היגיון זה, הנשען על הכרותה של הערכאה הפלילית עם הפרטים העובדתיים הרלוואנטיים לבקשה, בא לידי ביטוי גם בהוראות חוק אחרות המסמיכות את בית המשפט הפלילי להכריע בעניינים לבר-פליליים הנושקים להליך העקרי (ראו, למשל: פסיקת פיצוי בשל מעצר או מאסר לפי סעיף 80 לחוק העונשין; וסמכות הערכאה הפלילית לידון בתביעה אזרחית נגררת לפי סעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.
המעשים שבגינם ניתן להגיש בקשה לביטול אזרחות לפי מסלול זה הם: (א) מעשה טירור כהגדרתו בחוק המאבק בטרור; (ב) בגידה (לפי סעיפים 99-97 לחוק העונשין); (ג) שירות בכוחות האויב (לפי סעיף 101 לחוק העונשין); (ד) ריגול (לפי סעיף 112 לחוק העונשין); (ה) ריגול חמור (לפי סעיף 113(ב) לחוק העונשין).
מקריאת החוק עולות ארבע מסקנות: ראשית, ישנם מעשים המקימים עילה לביטול אזרחות רק באחד מן המסלולים (למשל, רכישת מעמד במדינה עוינת, או שדול או סיוע למעשה טירור – במסלול המינהלי בלבד, והעבירות של שירות בכוחות אויב או ריגול – במסלול הפלילי בלבד), וישנם מעשים המקימים עילה לביטול אזרחות בשני המסלולים (למשל, מעשה טירור, ריגול חמור או בגידה).
דעתי היא כי סדרי דין מינהליים אלו מתאימים לבקשות המבוססות על הסוג הראשון של העילות – אשר ככלל אינו דורש בירור עובדתי מורכב ואינו מבוסס במישרין על עבירה פלילית – ומאפשרים קיומו של הליך ראוי ונאות לבירורן.
או שהוא טוען, למשל, כי ביצע את העבירה ברובד העובדתי שלה בלבד, ללא היסוד הנפשי הנידרש (מניע מדיני, דתי, לאומני או אידאולוגי על-פי חוק המאבק בטרור, או כוונה לפגוע בבטחון המדינה על-פי סעיף 113 לחוק העונשין).
...
על יסוד דבריי אלה, סבורני כי ההסדר בתוצרתו הנוכחית אינו צולח את מבחן המשנה השלישי – מבחן המידתיות במובן הצר.
לשיטתי, לאחר שמצאנו כי רישיון לישיבת קבע לפי חוק הכניסה לישראל אינו נותן משקל מספק לצורך להבטיח את יציבות מעמדו של אותו אדם, אין די בו כדי לצמצם במידה מספקת את הפגיעה המשמעותית שתיגרם למי שאזרחותו תבוטל מבלי שהוא בעל אזרחות נוספת.
על פי הרישא לסעיף 11(ב)(2), ביטול האזרחות מותנה בכך שלא יוותר אותו אדם חסר כל אזרחות, ובלשונו: "ובלבד שעקב ביטול האזרחות לא יוותר אותו אדם חסר כל אזרחות"; אלא שבהמשך ישיר לכך נאמר: "ואם יוותר חסר כל אזרחות כאמור – יינתן לו רישיון לישיבה בישראל כפי שיורה שר הפנים". אני מסכימה עם הנשיאה כי גם אם ניתן לפרש "רישיון לישיבה בישראל" כמקנה אפשרות לשר הפנים ליתן לאדם שנותר חסר אזרחות, רישיון לישיבת ארעי – כעמדה שהציג השר, פירוש הוראת החוק באופן כזה היה מוביל למסקנה שההסדר אינו עומד במבחן המידתיות.
