דרישת התמחות ספציפית של רופא בתביעת רשלנות רפואית

אשר למבחן הרלוואנטיות נפסק בע"ע 494/06 מדינת ישראל, נציבות המים נ' קלרק אבנצ'יק (28.3.2007) על ידי בית הדין הארצי כדלקמן: "שני תנאים להתקיימותו של מבחן הרלבנטיות: תנאי הסף, בו נידרשת הוכחת קיומה של זיקה ברורה בין גילוי החומר המבוקש לבין טענותיו של המבקש בהליך העקרי. זהו ההיבט הצר של מבחן הרלבנטיות, שקיומו הוא תנאי הכרחי, לקיומו של "דיון יעיל" כנדרש בתקנה 46 לתקנות.

מטעם התובעת, התבקשו המסמכים הבאים: נתונים ומסמכים שהופקו על ידי ד"ר אלחלל כמפורט בסעיף 12 לכתב ההגנה, לרבות פירוט הרופאים, היחידות ויחדות השרות שנבחנו, וכן מלוא הפרמטרים אשר נבחנו ותוצאות הבדיקה, בהתייחס לכל רופא, לכל יחידה ולכל שירות במכון, ובאופן ספציפי לרופאים בשירות הגלוקומה.

לוח שיבוץ רופאי המחלקה המבכירים במרפאות ובחדרי ניתוח ולוח שיבוץ רופאי המחלקה לניתוחי גלוקומה בפרט בתקופה של 3 שנים טרם הגשת התביעה (2020-2017), לרבות פירוט אחוזי המשרה של כל רופא ותת ההיתמחות של הרופאים.

סעיף 7יב': התובעת מבקשת לקבל את רשימת התביעות של רופאי המכון בגין רשלנות רפואית על מנת להראות כי לא הוגשו כנגדה תביעות בגין רשלנות רפואית, לעומת רופאים אחרים שכן הוגשו כנגדם תלונות על רשלנות רפואית, אך לא הועלתה כל טענה באשר למקצועיותם.

...

התובעת הגישה תגובתה לבקשה זו ביום 1.7.21 במסגרתה נימקה את הסיבות בעטיין יש לדחות את בקשת הנתבעת לגילוי המסמכים האמורים.

הואיל ובהתאם להלכה הפסוקה, לא ניתן לחייב בעל דין להמציא מסמכים שאינם ברשותו- הבקשה נדחית (ר' ההפניות לעיל).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הבקשות מתקבלות בהתאם למפורט לעיל.

הגם שאיש איננו חולק על מקצועיותו של ד"ר בירן וניסיונו ברפואת מישפחה, את חוות הדעת ערך מבלי שעבר אי פעם היתמחות ומבחן לקבלת תואר מומחה אם כי ד"ר בירן טען שבתחום בו הוא עוסק ובעיקר ביקורי בית, אין תואר "מומחה", כאן המקום לומר שלא נסתר שמומחית הנתבעת מחזיקה בתעודת רופא מומחה ברפואת מישפחה מאז שנת 1982.

ייאמר מיד, מה טוב היה אילו כל חולה קשה ומוגבל (ויש הרי גם מחלות ותסמונות, חלקן לא קטלניות בטווח קצר או בכלל) היה זוכה לביקור של רופא בביתו פעמיים בשבוע, היה זוכה לביקור של אח או אחות שמוודא כי הטיפול הרפואי ככל שנידרש נעשה כראוי, היה זוכה לביקור של פסיכולוג או עובד/ת סוצאלי/ת פעם פעמים בשבוע, היה זוכה לעזרה מאסיבית בביתו ולא היה צריך לעמוד במבחנים בלתי אפשריים כימעט לצורך קבלת זכאות לסיוע מאסיבי שכזה.

אשר לכל אותן הוצאות שנטען שהוצאו ושעל הנתבעת היה לשאת בהן או בשיפוי בגינן, אין באמת דיון אמיתי בכתבי הטענות ובתצהירים בשאלה למה יש לחייב את הנתבעת בהוצאות שלא היו כלולות בסל הבריאות בכלל או שאינן כלולות בהתוויה למצבו הספציפי של המנוח בפרט ואין ראיות על חלקן של הוצאות אחרות שלכאורה הוצאו או הסבר למה בזמן אמת או בזמן סביר לא נעשתה פניה לנתבעת לשם החזרת הכספים ודרישה זו באה ומועמסת על תביעה כגון זו שכאן שנים רבות לאחר הוצאת הכספים.

אומר גם זאת, ספק בעיניי אם נתונה לבית משפט השלום סמכות עניינית לידון בכל דרישה אחרת של התובעים כלפי הנתבעת (רוב התביעה כאן) ברם היות והנתבעת לא טענה להיעדר סמכות עניינית ולא ביקשה לסלק את התביעה על הסף והיות והתביעה נצבעה כאן בכותרת של "נזק גוף/רשלנות רפואית" הותרתי אותה על כנה ודנתי בה. החזרי הוצאות אינם בגדר ראש נזק "נזיקי" אלא סעד נפרד ומובהק הנוגע לזכויות הנובעות מחברותו של המבוטח בקופה, תקנוניה והחקיקה העוסקת בשירותים ובזכויות אלו.

...

מסקנה דומה יש להסיק גם ביחס לנזקים ולקשר הסיבתי ביניהם ולבין הנטען כלפי הנתבעת.

המנוח חלה למרבה הצער בסרטן ראשוני קטלני, חרף בדיקות דימות שנערכו זמן לא רב לפני האבחון, לא נמצא דבר מחשיד ומחלתו, מהגרועות שבסוגי הסרטן, התקדמה מהר ולא הותירה לו סיכוי, גם התובעים מודעים כך. כפי שצוין עוד בתחילת ההכרעה, קשה לי להוכיח את התובעים על הגשת וניהול תביעה זו, סובייקטיבית היא מוצדקת בעבורם, משפטית ומנקודת מבט הבוחנת את ההכרעה, אין לה, כפי שהוגשה ובוססה, סיכויי הצלחה ומשכך היא נדחית.

ברור לי שהנתבעת הוציאה סכומים נכבדים בעבור הגנתה ברם יכול להיות שגם אם לא הייתה מחויבת בכך, ניתן היה להתנהל בשעתו אחרת, לכאורה נותרו הוצאות מתונות כאלה ואחרות שהתובעים לא ביקשו החזר בגינם בשעתו אך היה סיכוי שיקבלו אותו אילו היו פועלים אחרת, אין כאן "קיזוז" אך בהחלט מופעל שיקול דעת המביא למסקנה כי חרף דחיית התביעה, לא יחויבו התובעים בהוצאות הנתבעת.

הגם שהעיד כי הכיר את המנתח ד"ר גרונר בעת התמחותו אצלו במשך כחצי שנה והאמין שהיה כרורג בעל 3-4 שנות ניסיון וביצע מספר רב של ניתוחים כנ"ל, הסביר כי גם אם היה בר ניסיון, הרי במקרה דנן ניתן לומר שהייתה רשלנות.

למעשה החדירה הייתה חדירה כוחנית ללא שליטה ובקרה במקרה הספציפי, שאחרת כלי הדם לא היה נפגע.

[ראה ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י, פ"ד מה(2) 142(1991)] נטל הראיה העברת נטל הראיה אל הנתבע שהוא הרופא המנתח אינה נדירה במקרה של תביעה בגין רשלנות רפואית ורבים המקרים בהם מתקיימים שלשת תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין והם: הידיעה בדבר "הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק", השליטה המלאה בנכס שבאמצעותו נגרם הנזק, וההסתברות הגבוהה יותר ש"הנתבע לא נקט זהירות סבירה".

כנאמר בע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'ציק פ"ד נו (1) 539, (2001): "המסקנה אינה נסמכת על הוכחת מעשה רשלני מסוים. התנאי השלישי דורש הוכחת היסתברות כללית לקיום רשלנות, להבדיל מהצבעה על הסתברותה של אפשרות מסוימת כגורם לנזק" כמו כן - (בעמ' 340-341): "במקרים מעין אלה קיימת בדרך-כלל היסתברות רבה יותר כי גורם הנגוע ברשלנות גרם לנזק. ..... ההסתברות ה"סטטיסטית" הכללית אינה שאלה של תדירות או נדירות עצם התוצאה המזיקה, כי אם של התוצאה המזיקה שנגרמת ברגיל ברשלנות.

[ראה ע"א 9328/02 מאיר נ' דר' לאור, פ"ד נח(5) 54 (2005)] ודוק סעיף 41 נועד להכריע במחלוקת עובדתית ולא לקבע נורמות היתנהגות ,ולכן גם אם הועבר הנטל אל הנתבע יש להכריע באם הממצאים שהוכחו מביאים למסקנה שיש בהתנהגותו של הרופא משום התרשלות.

...

הגם שהתובעת הציגה מכסת ראיות דלה בנוגע להוצאותיה אני סבורה כי אלו רבו בתקופה הסמוכה לניתוח ולכן אני פוסקת לה פיצוי בסך של 15,000 ₪.

כאב וסבל לאחר פרשת הראיות לא שוכנעתי כי יש יסוד לסכום הנטען בסיכומי ב"כ התובעת, אולם יש לתת את הדעת לסבלה של התובעת במצבי פתיחת בטנה פעמיים ולאחר שנאלצה להתמודד בתקופת אי הכושר בקשיים הנלווים לתוצאת הניתוח.

לסיכום לאור האמור אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 451,000 ₪.

בפניי בקשה לפסילת חוות דעתו של פרופ' שלום שטהל, שמונה כמומחה בית המשפט בתחום כירורגיית כף היד בתביעת רשלנות רפואית שהגיש התובע.

ד"ר רינות שלל את טענתו של ד"ר אריאלי, לפיה היה על התובע לעבור טפולי ריפוי בעסוק ולא טפולי פיזיותראפיה; ראשית, קבע, הטיפולים שעבר התובע היו תרגולים להפעלת כף ידו כפי שנידרש שיעבור.

עוד הסביר, כי הטיפול השיקומי בתקופה הראשונה שלאחר פגיעה כזו של התובע, קרי, הפחתת הבצקת ושיפור התנועתיות, יכול להתבצע הן על ידי פיזיותראפיסט והן על ידי מרפא בעסוק, שכן עבודתם בכל הקשור לפעולות אלו זהה; ההבדל בין פיזיותראפיה ובין ריפוי בעסוק, הסביר, בא לידי ביטוי בשלב מאוחר יותר, לקראת שובו של המטופל לעבודתו, כאשר הריפוי בעסוק הוא מוכוון-מיקצוע, קרי, מתאים את המשך השקום למקצועו הספציפי של המטופל.

המומחה הסביר, כי יש מדינות בהן קיימות מרפאות "hand therapy", המשלבות פיזיותרפיסטים ומרפאים בעסוק המתמחים בכף היד ("hand therapist"); בארץ, הסביר פרופ' שטהל, היתמחות כזו אינה קיימת, ועל כן מפנים הרופאים המטפלים את המטופלים, בשלב הראשוני, למכון פיזיותראפיה או למכון ריפוי בעסוק, שהטיפול בהם זהה.

...

מכל האמור לעיל, לא מצאתי ממש בטענת התובע לפיה מילא המומחה את הצהרת ניגוד העניינים בחוסר תום לב. לא מצאתי כי הסתיר קשר או זיקה בינו ובין הנתבעים או באי כוחם; לא מצאתי כי הסתיר קשר או זיקה בינו ובין מומחה הנתבעים.

לבסוף, לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשתו החלופית של התובע, למינוי מומחה נוסף: כידוע, בעוד שפסילת חוות הדעת של מומחה ומינוי מומחה אחר תחתיו ייעשו במקרים בהם מתקשה בית המשפט לאמץ את חוות הדעת בשל חוסר מהימנותה של חוות הדעת או בשל חוסר מהימנותו של המומחה עצמו, היורדים לשורש העניין וכאשר עלול להיגרם עיוות דין למי מהצדדים (רע"א 6117/19 הנ"ל, סעיף 16 לעיל), הרי שמומחה נוסף ימונה במקרים בהם נתקל בית המשפט בקושי מקצועי בחוות הדעת או במומחה, אשר מותיר ספק בליבו של בית המשפט בדבר יכולתו להכריע ביחס למצבו הרפואי של התובע על סמך החומרים שלפניו, וכאשר בית המשפט סבור כי לא יהיה זה ראוי לקבוע מימצאים שברפואה על סמך חוות דעתו של המומחה (רע"א 7479/18 פלוני ואח' נ' קרנית חברה לביטוח בע"מ [23.1.2019]; רע"א 6117/19 הנ"ל).

סוף דבר מכל האמור לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה.

מבוא לפניי תובענה בעילה של רשלנות רפואית לתשלום פיצויים בשל ניזקי גוף אשר נטען כי ארעו לתובע, יליד 1955, ביום 9.6.13 כתוצאה מבצוע רשלני של פעולת אבלציה (להלן: "פעולת האבלציה" או: "הפעולה", או: "האבלציה") – פרוצידורה לטפול בהפרעות קצב הלב באמצעות צריבה (בידוד ורידי ריאה) – שבוצעה אצל נתבע 2 על ידי הנתבעים 3 -5.

פרופ' ויסקין שלל את טענת פרופ' אבינדר כי סיבוך הטמפונדה שארע – שהוא סיבוך מוכר והשכיח ביותר מהסיבוכים הקשים האפשריים של הפעולה – מעיד כי פעולת הנתבעים לא עמדה במבחן הסבירות הרפואית; לטענתו "לא כך הדבר! מדובר בשני קרדיולוגים מומחים בוגרי תת-היתמחות בת שנתיים בנושא ספציפי זה, באחד המרכזים המובילים בעולם", שרכשו את המיומנות הדרושה בניסיון רב-שנים במאות ואלפי אבלציות, והם מבכירי הרופאים בארץ בתחום זה (עמ' 13 לחוות הדעת).

בית המשפט קבע, כי כאשר ברור שהמתמחה פעל תחת פקוחו הצמוד של הרופא הבכיר וביצע את הוראותיו, "העובדה, כשלעצמה, שהניתוח בוצע על-ידי ד"ר דנו, שהיה בשעתו מתמחה, אין בה די כדי להצביע על רשלנות הנתבעים." (עמ' 907 לפסק הדין, פסקה 63).

בית המשפט (כב' השופטת רות רונן) דחה את הטענה וקבע: "אם הניתוח היתנהל באופן תקין, בהתאם לסטאנדארט הנידרש ממנתח סביר, לא ניתן להסיק רק מעצם העובדה שעבור דר. נוימן היה זה ניתוח ראשון מסוגו, כי היא התרשלה. יש צורך בראיה נוספת להתרשלות – ראיה שתבהיר במה לפי הטענה חרגה דר. נוימן מסטאנדארט ההיתנהגות הסביר המצופה מכירורג המבצע את הניתוח. לעניין זה יפים הדברים שנכתבו על ידי פרופ' א' סהר ("הסכמה מדעת – תהיות והרהורים", רפואה ומשפט (גליון 33) דצמבר 2005): "אכן על פי רוב נכונה הנחתו של המטופל כי רופא מומחה ובעיקר בכיר, ייטיב לדעת את הדרוש כדי לטפל בו. אולם, המיתמחה עושה אותה פעולה עצמה, ופועל תחת עינו הפקוחה של חונכו. לעתים הפעולה נמשכת זמן רב יותר, אך אין היא נופלת באיכותה מזו הנעשית בידיו ממש של המומחה – המורה" .

...

סיכום לא עלה בידי התובע להוכיח את טענותיו לרשלנות כלפי מי מהנתבעים, ודין תביעתו בעילה זו להידחות וכך אני מורה.

לא עלה בידי התובע להוכיח כי פעולת האבלציה בוצעה שלא בהסכמתו מדעת ולפיכך טענה זו כמו גם טענתו לפגיעה באוטונומיה – דינן להידחות.

לאור האמור, התביעה כולה נדחית.