האב אחראי על חלק מדמי השכירות וההוצאות של בית האם

לגבי הדירה באור יהודה טוענת המבקשת שמדובר בנכס בבעלותה הבלעדית וכי במסגרת הסכם הגירושין בינה לבין החייב הוסכם כי הדירה תעבור על שמה - שכן החייב לא היה שותף במימון רכישתה אשר מומנה במשכנתא שנטלה המבקשת ובכספים של אביה ואחיה ביום 19.5.2019 ניתן בבית המשפט לעינייני מישפחה פסק דין במסגרת תה"ס 10774-05-19 שאישר את הסכם גירושין ולפיו הדירה באור יהודה תעבור למבקשת, ופסק הדין הפך חלוט; בסיכומים מחדדת המבקשת וטוענת שבהתאם למשטר איזון המשאבים החל לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ו-1973 אין בעצם קיום יחסי נישואין להטיל על בן הזוג האחד אחריות לחובות בן הזוג השני, כי המשיבה לא הציגה תשתית לכאורית לביסוס טענה לשיוך הנכסים בין החייב לבין המבקשת ושאין נפקות באם עסקינן בגירושים פקטביים אם לאו, כדי להפוך את הסכם הגירושין שקבל תוקף של פסק דין להסכם למראית עין, מבלי שהוגשה תובענה לביטולו.

חקירות העלו, כי חרף טענת המבקשת שגירושיה נועדו לעשות הפרדה אישית וכלכלית מהחייב, במציאות, המבקשת והחייב ממשיכים להתגורר יחד דרך קבע בבית אחד עם ילדיהם, חולקים חדר שינה, חדר רחצה וחדר ארונות משותף ותיבת דואר משותפת וביום "הפרוץ" החייב פתח את הדלת בחדר הורים ועל השידה ליד המיטה היה מונח שעון של גבר; החייב משמש כמורשה חתימה בחשבון בנק של המבקשת ומשלם את דמי השכירות והוצאות הבית בו הוא מתגורר עם המבקשת וילדיהם במשותף; המבקשת והחייב לאחר גירושיהם הנטענים נסעו פעמים רבות לחו"ל יחד; ובחקירת המבקשת במע"מ ביום 11.1.2023 (מש/1) אישרה המבקשת שהיא והחייב חיים יחד כבני זוג ומנהלים משק בית משותף ולגבי הסכם הגירושין טענה שמימושו משמעו הוצאת החייב מהבית.

המשיבה מוסיפה וטוענת כי סכויי התביעה של המבקשת קלושים; כי המבקשת הסתירה מבית המשפט שביום 6.6.2022 היא הגישה תביעה נגד המשיבה לסעד הצהרתי במסגרת ת.א 8954-06-22 לגבי המיטלטלין בבית המגורים, ולאור היתנגדות המשיבה בטענה כי המבקשת והחייב ממשיכים לנהל בית משותף - הסכימה המבקשת לרכוש את חלקו של החייב במיטלטלין.

אשר לכלי הרכב, עולה שאלה כיצד היה בכוחה של המבקשת לרכוש את שלושת כלי הרכב ולשלם עלות מימון שניים מבין כלי הרכב בסך של כ-5,000 ₪ לחודש, שעה שמשכורתה של המבקשת עומדת על סך של 13,000 ₪, המבקשת אישרה בחקירתה שדמי השכירות של הבית בו היא מתגוררת עומדים על סך של 13,500 ₪ לחודש ועל פי עדותה ועדות אביה היא נתמכת על ידי משפחתה.

...

איזון השיקולים הרלוונטיים במקרה זה, לאחר בחינת טענות הצדדים, העדויות והמסמכים שהוצגו, מוביל אותי למסקנה שיש לדחות את הבקשה, תוך קביעה שעד להחלטה אחרת לגבי הדירה באור יהודה לא יינקטו פעולות למימוש העיקול/השעבוד שהוטל.

אשר לסיכויי התביעה - מבלי לטעת מסמרות, לכאורה בלבד ובזהירות הנדרשת בשלב דיוני מוקדם זה, אני סבורה כי התביעה של המבקשת מעוררת קשיים לא מבוטלים ורף סיכוייה אינו נחזה להיות גבוה; מובן שאינני נוטעת מסמרות, שעה שאנו עוסקים בבקשה לסעד זמני, וכל האמור הוא לכאורה בלבד ומבלי לחרוץ דעה כמקובל בשלב זה. ממילא כפי שאפרט להלן, מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת.

לסיכום; הבקשה נדחית על כל רכיביה.

כשם שנקבע לעניין האחריות ההורית, עולה שבין האב לבין הילד מיתקיים קשר מקוטע, וככל שמתקיימים זמני שהות בין השניים, הם אינם כרוכים בהוצאות של ממש מצד האב.

האם המגורים כרוכים בתשלום דמי שכירות, או שמא תשלום משכנתא? האם היא לוקחת חלק בתשלומים אלה? האם נושאת בתשלומי אחזקת מדור? כמה נפשות מתגוררות יחד עם האֵם ובעלה, למעט הקטין? מהו שיעור הישתכרות בעלה ומה הקף רכושו? מדובר בנתונים משמעותיים הדרושים לשם בחינת חלקו של הקטין בהוצאות המדור אותן מבקשת האֵם להשית על האב.

הואיל ובית המשפט מצא שיש מקום לחייב את האב במדורו של הילד, ומנגד האֵם לא סיפקה נתונים רלוואנטיים לשעור הוצאות המדור, והואיל ושיעור חלקו של הילד מדמי המדור עומד לכתחילה על שיעור 30%, בית המשפט מחייב את האב לשלם לידי האֵם עבור מדורו והוצאות אחזקת המדור של הילד, סך של 300 ₪ נוספים מידי חודש, וסכום המזונות הכולל יועמד על סך 1,600 ₪ מידי חודש.

בית המגורים, כולל קומת המרתף, ניבנה על החלקה טרם נשואי הצדדים ובמהלך השנים 1994-1990 (היתר הבניה מחודש 4/1991, ואישור לחיבור הבית לחשמל מחודש 12/1994, צורפו לתצהיר האיש, שם, נס' א'-2 – א'-3).

...

לא שוכנעתי שיש מקום בנסיבות אלה להכריז על האב כהורה "משמורן" משותף עם האֵם בניגוד כה מובהק לחלוקת זמני השהות וחלוקת עול גידול הבן בפועל.

יוצא אפוא שבמועד הקרע עמדה היתרה לסילוק ע"ס כ – 32,000 ₪.

בית המשפט עיין בנטען ומצא שדין הטענות להידחות.

עתירת האישה להצהרה על מחצית זכויותיה בבית ו/או בשלושת הדירות – נדחית.

בסעיף 5 הוסדרו מזונות הקטין ונקבע שהאב יישא בסך של 3,000 ₪ עבור מזונות הקטין כאשר סכום זה כולל את כל הוצאותיו של הקטין למעט הוצאות חריגות שהוזכרו בסעיפים 5.6-5.7 להסכם.

באשר להוצאות הנוספות נקבע בפסק דינה של כב' השופטת ברק ארז כי יש לקבוע הורה מרכז שיקבל לידיו תשלום עבור הוצאות אלו מההורה האחר בהתאם ליחס ההכנסות של ההורים, והוא יהיה אחראי על סיפוק צרכים אלו של הקטין: 49 .

₪ של הוצאות מדור ואחזקתו: הוצאות מדור ואחזקתו בבית האם: חלקו של הקטין ייגזר ממחצית דמי השכירות 4,000 ₪ בעבור שכר 29 .

(2,750*30%) ₪ יעמוד על הוצאות המדור ואחזקתו בבית האב: דמי השכירות עומדים על 3,000 ₪ ואת דמי אחזקת המדור נעמיד על 1,200 ₪ (שתי נפשות במשק הבית), קרי בסה"כ 4,200 ₪.

...

מנגנון ההורה המרכז נקבע על מנת להבטיח שצרכיו של הקטין שאינם תלויי שהות ימולאו ולא ייווצר מצב בו כל הורה יצפה כי ההורה האחר ימלא משימה זו. בהסכם שעליו חתמו הצדדים נקבעה למעשה האם כהורה מרכז, נחה דעתי כי האם דואגת לצרכי הקטין ומספקת אותם במלואם בתקופה מאז נחתם ההסכם ועד היום ואין כל סיבה שלא תמשיך ותשמש כהורה מרכז.

₪ הצדדים, אני קובעת כי סכום המזונות בהם יישא האב יעמוד על סך של 1,600 מזונות יתר ששולמו הפחתת המזונות תחול מיום פסק הדין בלבד, בהתאם להלכה אין להורות על השבת מזונות שנאכלו כשיהיה בכך בכדי לפגוע ברווחתו של הקטין.

לאור האמור לעיל, פסק הדין יחול מחודש 6/21 סוף דבר לאור האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן: 18 האב ישלם לאם למזונות הקטין סך של 1,600 ₪ לחודש, שישולמו החל מחודש יוני ועד הגיע הקטין לגיל 18 ו/או עד לסיום לימודי התיכון - לפי המאוחר מבין שני המועדים.

27 ( כאמור נושא המשמורת וחלוקת זמני השהות נדון בבית הדין הרבני והחל מחודש מרץ 2018 (ת/ חל שינוי בזמני השהות של האב עם הקטינים, כך שבימים שני ורביעי, הקטינים נשארים ללון בבית האב והוא מחזירם ביום למחרת למסגרות החינוכיות, וזאת בנגוד למצב שנהג בעת מתן פסק הדין כאמור, לפיו האב החזיר את הקטינים לבית האם, בימים שני ורביעי בשעה 20:00 בערב.

מאחר ומדובר בצרכים שאינם תלויי שהות, הרי שעל ההורים להתחלק בתשלום צרכים אלה, בהתאם לפער ההכנסות ביניהם, אולם מאחר ונידרש "הורה מרכז" עבור ההוצאות שאינן תלויות שהות, ובהיתחשב בכך שהאם היא המשמורנית העיקרית של הקטינים ובהתאם לקבלות שהציגה היא זו שמבצעת את עיקר הרכישות הנוגעות לצרכים שאינם תלויי שהות ודואגת לחלק הפנאי והבילוי של הילדים, לרבות רכישת ציוד כללי, ביגוד והנעלה, מינוי לבריכה ורכיבה טיפולית - אני מורה כי האם תהיה "ההורה המרכז". עניין "ההורה המרכז" נקבע כעניין טכני לצורך רכוז הסכום של הצרכים שאינם תלויי שהות, בידי הורה אחד, שיהא אחראי על הצרכים הכלליים של הקטינים.

הצדדים, יש לבחון את נושא המדור מחדש בהתאם להילכת בע"מ 919/15 הוצאות האם על מדור: כאמור הוצאות האם על מדור עומדות ע"ס של 4,500 ש"ח כאשר לכך יש להוסיף את הוצאות אחזקת המדור הכוללות ארנונה, וועד בית, חשמל, מים וגז כאשר נהוג לקבוע את חלקם של שני הקטינים במדור ע"ס של 40% מדמי השכירות והוצאות אחזקת הבית.

₪ שכירות בסך של 4,500 ₪ ובסך הכל 6,000 מתוך סכום זה של הוצאות אחזקת הבית נהוג לייחס לחלקם של שני קטינים בהוצאות אחזקת הבית סך של 40% מכלל ההוצאות ומכאן שהאם נושאת בהוצאות אחזקת הבית של הקטינים בסך של 40% מתוך 6,000 ₪ היינו סך של 2,400 ₪ לחודש עבור 2 הקטינים.

הגם שלא ברור מדוע שמו של האב אינו מופיע בחוזה השכירות, מקובלת עלי טענת האב כי יש לזקוף לזכותו עלות דמי שכירות בסך של 3,500 ₪ שכן האם לא סתרה טענה זו. כן, האב לא צירף קבלות לתמיכה בהוצאות אחזקת הבית, אולם סכום זה נראה לי סביר בנסיבות העניין.

...

יצוין, כי על מנת שלא להחסיר מהקטינים את המזונות אשר כבר שולמו ו"נאכלו", לנוכח הפערים בהכנסות הצדדים כאמור לעיל ובשים לב לכך, שעד כה הצדדים השתתפו בהוצאות החינוכיות והרפואיות החריגות בחלקים שווים וכעת קבעתי כי חלקו של האב יהיה גדול יותר, אני מורה כי החלטתי זו תחול החל ממועד מתן פסק הדין (פברואר 2020 ) ופסק הדין הקודם יישאר בתוקף עד 27 .

לחודש ינואר סוף דבר: סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: החל מחודש פברואר 2020 ואילך, האב ישלם לידי האם עבור מזונות שני הקטינים סך של 2,370 ₪ לחודש.

כן אני קובעת כי האם תהיה "ההורה המרכז" לצורך ביצוע כל האמור לעיל.

ת: אין להם כלום בבית ולא היו טענות, אין להם חלק בבית כדי לשלם להם כי אבי שילם להם פעמיים על ויתור זכויותיהם, לראשונה בשנת 1980 לפי הסכם שהם נתנו לו ייפוי כוח והוא שילם להם 150,000 לירה ופעם שניה ואנו לא יודעים למה, שוב ב 1982 הוא ויתר להם על חלק מאדמה שהיתה להם רכוש משותף, שהיה לאבא שלי, בחלקה 19 בנצרת, והם חתמו לו על ויתור עסקת חלופין.

האם המערערות הן דיירות מוגנות, ואם כן כיצד יבוא הדבר לידי ביטוי בחלוקת התמורה סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, שכותרתו "בעל בית שהיה לדייר" קובע כדלקמן: "החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו-לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל, או מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או מחמת חלוקתו על ידי רישום בפנקס הבתים המשותפים כאמור בסעיף 42 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר-לדורות החדש." סעיף 33(ה) לחוק הגנת הדייר קובע עוד, כי "מי שהיה לדייר לפי סעיף זה יחזיק בנכס כדרך שהחזיק בו ערב היותו לדייר; נתגלעו חילוקי דיעות, רשאי בית הדין לקבוע את דרך ההחזקה כאמור; שאר תנאי השכירות ייקבעו בהסכם בין הדייר לבין בעלו החדש של הנכס, ובאין הסכם - על ידי בית הדין." הינה כי כן, ס' 33(א) לחוק הגנת הדייר, מעניק זכות של דיירות מוגנת למי שהחזיק בנכס בבעלותו, במקרה בו זכותו פקעה, בין היתר, בשל חלוקת הנכס (רע"א 1056/11 פלונית נ' כונס הנכסים הרישמי (15/2/12), ס' 5).

כך, בס' 6.2 לתצהיר התובע הקודם, מר סלים ג'רג'ורה מיום 2/4/09, כפי שניתן בגדרי ההליך, הוצהר כי הסכם החליפין נערך בזמנו על מנת לאפשר למנוח אדיב לבנות על גג הבית של דודו עזיז ז"ל אשר היה בנוי בחלקה.

הוא אמר שהוא אחראי על זה אז נתנו לו שיהיה.

מעדות קטרינא עלה עוד, כי לכאורה, קומת הקרקע הושכרה לאחרים ודמי השכירות שולמו בחלקם אף לשותפים האחרים (עמ' 68 לפרוטוקול, שורות 9-12, 27, בדגש על שורה 30).

...

אני דוחה את טענת הנתבעות לזכות קדימה לרכישת הזכויות מכוח חוק הירושה.

סוף דבר בהתאם לפסק הדין הראשון, פסק דינה של ערכאת הערעור וקביעותי דלעיל, אני מורה כדלהלן: המקרקעין יימכרו כשהקומה הראשונה במבנה, שמעל קומת הקרקע, תפוסה על ידי הנתבעת 1 כדיירת מוגנת.

בראי התוצאה, התמשכות ההליכים, והחלטת ערכאת הערעור מיום 16/7/18 - הנתבעות ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 35,000 ₪, תוך 60 ימים מהיום, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.