רק לאחר מכן, הנתבע נידרש לבחון את תקנה 8(א) לתקנות, והוא מיישם אותה ומבצע שינוי בפועל של הגימלה, בין אם לגבי הזכאות שלה, ובין אם לגבי שיעור הגימלה.
בית הדין הוסיף וקבע שם, כך (ב"ל (חי') 53145-01-13 פולק – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 1.4.2015)):
"9. תקנה 8 לתקנות מבחני הכנסה בביטוח סיעודי, שעניינה "שינויים בהכנסה החודשית" מבחינה בין המועד בו זכאי מקבל גמלת סיעוד להתחיל לקבל את הגימלה בשיעור שונה בהתאם לנתונים החדשים שהציג למוסד לביטוח לאומי (סעיף 8(א), לבין אופן עריכת חישוב ההכנסה החודשית (סעיף 8(ב).
...
מנגד, הנתבע טוען כי דין התביעה להידחות, מהטעמים הבאים: טענת התובעת לגבי ההסדר החקיקתי הועלתה לראשונה רק בשלב הסיכומים, והוא מתנגד להרחבת חזית; הסעד המבוקש על ידי התובעת – ביטול תקנה – אינו נמצא בסמכותו של בית הדין, ובית הדין מתבקש לדחות אותו בשל היעדר סמכות עניינית; דין התביעה להידחות גם לגופו של עניין, ויש לקרוא את ההוראות בהסדר הנורמטיבי ככאלה שמשלימות האחת את השניה, ולא כסותרות.
עם זאת, מקובלת עלינו טענת הנתבע, כי התקנות אינן מחליפות האחת את השניה, ולא באות זו במקום זו. אלא, שמדובר במבחנים מדורגים ומצטברים.
בסיכומו של דבר, נקבע באותו הליך כי על הנתבע לשלם לתובעת גמלת סיעוד מירבית החל מחודש 9/2012, בהתאם לנתונים חדשים שמסרה התובעת באותו הליך לנתבע, על סך הכנסתה החודשית בחודש 7/2012.
גם מקובלת עלינו טענתו הנוספת של הנתבע, כי שינוי של הסדר שכזה צריך שייעשה אך ורק על ידי המחוקק, שלו ידועים סדרי העדיפויות לחלוקת הכספים מן הקופה הציבורית, ושבידו המידע הנדרש לשם כך, מתוך ראיית הרוחב של חלוקת כספי הציבור (ראו: סעיף 17 לסיכומי הנתבע).
סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות, וכך אנו מורים.
