המשפט מיום 30.3.15, תארה התובעת את נסיבות התאונה כדלקמן: "בדרך חזרה, הגענו לנקודה הספציפית. אני ראיתי שהשביל קצת הולך למטה אבל לא הבחנתי עד כמה זה יכול להיות מסוכן, לא הייתה לי גם אפשרות כי ראיתי שאנשים עלו וירדו ואני לא היחידה במקום הזה, בעלי ירד לפניי עם שני הילדים הגדולים ואני התחלתי לרדת עם התינוקת, הרגל התעקמה לי בבור ופשוט נפלתי. היו שם אבנים ובורות קטנים." חובת זהירות מושגית הצדדים חלוקים בין היתר בשאלה מי האחראי על המקרקעין במקום התאונה.

התובעת טוענת כי אחריות הערייה נובעת מהיותה הבעלים, האחראית על התחזוקה, המנהלת, התופסת או המחזיקה של המקרקעין בהם ארעה התאונה.

...

מכל מקום - כל האמור בפרק זה- תיאורטי, ואין בו משום קביעת זכאות לפיצוי, הואיל וקבעתי, כאמור, שדין התביעה, כאמור, להדחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

כפועל יוצא, גם ההודעה לצד שלישי נדחית.

נאום, בו טען להעדר מודעות לעבירה והיעדר אחריות אלא מכוח בעלותו על הקרקע.

מכל מקום, אחריות המערער היא אחריות בתור בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה (סעיף 208(א)(3) לחוק התיכנון והבניה לפי הנוסח הישן), שלא היה מודע לעבירות, כאשר אחריותו נובעת מכך שלא קיים את הוראות סעיף 208(ב)(2) לחוק בכך שלא נקט בכל האמצעים הניאותים לקיום הוראות החוק.

...

המערער טען כי שגה בית המשפט עת לא נעתר לבקשתו להימנע מהרשעה, התעלם מחלק מטענותיו או למצער לא נתן להן את המשקל הראוי.

מכיוון שלא יוחסו למערער מעשה פיזי או יסוד נפשי קונקרטי, הרי מבחינה מילולית אין סתירה בין כתב האישום לבין היות האחריות "מכוח סעיף 208". אולם, בהתחשב בכך שמדובר בהצהרה מוסכמת, אשר נועדה בבירור לקבוע כי מדובר באחריות מופחתת מסוג כלשהו, אין מנוס ממתן פרשנות כלשהי להצהרת הצדדים.

לטעמי, בהעדר נתונים חדים המובאים על ידי שירות המבחן, דומני כי נכון היה להביא ראית מומחה כלשהי מצד ההגנה להראות הקשיים בהם יתקל מהנדס מורשע.

נוכח כל האמור, הערעור נדחה.

המערערת טוענת כי טעה בית-משפט קמא משלא נתן דעתו לכך שמדובר בעבירה של "אחריות קפידה" ובכך שהתעלם מסעיף 208 לחוק, באשר לאחריות בעלים של מקרקעין על עבודות ושימוש בלתי חוקיים בקרקע, ובאשר להגנה לבעלים אם הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק; וכי המשיב לא עמד בנטל המוטל עליו כבעלים של הקרקע בעיניין זה. אשר לזיכוי בעיניין בניית המרפסת, טוענת המערערת כי טעה בית המשפט בקביעתו לפיה נותר ספק סביר בשאלה מי הקים את המרפסת ומתי.

בבית המשפט טען המשיב כי קבלת אחריות על כל המבנה נבעה מלחץ שהופעל עליו בחקירה, לאחר שהובהר לו כי ככל שלא יקבל אחריות על כל המבנה, המבנה ייהרס.

...

לגבי המרפסת נקבע: "לטענת הנאשם בפני בית המשפט, המרפסת היתה קיימת מאז הקמת קומת הקרקע. הטענה אפשרית - בבחינת הרחבה של גג המבנה (שנטען שהיה בן קומה אחת בלבד) מעבר למסגרת קירות קומת הקרקע. בהצטרף לכך שבית המשפט מצא לזכות את הנאשם מבניית קומות 4-3, נותר ספק סביר גם באשר למועד הקמת המרפסת ובהתאם גם לזהות המקים". אשר לקומה השנייה (קומה א') – בעניין זה הרשיע בית-משפט קמא את המשיב בשימוש ללא היתר, וקבע: "אין מחלוקת לגבי שימוש הנאשם בקומה 2 של המבנה מאז שהקים אותה בשנות השמונים...

מכל האמור לעיל עולה כי לקומות 3 ו- 4 של המבנה, המכונות בכתב האישום "קומה ב'" ו"קומה ג'", אין היתר בנייה.

סיכום נוכח האמור לעיל, הערעור מתקבל כמפורט להלן: בכל הנוגע לסעיף א1(1) לכתב האישום המתוקן, לשימוש במבנה בקומה 1, המתוארת בכתב האישום המתוקן כ"קומת קרקע" – לאחר שהמשיב נמצא אחראי לשימוש הנעשה במקום, הדיון מוחזר לבית-משפט קמא להשלמת הכרעת הדין בשאלת חוקיות השימוש.

בכל הנוגע לקומות 3 ו- 4, המתוארות בכתב האישום כ"קומה ב'" ו"קומה ג'", כמפורט בסעיפים א1(3) – א1(4) לכתב האישום המתוקן – המשיב מורשע לגביהן בבנייה ללא היתר, כמפורט בכתב האישום המתוקן, והדיון מוחזר לפרשת גזר הדין.

זאת בפרט נוכח מכתב המועצה מיום 13.2.18 בו אין היא טוענת כי העיכובים עד למועד המכתב נובעים מאחריות איס הנדסה, כי אם מהתנהלות השכנים.

תמצית טענות הנתבעת היתר הבניה מאשש את בעלותה של המועצה בקרקע, סותם את הגולל על טענת איס הנדסה כאילו ישנה מחלוקת על הבעלות בקרקע.

...

לאור האמור, ובהיעדר תשתית ראייתית מספקת, איני מקבלת את תביעתה של איס הנדסה לפיצוי בגין הפסד רווח.

על כן לא מצאתי להכיר אף בהוצאה זו. סוף דבר אני מורה לנתבעת, מועצה מקומית ג'לג'וליה, לשלם לתובעת, איס הנדסה (כרמל) בע"מ, פיצוי בסך של 63,867 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.

עוד אני מורה על בטלות הערבות הבנקאית שהעמידה איס הנדסה ביום 18.10.17 לטובת המועצה ומשכ"ל, לסילוק כל חוב עד לסך של 180,517 ₪ בקשר לפרויקט.

התובעים טוענים, כי הנתבעת הפרה את המוסכם, עם רמ"י ועימם, בכך שלא עמדה במועדים להקמת שירותי הדיור המוגן והשלמת הבנייה במיתחם וכן בכך שמכרה דירות בנגוד למגבלת גיל שנקבעה וכי גם רמ"י אחראית לכך, והם עותרים למתן סעדים הצהרתיים וצוי עשה ומבקשים פיצול סעדים על מנת שיוכלו להגיש, בעתיד, תביעה לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו וייגרמו להם, בגין כך. מדובר במקרקעין בשטח של כ- 39 דונם, בבעלות רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") המצויים ביישוב כפר ורדים, המהוים חלק מחלקות 3, 4, 5, 6, 73 בגוש 18409 וחלק מחלקה 53 בגוש 19410, אשר ידועים כמגרש מס' 710 (להלן: "המיתחם") על פי תכנית מתאר מקומית, מפורטת, ג/11147 (להלן: "תכנית המתאר") שייעודו על פי התכנית, הוא: "מגורים ג' משולב במסחר". על פי טבלת זכויות והגבלות (עמ' 22 לתכנית המתאר), במיגרש ניתן לבנות: מגורים ושרותים - 50%; מסחר - 6.5%; מחסנים - 13 מ"ר לדירה, מרחבים מוגנים- 7 מ"ר לדירה וסה"כ 4 קומות, בגובה מאקסימאלי של 12 מ' ובצפיפות של 4 יח"ד לדונם וסה"כ - 155 יח"ד. תחילה הוחכרו המקרקעין (על ידי רמ"י) לחברת אחוזות הזהב (להלן: "אחוזות הזהב") בחכירה לדורות וביום 4.8.05 נחתם הסכם בין אחוזות הזהב לבין חברת הפיתוח, לפיו חברת הפיתוח תקים על המקרקעין פרויקט בנייה של מרכז דיור מוגן לאוכלוסייה מבוגרת (להלן: "הפרויקט").

אחריותה של רמ"י איננה אחריות למעשיה ולמחדליה של הנתבעת, אלא (כפי שיובהר להלן) היא אחריות הנובעת ממעשיה וממחדליה של רמ"י עצמה - לוודא שמטרת ההקצאה נשמרת.

...

כן טוענת הנתבעת, כי אין יריבות בינה לבין תובע 3, אשר לא הגיש תצהיר שמסביר את הקשר שלו לתביעה וכי גם בסיכומי התובעים לא נאמר דבר בעניין זה ולכן, יש לדחות את תביעתו ולחייבו בהוצאות.

התוצאה אני מקבלת, חלקית, את תביעת התובעים וקובעת כדלקמן: הנתבעת הפרה, הפרה יסודית ומהותית, את התחייבויותיה כלפי התובעים, הן בעניין המועדים להשלמת בנייתם של שירותי הדיור המוגן והפעלתם והן בעניין מגבלת הגיל.

אני מורה, אפוא, על אכיפת חוזי הרכישה, על כל תנאיהם.

לפיכך, אני מחייבת את הנתבעות בהוצאות כדלקמן: א. הנתבעת תשלם לתובעים את ההוצאות המפורטות להלן: (1) החזר מחצית מאגרת התביעה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום בו שולמה ועד להחזר המלא בפועל.