חלוקת תמיכות כספיות על-ידי רשויות מקומיות נעשית מכוח נוהל התמיכות, אשר "נועד להסדיר מתן תמיכות, במישרין או בעקיפין, מאת רשויות מקומיות למוסדות ציבור שונים הפועלים, ככלל, בתחומה המוניציפאלי של הרשות בנושאי חינוך, תרבות, דת, מדע, אמנות, רווחה, בריאות, ספורט וכיוצא באלה וזאת כאשר הפעילות המתבצעת על ידי מוסד הציבור הנתמך היא במסגרת תפקידיה וסמכויותיה של הרשות המקומית, בהתאם לדיני השילטון המקומי" (סעיף 1.1 לנוהל; ההדגשות הוספו, י.ו.).
העותרים טענו עוד כי לשם קבלת תמיכות, נדרשים מוסדות ציבור להציג אישור ניהול תקין ופרטים שונים, בעוד שאמנה ציינה בבקשת התמיכה שהוגשה מטעמה למשיבה 3 כי היא פטורה מדרישות אלה מאחר שאינה רשומה כעמותה.
...
ואולם לא ניתן לקבוע, על פי ההגדרות הקבועות כיום בדין, כי גוף שהדין אינו מטיל עליו חובות אלה אינו יכול לבוא בגדר "מוסד ציבור".
מכל הטעמים הללו, הגעתי למסקנה כי בהיעדר הגבלה בהגדרת "מוסד ציבור" על צורת ההתאגדות, ובהינתן ההגבלה הקבועה בתקנונה של אמנה, האוסרת על חלוקת רווחים לחבריה, יש לראות בה כגוף "הפועל שלא למטרה של עשיית רווחים" לעניין הגדרת "מוסד ציבור" בנוהל התמיכות.
משכך, ושמקובלים גם עליי נימוקיה של חברתי, השופטת וילנר (המקובלים גם על חברי, השופט (בדימ') מזוז), לכך שמטרותיה של אמנה הן בגדר ""מטרות ציבוריות" לצורך ההגדרה האמורה (דהיינו הן "מטרה דומה" למטרות המנויות במפורש בהגדרה), מקובלת עליי גם מסקנתה כי אין בסיס לטענת העותרים שאמנה אינה יכולה להיחשב "מוסד ציבור" לעניין נוהל התמיכות.
המסקנה המתבקשת היא שדין העתירה להידחות.