דרישת אישור על עבר ביטוחי לשנתיים שקדמו לביטוח

אומנם יכול היה להיות מצב בו היה נגבה מהנתבעת סכום הפוליסה המלא ורק מקום בו תמציא טופס העידר תביעות כי אז הייתה מקבלת זכוי, אולם התובעת קודם העניקה הנחה ולאחר מכן גבתה את סכום "ההנחה", וכלשונה "מראש אנחנו נותנים פוליסה עם פרמייה שנתית מופחתת בכפוף להמצאת העדר תביעות. כל עוד לא הומצא אישור העדר תביעות המתייחס לאותו רכב עם מספר רשוי בגין אותה פוליסה, מתייקרת הפרמיה ועל הנתבעת נידרשת תוספת של העדר תביעות. בשיחת המכירה בדקה 06:30 נאמר לאביה של הנתבעת כי מחיר הפוליסה הראשוני מופחת והוא קיבל הנחה של העדר תביעות בכפוף להמצאת אישור העדר תביעות תוך שבוע שבועיים בערך. במסגרת תעוד פניות של התובעת, תעוד פניות ארוך מאוד, הובא לידיעתו של האב להמציא העדר תביעות וכל עוד לא ימציא הפוליסה תתייקר" (עמ' 1, לפרוטוקול הדיון, ש' 11-17).

משיש לו אישורים על כל הרכבים שאין בעיה בעבר הבטוחי, הרי די בכך.

בשיחה היא מתארת כי היא עומדת לרכוש רכב ממגרש, יד שנייה ושאל אם עליו להמציא טופס העידר תביעות בשביל ביטוח הרכב, והאם טופס העידר תביעות הוא על הרכב או עליו כנהג והיא השיבה "עליך". הוא שאל "עליי?" והיא השיבה "נכון". הוא חוזר ושואל אם היה לו "לפני שנה רנו מגן, אז אני צריך להביא את העידר תביעות להרנו מגן. לא יכול להיות שאתם תדרשו העידר תביעות על הרכב החדש שאני הולך לרכוש אותו?" והיא משיבה: "זה לא רלוואנטי. העידר תביעות נרשם על תעודת הזהות של הלקוח ולא על הרכבים. העידר תביעות זה בעצם לוודא שהעבר הבטוחי של הלקוח הוא נקי מבחינת תאונות. תאונות נרשמות על פי תעודת זהות ולא על רכבים". המשיבה הגיבה להודעת הנתבעת והדגישה כי אביה של המבקשת ידע כי קיבל ביטוח בסכום מופחת עד שתמציא אישור העידר תביעות בשלוש השנים התאונות לגבי עברה הבטוחי של בתו בשלוש השנים האחרונות ובשיחת הרכישה נקודה זו הובהרה לו כי "מחיר פוליסת הביטוח המקיף שעשה הנו מופחת. הנתבעת קיבלה הנחה של 2500 ₪ בפוליסה בכפוף לכך כי ימציא אישור העידר תביעות לתובעת תוך 15 יום ממועד עשיית הביטוח". היא חזרה והדגישה כי הובהר לו כי במידה ואישור זה לא יומצא, ההנחה לא תישמר.

...

בהחלטתי עם תום הדיון קבעתי כי "טענת ההגנה של המבקשת מתחלקת לשתיים: האחת, שאין ברשותה לספק מסמך של היעדר תביעות הואיל והיא קנתה ממגרש והרכב לא נקנה מידיים פרטיות. הביטוח מנובמבר 2016 והרכב נרכש בשנת 2016. על כן, אני מורה למבקשת לספק עד תאריך ה-8.7.2019 את הסכם הרכישה ממגרש המכוניות – תאריך הרכישה והפרטים אודות עבור הביטוחי של הרכב (אישור היעדר תביעות) שתבקש מהמגרש", וכן מי החברה שביטחה את הרכב באמצעות המגרש 3 שנים לפני חודש נובמבר 2016 מששנת הייצור היא משנת 2013.

יוצא אפוא, שהמשיבה לא שללה את קו ההגנה של המבקשת אלא טענה כי אין לכך כל נפקות מקום בו הסכימה במסגרת שיחת מכירת הפוליסה מושא התובענה.

בהתאם לפסיקה זו, יש לבחון האם ההגנה שהציגה המבקשת היא "הגנת בדים" שאז דין ההתנגדות להידחות, או שמא האם ההגנה שהציגה המבקשת היא "אפשרית, ולו בדוחק" – שאז יש להיעתר לבקשת רשות להגן, "כי אז המסקנה המשפטית המתחייבת היא שנכון הוא לאפשר למבקשת את ההתגוננות מפני ההליך" (רע"א 40983-05-19 ערנת-טק בע"מ נ' שלמה מורסיאנו (22.7.2019)).

שומרה מודה בקיומה של פוליסה לביטוח תכולת דירת התובעת במושב חוסן (לרבות התכשיטים) במועד הרלבנטי לתביעה, אך מכחישה את עצם קרות ארוע הפריצה והגניבה נשוא התביעה, ומוסיפה וטוענת כי עובר לעריכת הביטוח הפרה התובעת את חובת הגילוי והעלימה ממנה בכוונת מירמה את העובדה כי ארעה בעבר פריצה בביתה וכי היא מבקשת לבטח תכשיטים שכבר "נגנבו" בעבר והיא קיבלה עבורם תגמולי ביטוח מהמבטח הקודם (הפניקס).

מחומר הראיות עולה כי התובעת ביטחה את תכולת ביתה ביישוב חוסן אצל הנתבעת במסגרת פוליסת ביטוח "בונוס לדירה" שהייתה בתוקף בעת ארוע הפריצה לביתה מיום 1/8/19 (פוליסה הכוללת בין היתר כסוי בטוחי מורחב כנגד גניבת תכשיטים ושעוני יד מדירת המבוטח בהתאם לפירוט המופיע בהערכת סוקר מטעם הנתבעת מיום 29/11/18).

לתצהירה צורף העתק מאישור על הגשת תלונה למשטרת ישראל בגין ארוע הגניבה נשוא התביעה מיום 4/8/19 (נספח ד').

שומרה טוענת בסיכומיה כי תמוה כיצד מימנה התובעת את עלות רכישת התכשיטים בשווי מעל 80,000 ₪ כשנתיים בלבד לאחר ארוע הפריצה הקודם, וכאשר ידעה כי כללה בתביעתה לשומרה גם תכשיטים שכבר פוצתה בגינם, וללא שטרחה לצרף קבלה שאכן רכשה את התכשיטים לאחר הארוע הקודם.

הפרת תנאי הפוליסה: לגישת שומרה, התובעת הפרה את דרישות המיגון בפוליסה שכן פוליסת הביטוח שרכשה כוללת תנאי מפורש ומובלט לפיו: "תכשיטים ושעונים שאינם ענודים יוסתרו ב- 3 מקומות מיסתור שונים בדירה בחלוקה שווה". נטען כי בבדיקות שנערכו עבור שומרה לאחר ארוע הפריצה נשוא התביעה נמצא כי בנגוד לדרישה הנ"ל, התובעת הסתירה את התכשיטים בביתה רק ב- 2 מקומות מיסתור שונים בלבד, ולפיכך טוענת שומרה כי משלא עמדה התובעת בדרישת המיגון עפ"י הפוליסה, דין תביעתה להדחות.

...

לאור האמור לעיל, מתבקשת המסקנה כי הוכחה בפניי טענת שומרה כי התובעת הפרה את אחת מדרישת המיגון (לפי פרק ד' לפוליסה) בכך שהחביאה בביתה את התכשיטים המבוטחים (הלא ענודים) ב-2 מקומות נפרדים בלבד, וזאת בניגוד לתנאי הפוליסה.

זאת ועוד, לא הובאו ראיות מצד שומרה לעניין דמי הביטוח שהיו אמורים להיות משולמים נוכח החמרת הסיכון, באופן המאפשר לחשב את גובה תגמולי הביטוח המופחתים המגיעים לתובעת לפי ההסדר החקיקתי שבסעיף זה. התוצאה היא כי הנתבעת לא עמדה בנטל הראיה הרובץ על כתפיה לפי סעיף 18 לחוק חוזה ביטוח, ודי בכך כדי להוביל למסקנה כי עליה לשלם לתובעת תגמולי ביטוח מכוח הפוליסה בשיעור המהווה את מלוא שווי התכשיטים שנגנבו.

סיכום: מכל האמור לעיל אני מקבלת את תביעת התובעת ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: - סכום התביעה המתוקן ע"ס 68,500 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

ביום 18.4.16 שלחה הנתבעת הצעת מחיר לשני בתי העסק לפיה תיאות לבטח את בתי העסק בפרמיה שנתית בסכום של 6,779 ₪, כפוף לניסיון תביעות נקי.

סוכן הביטוח והעדות מטעם חברות הביטוח יודעים היטב והעידו בעיניין, כי גובה הפרמיות הנו, בין היתר, נגזרת על עבר בטוחי, הדברים נאמרו בכל התכתובות בין הסוכן ובין חברות הביטוח וגם מר טולדנו, אמנם בהקשר של בטוחי רכב מבין, כי עבר בטוחי הנו אחד הפרמטרים להנחות או לייקור פוליסת ביטוח.

להוכחת דבריו, סמוך לדחיית דרישת התובעת לתגמולי ביטוח, פנה הסוכן לחב' הראל לקבלת הצעה לבטח עסק בעל מאפיינים הדומים לתובעת ולאחר שציין כי לפני 4-5 שנים נשרפה סככה מעל הכניסה לחנות והמבוטח תבע את חב' הביטוח וקיבל פיצוי של כאלפי שקלים, חב' הראל הסכימה לערוך ביטוח והציעה פרמיה זולה מזו ששילמה התובעת עבור הפוליסה שרכשה.

על פניו, מדובר בהתייקרות משמעותית, שניתן להסיק ממנה כוונה להונות את חברת הביטוח בעת שהמבוטח לא הצהיר על עבר בטוחי קודם, אך מתוך העדויות, ניתן ללמוד, כי זו אמנם היתה הצעת הביטוח, אך סביר להניח, כי בסופו של דבר הפוליסה היתה מתייקרת אך במעט ולשיטת מר טובלי, כלל לא היתה מתייקרת.

...

בעניין היקף הנזק, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת.

סוף דבר: סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום של 404,437 ₪.

ההודעה לצד שלישי מתקבלת באופן חלקי.

לטענתם, הם מסרו לנתבע כי אין מניעה לערוך פוליסת ביטוח חובה אולם יוכלו לבטח את רכבו בביטוח צד ג' אך ורק כאשר ימציא אישור על כך שבמשך שנתיים שקדמו לתקופת הביטוח הנוכחית, הוא לא הגיש כל דרישה לחברת ביטוח לקבלת תגמולי ביטוח בגין נזק לרכב.

שנית, הגרסה שלפיה הנתבע הודיע שאין ביכולתו להציג אישור בדבר העבר הבטוחי אינה עולה בקנה אחד עם עדות מנחם וגב' מנצר שלפיה לא הייתה כל מניעה ביטוחית להפיק עבור הנתבע פוליסת ביטוח צד ג' מאחר ולא היה מעורב בתאונות קודמות כך שהגירסה שלא עלה בידי הנתבע להציג האישור המבוקש אינה סבירה ואינה מתיישבת עם הגיונם של הדברים.

...

הנני מקבלת את גרסת הנתבע שלפיה נוכח יחסי אמון שנרקמו בינו לבין מנחם, נוצרה הסתמכות סבירה על צדדי ג' ואף נוצרה "ציפייה אצל הלקוח כי הסוכן ישמור על עניינו בצורה הטובה ביותר..." (ראו בספרו של ולר בעמ' 715-716) ומשכך, בהינתן ש"המבטח וסוכן הביטוח, מעצם התעסקותם ומיומנותם בתחום הינם מונעי הנזק הזולים ביותר" (ראו רע"א סייף נ' מרעי לעיל) , לא מצאתי לייחס לנתבע אשם תורם בהתנהלותו במעמד רכישת הפוליסות או לאחריה.

לאור האמור, הנני קובעת שצדדי ג' באמצעות מנחם, התרשלו כלפי הנתבע בכך שלא ערכו עבורו פוליסת ביטוח צד ג' שביקש לרכוש וכתוצאה מכך נגרם לנתבע נזק בשיעור החיוב כלפי התובעת.

סוף דבר, הודעת צד ג' מתקבלת במלואה.

בכלל אלו מנויים אישור אי הגשת תביעה מאת חברת הביטוח אשר ביטחה את רכב התובעת, אישור על קבלת תשלום בגין שרידי הרכב, אישור עבר בטוחי, צלום המחאה של התובעת לצורך ביצוע התשלום, צלום רשיון הנהיגה של הנהג ברכב התובעת וטופס הסכמה מטעם התובעת לבירור בעלים קודמים.

הנתבע 3 הוא סוכן הביטוח של התובעת ולאחר שקבלה התובעת את כתב ההגנה של הנתבעות 1 ו- 2 הגישה זו בקשה לצרף את הנתבע 3 כנתבע נוסף כאן, בטענה שמן המסמכים שבידיה עולה כי זה התרשל בתפקידו, כאשר לא השלים המצאת המסמכים לידי הנתבעת, תוך שהיא מפנה, בין היתר, לאישור אי הגשת תביעה שהופק על ידי מבטחת רכבה ביום 4/2/2019, קרי זמן רב לאחר דרישת התשלום הראשונית.

כמו כן דומה כי פניות בעלה של התובעת אל ויקטוריה ואל הנתבעת 1 לא נעשו אלא בחלוף למעלה משנתיים ממועד התאונה, ענין שאף אותו ראיתי לנכון לקחת בחשבון במסגרת אשמה התורם של התובעת להתגבשות הנזק בגין רכיב זה. לפיכך, ולאחר ניכוי אשמה התורם של התובעת (או מי מטעמה) להתגבשות נזק זה אני רואה לנכון לחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 2,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה בשל ההתרשלות אשר הובילה להשהיית הטיפול והזנחתו.

...

כך, ובהתאמה, אני מקבלת את גרסת התובעת לפיה התאונה התרחשה שעה שרכבה היה בעצירה מוחלטת, ואילו רכב הנתבעת 2 פגע בה מאחור.

הנה כי כן אני קובעת כי הקביעה שלרכב נגרם נזק המצדיק הגדרתו כאבדן מוחלט כתוצאה מהאירוע היא קביעה סבירה והגיונית.

בנוסף, לאחר שהתרשמתי כי הדרישה ביחס לטופס ההסכמה הוצגה באיחור, לא שוכנעתי כי זו הועברה כנדרש אל התובעת ומצאתי כי ממילא מדובר בדרישה שניתן היה לוותר עליה בשים לב לגילו של הרכב, מצאתי לנכון לחייב את הנתבעות 1 ו- 2 בפיצוי התובעת בגין העיכוב בתשלום בסך של 2,000 ₪ כאמור מעלה (ר' סעיף 12 לעיל).