דריסת קשיש במעבר חציה: פגיעה בקשיש במעבר חצייה

מצטיירת תמונה שנהג המשאית הגיע למעבר חציה, פגע בו ושם דרס אותו.

עיון בתיק בית משפט קמא מלמד, כי הולך הרגל הנפגע, קשיש בן 84, חצה את הכביש במעבר חצייה כשהוא נעזר במקל הליכה, והספיק לחצות מרחק של כ-9 מ'.

...

אנו סבורים ששליחת המשיב לתסקיר היה בה אולי כדי לעמוד על הנסיבות ואולי כדי לאיין את הצורך בערעור.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, מזה ומזה, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל.

בנסיבות אלו, לא אמצה הדין עם המשיב, כפי שהיה ראוי בנסיבות העניין, לו הייתי אני גוזר את דינו בערכאה הדיונית.

כללו ועיקרו של דבר, תוך איזון בין האינטרס הפרטי של המשיב מזה, ושל האינטרס הציבורי מזה, נחה דעתי כי יש להעמיד את עונש המאסר על 5 חודשים, חלף תקופת המאסר שנגזרה על המשיב (3 חודשים), ולהעמיד את משך תקופת הפסילה על שנתיים, חלף תקופת הפסילה שקבעה הערכאה קמא (12 חודשים).

בעפ"ת (נצ') 37444-06-18 יניב קומא נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו, 29.1.2019), פסקה 62 צויין בהקשר דומה : "בעניינינו, המדובר הוא ברמת רשלנות נמוכה; ואסביר. המערער לא נהג במהירות חריגה לתנאי הכביש, לא סטה מנתיב נסיעתו, לא עבר ברמזור אדום ולא נהג במהירות מעל המותר כן, לא עבר כל עבירה נוספת ו/או נלווית לעבירה מושא ההליך כאן. רוצה לומר, למערער כאן לא יוחסה כל עבירה נוספת על חוקי התעבורה וניכר, כי לא מדובר ברשלנות המצויה ברף בינוני – גבוה. בנוסף על כל האמור, לא ניתן להיתעלם מהעובדה, כי המנוחה חצתה את הכביש שלא דרך מעבר חצייה המיועד למעבר הולכי רגל, בשעת לילה, כשהיא לבושה בפרטי לבוש כהים". בע"פ (ב"ש) 14750-05-14 זויה טל נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.11.2014) הקל בית המשפט המחוזי בעונש המאסר של המערערת "לאור מידת הרשלנות, שנדמה כי אינה כה גבוהה כפי שקבע בית המשפט קמא, היה מקום ליתן משקל מסוים אף לעובדה שמערערת לא נסעה במהירות גבוהה, עצרה בשלב מוקדם יותר, ורשלנותה התבטאה בעיקר בכך שלא הביטה שוב לכיוון המדרכה כאשר החלה שוב לנסוע, ומכאן המדובר בהיסח דעת לפרק זמן קצר" במקרה זה המערערת דרסה קשישה במעבר חצייה.

בהקשר זה ראוי להפנות לרע"פ 9909/17 דרויש נ' מדינת ישראל (1.1.18), שם דובר בנהג אוטובוס שהורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לאחר שביצע פניה ימינה, במהירות איטית מאד של כ-5-6 קמ"ש (המערער החל בנסיעה לאחר שעמד ברמזור אדום, והאור ברמזור התחלף לירוק), ופגע במנוחה שחצתה במעבר חציה הממוקם לאחר הפניה, זאת למרות שדה הראיה הפתוח, שאפשר לו לראות את המנוחה ללא הפרעה.

...

הקביעה ששיקולי ההרתעה אינם צריכים להילקח בחשבון בקביעת מתחם העונש ההולם היא נכונה, אולם בקביעת מתחם העונש ההולם לעבירה בנסיבותיה, על בית המשפט להתייחס בין היתר לערך החברתי שנפגע ולמידת הפגיעה בו, ובסופו של דבר על העונש להלום את חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ואת מידת אשמו של הנאשם.

על יסוד הנחה זו הוא צועד צעד נוסף קדימה ואומר ש- "אם בשל מידת אשם מופחתת או נמוכה המחוקק נכון היה לקבוע עונשים מרביים מקלים יותר מאלו שהיו מקובלים בעניינם של ממיתים שביצעו את עבירות ההמתה מתוך מחשבה פלילית, נראה כי בעניינם של אלו שביצעו את העבירות שלא מתוך מחשבה פלילית, כי אם מתוך רשלנות, מקל וחומר שנכון יהיה לתת ביטוי גבוה יותר למידת האשם המופחתת". בכל הכבוד, נראה לי שההנחה שבבסיס המסקנה, שגויה, וממילא גם המסקנה חסרת תוקף.

בשוקלי את נסיבות התאונה; את מידת רשלנותו של המערער; את העובדה שהמערער עצר במקום מיד ועשה כל שיכל כדי לסייע למנוחה; את השיהוי בהגשת כתב האישום ואת פרק הזמן שעבר מהתאונה ועד היום; את עברו התעבורתי של המערער, הכולל גם הרשעה אחת בגרימת תאונת דרכים מלפני כ-20 שנה; את נתוני המערער ונסיבותיו האישיות והמשפחתיות; את הפגיעה שתיגרם למערער ולמשפחתו מהמאסר; ואת מדיניות הענישה הנוהגת; נראה לי שיש לקבוע את עונשו של המערער למאסר מאחורי סורג ובריח, אולם לתקופה קצרה יותר מזו שנקבעה לו, ולקצר את תקופת שלילת רישיון הנהיגה שלו.

כך בהתייחס למהירות הנסיעה האיטית של המלגזה, באופן שהיה שהנאשם היה חייב וצריך להבחין בהולך הרגל מבעוד מועד , שדה הראייה הפתוח לפנים, וכן בהתייחס לעובדה כי עובר לפגיעה הספיק המנוח לצעוד 5.5 מ' בתוך תחום מעבר החצייה, כל זאת מבלי שהנאשם הבחין בהולך הרגל כלל.

ככלל, מיתחם העונש ההולם הספציפי, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, בנסיבות של דריסת הולך רגל על מעבר חצייה, נע בין מאסר בפועל בן 8 חודשים לבין מאסר בפועל בן 24 חודשים, לצד פסילת רישיון לשנים, לתקופה דו ספרתית וענישה נלווית בדמות מאסר מותנה ופצוי למשפחת הקורבן.

כב' השופט הנדל, מחדד את חובת הצפיות, בעיקר כלפי אוכלוסיות ממוקדות, כדבריו: "ניתן איפוא להצביע על שני כללים גדולים בכגון דא שאינם סותרים זה את זה. הכלל הראשון הוא כי על נהג המתקרב למעבר חצייה מוטלת אחריות מוגברת. זהו השטח של הולך הרגל. אכן, גם על הולך הרגל חלים כללים בהגיעו לשטח זה, אך על השולט בכלי בעל כוח קטלני מוטלת האחריות, הראשונה במעלה, לנהוג בזהירות. אחריות זו כוללת עפ"י הפסיקה, חובה לצפות, במידה זו או אחרת, את האפשרות כי הולך הרגל עלול להתרשל – כך במיוחד כלפי קבוצות אוכלוסיה ממוקדות כגון ילדים וקשישים. כלשון תקנה 52(6) לתקנות התעבורה...הכלל השני הוא כי האחריות אינה מוחלטת...". מידת הרשלנות לעניין בדיקת מידת רשלנות הנאשם, אלה הדברים העקריים שיש לתת עליהם את הדעת: מהירות נסיעתה האיטית של המלגזה, עובר לתאונה.

...

ע"פ(ת"א) 29471-06-14 סונגו נ' מדינת ישראל, שם נדחה הערעור על עונש של 17 חודשים מאסר בפועל.

לאחר שבחנתי את נסיבות האירוע בתיק שבפני, ומצאתי כי דרגת רשלנותו של הנאשם הינה ברף הבינוני, לאחר שבחנתי את הפסיקה הנוהגת, אני קובע כי מתחם העונש ההולם לעבירה בנסיבותיה, נע בין 6 - 18 חודשי מאסר בפועל ופסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 7-15 שנים.

מכול הנאמר עד כאן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: אני מטיל על הנאשם - 6 - חודשי מאסר בפועל, המאסר הוא מאסר של ממש.

במועד שאינו ידוע, אך לפני חקירתו של מר המנוח אליהו לניאדו ז"ל (להלן: "המנוח") במשטרת ישראל מיום 26.9.18, הגיש התובע תלונה למישטרה בה טען שביום א', 2.9.18 בשעה 12:00 בצומת רש"י תחכמוני, הוא חצה מעבר חציה ורכב מיצובישי מספר 82-503-64 (להלן: "הרכב") שהגיע משמאלו, נהוג על ידי המנוח, לא עצר ופגע בו. התובע העיד במישטרה כי הנהג מוכר לו, כי לא לקח ממנו פרטים לאחר התאונה, וכי למחרת התאונה פנה למנוח ובקש ממנו פרטים, ופנה לטפול רפואי יומיים לאחר התאונה.

לאחר שסיים את עבודתו הלך לרכבו ובעת שחצה במעבר חציה ברחוב רש"י פינת תחכמוני, הוא נדרס על ידי רכב פרטי שהיה נהוג על ידי קשיש בן 75.

...

התשובה לכך הינה בשלילה, ועל כן דין התביעה להידחות כבר בשלב זה. אשר על כל האמור לעיל, בית הדין מחליט לדחות את התביעה.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבע הוצאות ההליך בסך 2,500 ₪.

הנאשם מתגורר עם משפחתו ועובד כמטפל בקשישים בבית אבות.

ב"כ המאשימה הפניתה לנסיבות העבירות אותן ביצע הנאשם ולחומרתן דהיינו דריסת המנוח על מעבר החציה שגרמה לו לחבלות של ממש, עזיבת מקום תאונה תוך הפקרת הנפגע וניסיונו לשבש מהלכי משפט כשתיקן את מראת הרכב.

...

בתיק זה, אין בידי לקבל את טענת הנאשם באשר לכך שלא שם לב לקרות התאונה.

על כן ולאור כל האמור לעיל, בהתחשב בשיקולים האמורים ובנסיבות המקרה דנא, אני קובע כי מתחם העונש ההולם ביחס לעבירות בהן הורשע הנאשם נע בין 8 חודשי מאסר בפועל לבין 22 חודשי מאסר.

מנגד, הרשעה בעבירת הפקרת הנפגע מלמדת על פגם מוסרי שבית המשפט והחברה בכללותה מעוניינים להוקיע ובמצב אחר, ללא שיהוי ניכר בהגשת כתב האישום וללא נסיבותיו המשפחתיות החריגות של הנאשם, היה מקום לבחינת שליחת הנאשם אל מאחורי סורג ובריח כהבעת עמדה של בית המשפט על החוטאים בעבירה מכוערת זו. סופו של דבר, לאחר שנתתי את דעתי לנסיבות התאונה ותוצאותיה הקשות, רמת הרשלנות, הודאת הנאשם, החרטה שהביע, מצבם של ילדי הנאשם וחלוף הזמן הניכר עד הגשת כתב האישום כמו לחלוף הזמן עד היום בכלל, באתי לכלל מסקנה כי יש לגזור את עונשו של הנאשם ברף התחתון של מתחם העונש ההולם.