דרישות וותק לקבלת רישיון נהיגת מונית

ממצים בהקשר זה, הדברים שנאמרו בע"א 7/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205, 212-211 (1965): "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על ביטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לידרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים". בעניינינו, איני סבורה, כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח, כי יש לזקוף לחובת התובע אשם תורם.

בחקירתו בבית המשפט התברר, כי לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת עשה התובע גם רישיון לנהיגה במונית אך הוא מעדיף לעבוד כמלגזן (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 22-27).

לאור העובדה שנותרה לתובע נכות אורתופדית קלה שהיא בעלת השלכה תפקודית מסויימת ופיטוריו משורות הנתבעת אלצו אותו למצוא עבודה חדשה, ללא הוותק שצבר אצל הנתבעת ובתוספת מיגבלה, בגיל מיתקדם יחסית שבו שוק העבודה מצומצם יותר ומאידך, התובע עובד כיום באופן סדיר וממושך בעבודה המתאימה למומו ללא כל מיגבלה מוכחת ומשתכר שכר ראוי לעבודתו ככל עובד אחר בתפקיד זה, ראיתי להעריך את הפסד שכרו בעתיד בסך גלובאלי של – 180,000 ₪, כולל הפסדי פנסיה.

...

ד"ר אייכנבלט לא הוזמן לחקירה על חוות דעתו ולאחר שעיינתי בחוות הדעת מטעם הצדדים ובחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט ראיתי לאמץ את קביעת האחרון, אשר חוות דעתו היא אף העדכנית ביותר ולפיה, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה בשיעור של 9.75%.

לנוכח קביעות המומחה הרפואי מהן עולה, כי נכותו של התובע בכתפיו היא בעלת השלכה תפקודית מחד, ולנוכח העובדה שהתובע השתלב בעבודה התואמת את מגבלותיו ועובד באופן סדיר ורצוף ללא כל מגבלה מוכחת, אני סבורה, בנסיבות העניין, כי שיעור הנכות התפקודית אינו עולה על שיעור הנכות הרפואית.

לאחר ששמעתי את העדים הגעתי למסקנה כי אין לקבל את טענתו זו של התובע.

כפי שניתן לראות מתוך עיון בתקנה 189, ככל שהדבר נוגע לכישורי הנהיגה של הנהג, נידרש הנהג להיות בעל רישיון נהיגה מסוג B, על מנת לקבל רישיון נהיגה למונית, למשך שנתיים לפחות ורישיון נהיגה מסוג D1, מקנה לנהג אוטומאטית את כשירות הנהיגה לנהוג ברכב פרטי, שחל עליו רישיון נהיגה מסוג B (רישיון שהנהג אחז בו ממילא עובר להוצאת הרישיון עבור מונית.

כאמור, מיגבלת הותק בפוליסת הביטוח מורה: "מוצהר ומסוכם בזה כי הפוליסה אינה מכסה נזק שייגרם לרכב המבוטח או לצד ג' אם בעת קרות הנזק הרכב היה נהוג ע"י נהג חדש בעל רשיון נהיגה לסוג הרכב פחות מ-3 שנים." הפוליסה דנן הנה פוליסת ביטוח המיוחדת למוניות, כאשר ברשימה לפוליסה מצויין בכותרת: "רשימת לפוליסת ביטוח – מוניות" ואין מדובר בפוליסת הביטוח התקנית לרכבים.

...

התיק נדון לפני כבוד הרשמת הבכירה ציפי כהן, אשר נתנה ביום 9.7.19 פסק דין מנומק שבו קבעה את חלוקת האחריות בין הנהגים באופן הבא: נהג התובעת כאן יישא בשיעור של 25% מהאחריות לתאונה ואילו הגב' שטרית בשיעור 75% מהאחריות: "לאחר ששקלתי בטענות הצדדים, ועיינתי בכל החומר שהובא בפני, ולאחר ששמעתי את עדויות הנהגים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבוע חלוקת אחריות בין הצדדים באופן שהאחריות לקרות התאונה היא בשיעור של 75 אחוזים על נהגת התובע , ו- 25 אחוזים אחריות יש להטיל על הנתבע 1. פועל יוצא הוא כי על הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, לשלם לתובע בהליך זה 25 אחוזים מנזקיו." מגדל חברה לביטוח בע"מ, אשר ביטחה את התובעת, שילמה את חלקה בהתאם לפסק הדין.

הנתבע טוען בסיכומיו, כי דין התביעה להידחות; התובעת צרפה לכתב התביעה תצהיר עליו חתום בעלה של התובעת, וזאת בניגוד לאמור בתקנה 214 ג לתקנות סדר הדין, האזרחי, התשמ"ד-1984, לפיה בעל דין המגיש תביעה בסדר דין מהיר חייב לצרף לכתב התביעה תצהיר מטעם בעל דין וכן תצהיר אחר מטעמים שיירשמו בתצהיר בעל דין.

המבטחת טענה, כי לאירוע הנטען לא קיים כיסוי ביטוחי היות והנהגת לא הייתה בעלת וותק נהיגה כנהג מונית לרכב מסוג D1, של לפחות שלוש שנים ומשכך מוחרג האירוע מתנאי הפוליסה ודין התביעה כנגד המבטחת להידחות בהעדר כיסויי ביטוחי.

נמצאנו למדים אם כן, כי שעה שמדובר בפוליסת מונית, שהנתבעת לא ציינה בה, כי מגבלת הוותק הינה לנהיגה במונית, אלא לסוג הרכב, ולהיות הנהג "נהג חדש", כי הנתבעת מצאה מקום לערוך אבחנה בין עצם רישיון המונית ובין סוגיית וותק הנהיגה ויש לבחון לפיכך את וותק הנהיגה, בבחינת מיומנות הנהיגה.

בהתאם לתקנה 184 (א) (2) לתקנות התעבורה: "רשיון נהיגה דרגהD1 הוא רשיון לנהוג: במונית, ברכב סיור ובאוטובוס זעיר שמספר הנוסעים בו אינו עולה על שישה עשר, מלבד הנהג." בהתאם לתקנה 183 א לתקנות התעבורה: "רשיון נהיגה דרגה D2 הוא רשיון לנהוג: באוטובוס זעיר שמספר הנוסעים בו אינו עולה על שישה עשר, מלבד הנהג וברכב כאמור בתקנה 180." בהתאם לתקנה 183 ב לתקנות התעבורה: "רשיון נהיגה דרגהD3 הוא רשיון לנהוג ברכב כאמור בתקנה 184(א)(1) ו- (3), באוטובוס זעיר פרטי שמספר הנוסעים בו אינו עולה על שישה עשר, מלבד הנהג." למבקש מיוחסת עבירה מכוח סעיף 10 (א) לפקודה אשר כותרתו "איסור לנהוג בלי רישיון נהיגה", וכך נקבע האיסור בסעיף הנ"ל: "לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רישיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, שניתן על פי פקודה זו, ולא ינהג אדם אלא בהתאם לתנאי הרישיון זולת אם פוטר מחובת רישיון נהיגה ובמידה שפוטר". מעיון ברישיון הרכב עולה כי המדובר באוטובוס זעיר פרטי, שאמנם משקלו על פי הרישיון הוא 3,000 ק"ג, יחד עם זאת, מספר הנוסעים ברכב הנ"ל למעט הנהג, וכפי שמופיע ברישיון הנו 10 נוסעים.

הינה כי כן, בהתאם לחוק, כדי שהמבקש יוכל להסיע 9 נוסעים ברכב הספציפי בו נהג, נידרש המבקש להיות בעל רישיון נהיגה מדרגת D. לא מצאתי לקבל את טענת המבקש לפיה חלה בעיניינו הוראת סעיף 84 (ב) לתקנות התעבורה, שכן ההתייחסות בסעיף הנ"ל נוגעת למספר הנוסעים הנקוב ברישיון הרכב.

זאת ועוד, מתאימה בעניינינו קביעת בית משפט השלום לתעבורה בירושלים, בתת"ע 10925-06-17, שם נאמר כי: ".... לכך יש להוסיף את כוונת המחוקק באשר לתכלית חקיקת סעיף 10 א', לפיו נהג רכב יהיה כשיר לנהוג רק בהתאם לתנאי הרישיון בהם הוא מחזיק. בעיני ועל אף העובדה שמדובר בנוסע בודד מעל מה שהותר לו בתנאי הרישיון, אין המדובר בעיניין שולי, ודאי כשמדובר בנהג המסיע מספר רב של נוסעים ברכב צבורי. דרגות הרישיון המאפשרות להסיע מספר נוסעים גדול יותר קובעות קריטריונים ובהם וותק נהיגה וניסיון נצבר לצד הכשרה מתאימה, שכן על הפרק נהג שאחראי לבטחונם של נוסעים רבים. באופן דומה מסווג רישיון הנהיגה של רוכבי אופנוע, כשכל דרגה מבטאת הגבלה על סוג הכלי ונפח המנוע שלו. בהתאם לכך, העובר על תנאי הרישיון שנקבעו לו, מפר את הוראת סעיף 10 א' באותו אופן בדיוק. על כן, בהסעת נוסעים במספר רב יותר, גדל הסיכון הבטיחותי וישנו צורך להבטיח כי נהג, ודאי נהג צבורי, ינהג בהתאם לתנאי הרישיון בהם הוא מחזיק." עיינתי בפסיקה אשר הוגשה לעיוני על ידי ב"כ המבקש אך לא מצאתי בה כדי לשנות ממסקנתי.

...

לאור הודעת ב"כ המבקש מהיום, אשר לה צורף צילום של רישיון הרכב, פטורה המשיבה ממילוי אחר החלטתי מאתמול.

ב"כ המשיבה הפנה לחומר החקירה בתיק וטען כי קיימות ראיות לכך שהמבקש נהג באוטובוס זעיר ציבורי, עם 17 נוסעים לא כולל הנהג, כשהוא אוחז ברישיון מדרגה B והפנה לתגובתו הראשונית של המבקש בדו"ח: " וואלה לא ידעתי שאסור לי לנסוע על הרכב הזה... אני מודע לטעות שלי". דיון והכרעה תיק החקירה הוגש לעיוני ולאחר שעיינתי בחומר החקירה נחה דעתי כי מתקיימות ראיות לכאורה הקושרות את המבקש לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, במיוחד העבירה מכוח סעיף 10(א) לפקודה, אשר עמדה בבסיס הודעת איסור השימוש.

בהתייחס לדנ"פ 1558/03 אליו הפנה המבקש, שם נקבע כי "יש להכריע בין פירושים הנוגדים לסעיף 71ד לחוק בהתאם לסעיף 34כא לחוק, שלפיו אם ניתן דין לפירושים סבירים אחדים שלפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו עניין", מצאתי כי בהתאם לחזקות הפרשניות הכלליות, לפיהן חיקוק מיוחד גובר על חיקוק כללי, וכן קיומו של הכלל לפיו תקנות הן בבחינת "חקיקת משנה" ואינן יכולות לגבור על חקיקה ראשית, יש להעדיף את הוראת סעיף 10(א) לפקודת על סעיפים מהתקנות, בענייננו, תקנה 84(ב) לתקנות, גם אם הייתה חלה במקרה זה. בבש"פ 2177/98 ארנביב נ. מ"י נקבע כי בשלב מקדמי של דיון בבקשה לביטול איסור שימוש, יש צורך בראיות לכאורה ברמה נמוכה יותר מהראיות הנדרשות לצורך הגשת כתב אישום, משכך, אני סבורה כי בראיות אשר הוגשו לעיוני יש כדי לספר את הדרישה הראייתית המתאימה לשלב זה. יתר טענותיו של המבקש, לרבות טענתו בנוגע להוכחת זהות הנוסעים אשר פרטי זהותם לא תועדו בדוח, מקומן להתברר בתיק העיקרי.

לאור כל האמור לעיל, ולאור נימוקי הקצין, אני קובעת כי החלטת קצין המשטרה ניתנה כדין ובסמכות, ולא מצאתי מקום לשנותה.

ביום 18.1.18 ניתן כנגד המבקש צו פסילה מנהלית מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של 60 יום, וזאת מתוקף סמכותו של קצין מישטרה, על פי סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה.

ראה לעניין זה דבריו של כב' השופט א.א. לוי, בבש"פ 10865/06 אשר ישעיהו נ' מדינת ישראל: "בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם היתנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נידרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי גם בטרם הוכרע דינם על ידי בית המשפט המוסמך." במקרה דנן, המבקש נוהג משנת 1983 ולחובתו 11 הרשעות קודמות בתעבורה.

לדבריו, הם חיים מקצבאות הבטוח הלאומי, ללא הרכב הם יזדקקו למוניות, ומצבם הכלכלי אינו מאפשר להם לשאת בהוצאות כה גבוהות.

עם זאת, לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה, נתתי דעתי אף לותק ולעבר של המבקש כנהג, ולהרשעותיו הקודמות בתעבורה, ולנסיבותיו האישיות החריגות – המבקש סועד לבדו את אישתו, חולת דיאליזה ועיוורת, הנזקק לטיפולים קבועים מספר פעמים בשבוע - אני מוצאת כי לפנים משורת הדין יש מקום לקצוב את הפסילה המנהלית ולהעמידה על 45 יום.

...

סיכום והחלטה: לאחר שעיינתי בחומר החקירה שעמד בפני קצין המשטרה בזמן עריכת השימוע בעניינו של המבקש, אני מוצאת כי עמדו בפניו די והותר ראיות לכאוריות, להוכחת החשד המיוחס למבקש וכי קיימת מסוכנות מהמשך נהיגתו של המבקש.

עם זאת, לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה, נתתי דעתי אף לוותק ולעבר של המבקש כנהג, ולהרשעותיו הקודמות בתעבורה, ולנסיבותיו האישיות החריגות – המבקש סועד לבדו את אשתו, חולת דיאליזה ועיוורת, הנזקק לטיפולים קבועים מספר פעמים בשבוע - אני מוצאת כי לפנים משורת הדין יש מקום לקצוב את הפסילה המנהלית ולהעמידה על 45 יום.

  ביום 29.3.21, ניתן כנגד המשיב צו פסילה מנהלית מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של 60 יום, וזאת מתוקף סמכותו של קצין מישטרה, על פי סעיף 47(ה)(2) לפקודת התעבורה.

דו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשיכרות, לרבות מבחני הבצוע שנערכו למשיב, בהם כשל, הדרישה להבדק, לרבות הסבר משמעות הסרוב ודברי המשיב לפיהם, שתה "המון" טקילה וערק, בארוע של חבר, בשעות 02:00-03:00, טופס דין וחשבון, תעודת כיול, בדיקות עצמיות ובדיקות כיול תחילת משמרת וסוף משמרת, מסמכים הנוגעים לבדיקות שגרה של המכשיר ופלטי בדיקה למשיב.

הודעת המשיב, מיום 3.11.19, שעה 07:58, שנגבתה באת"ן ת"א ובה מסר המשיב, לאחר שהועמד על זכויותיו, כי נסע במונית להרצליה, על מנת לאסוף את הרכב שהשאיר בביתו של חבר ובדרך חזרה, כשלצדו יושב חברו, בר ויטה, ניכנס באור ירוק לצומת והנהגת המעורבת פגעה בו. לגירסתו, שתה כמות גדולה של אלכוהול בלילה שלפני כן-טקילה, בירה וערק, אך לא באותו הבוקר ולא אכל.

המשיב הינו נהג חדש וצעיר, נעדר וותק וניסיון בנהיגה ועל אף האמור, הרהיב עוז ועלה על ההגה, כאשר בגופו, לכאורה, כמות העולה כימעט פי 4 על הכמות המותרת לנהגים צעירים והוא מהוה סיכון מוחשי לציבור עוברי הדרך.

...

ראה לעניין זה בש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון, מפי כב' הש' ביניש : "מהבחינה המשפטית המבחן לקיומן של 'ראיות לכאורה להוכחת האשמה' הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט – לאחר עיבודן של הראיות, בחינתן בחקירות וקביעת אמינותן ומשקלן – יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי ...יתרה מזאת, אין בקיומה של גירסה מכחישה של נאשם כדי לשלול מניה וביה את המסקנה שקיימות ראיות לכאורה בדבר אשמתו ...". כמפורט לעיל, מצאתי כי קיים "פוטנציאל ראייתי" של ממש, להרשעת המשיב במיוחס לו בכתב האישום ואילו באשר לטענות שהעלתה הסנגורית, כמפורט בפרוטוקול הדיון, הרי שמקומן בהליך העיקרי.

אם לא די בכך, מיוחסת למשיב גם עבירה של נהיגה בשכרות, אשר לגביה, נאמר בפסיקה- בבש"פ 10865/06 ישעיהו נגד מדינת ישראל: "לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בימ"ש קמא. כאמור מקובלת עלי ההשקפה, כי נגד העורר ניצבות ראיות לכאורה לכך שנהג בעת שהיה בגילופין. בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים, הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום- יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי, גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך". ברע"פ 8649/10, שמעונוב נגד מדינת ישראל: "הצורך להגן על הציבור מפני תופעת השכרות, שהפכה ל"מכת מדינה", ומעמידה בסיכון לא רק את הנהג אלא גם את סביבתו, מחייב – בין היתר – הרחקת נהגים פורעי חוק מהכביש.

נוכח מכלול הנסיבות, כפי שפורטו לעיל וחומרת האירוע, אני נעתרת לבקשה ומורה על פסילת המשיב עד לתום ההליכים בעניינו ועל פי ההלכה הנוהגת, קוצבת את משך הפסילה לשמונה חודשים, שימנו ממועד תחילת הפסילה המנהלית, 29.3.21, ללא צורך בהפקדה נוספת.