דמי שימוש ראויים בגין שימוש ברכוש המשותף על פי שווי השוק

הרכוש המשותף (החצר) והשמוש בו סעיף 52 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, מגדיר מהו רכוש משותף: "כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות, ולרבות הקרקע, הגגות, הקירות החיצוניים, המסד, חדרי המדריגות, מעליות, מקלטים, וכן מתקני הסקה או מים וכיוצא באלה המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם אפילו הם בתחומי דירה מסויימת". סעיף 55(א) לחוק המקרקעין קובע כי "לכל דירה בבית משותף צמוד חלק בלתי מסויים ברכוש המשותף של אותו בית משותף". סעיף 55(ג) לחוק המקרקעין קובע כי "בעלי הדירות רשאים לקבוע בתקנון, כמשמעותו בסימן ג' לפרק זה (להלן – התקנון), שחלק מסויים של הרכוש המשותף יהיה צמוד לדירה פלונית ... הוצמד חלק מסויים מהרכוש המשותף לדירה פלונית, לא יחולו עליו הוראות פרק זה בנוגע לרכוש המשותף, ודינו לכל דבר כדין הדירה שאליה הוצמד". סעיף 61 לחוק המקרקעין קובע כי "בית משותף יתנהל על פי תקנון המסדיר את היחסים בין בעלי הדירות ואת זכויותיהם וחובותיהם בקשר לבית המשותף". שילובן של ההוראות מלמד כי, בבית משותף יש לכל הדיירים זכות בחלק בלתי מסויים ברכוש המשותף, אלא אם כן נקבע אחרת בתקנון הבית המשותף.

המומחה מטעם בית המשפט פרט בחוות דעתו את השיקולים השונים הרלוונטים לנושא זה, בהם מצב השוק, מיקום הנכס, אפשרויות הניצול השונות של החצרות במגרשים, ההוראות התכנוניות החלות, זכויות הבניה הזהות בשני המגרשים למרות גודלם השונה ועקרונות 'השמוש הטוב והיעיל'.

ניתן לסבור כי תביעה לדמי שימוש ראויים עבור שימוש במקרקעין משותפים בסיסה בסעיף 33 לחוק המקרקעין הקובע: "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השמוש.". אלא שסעיף 56 לחוק המקרקעין קובע שהוראות פרק ה' לחוק המקרקעין, בו נכלל סעיף 33, לא יחולו על הרכוש המשותף (ראו גם עשא (ת"א) 34162-05-19 ראובן צבעוני נ' נציגות הבית המשותף רח' שלום עליכם 18, חולון (31.10.19)).

סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 קובע: "מי שקבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". הלכה היא, כי על התובע בעילת עשיית עושר ולא במשפט להוכיח התקיימותם של שלושה יסודות: יסוד ההתעשרות; כי אותה התעשרות "באה" לזוכה מן המזכה; וכי ההתעשרות אינה על פי זכות שבדין.

מאחר והצדדים הסכימו על חלוקת השמוש ברכוש המשותף, ובהיעדר כל ידיעה של מי מהם לכך שהחצר לא חולקה באופן שווה, וכפועל יוצא העידר ידיעה לכך שהנתבעים עשו שימוש במטרים עודפים, אין זה צודק לחייב את הנתבעים לשלם לתובע דמי שימוש ראויים בגין כך. על אחת כמה וכמה שהתובע הוא שהקים את הגדר הבנויה, טרם שהנתבעים רכשו את הזכויות במקרקעין, מבלי שטרח לבדוק את המצב התיכנוני והמשפטי טרם שבנה את הגדר.

...

לאור כל האמור, עתר התובע בתביעתו לסעדים הבאים: · מתן צו המחייב את הנתבעים להרוס כל בניה שבנו ברכוש המשותף, להורות על הריסת הגדר וכן להורות על סילוק ידם של הנתבעים מהרכוש המשותף באופן שיהיה פנוי מכל חפץ ומסירת החזקה ברכוש המשותף לידי התובע.

אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ככל שנוגעת להריסת יחידת הדיור שבנו הנתבעים בחצר המשותפת.

אשר על כן, התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים נדחית.

סוף דבר בשים לב למכלול האמור, ניתנים בזאת הסעדים הבאים: ניתן בזה צו להריסת הגדר הבנויה הקיימת בחלקו העורפי של המגרש.

התובעים טענו ששווי השוק של שתי הדירות שבנו הנתבעים במקום הדירה שהם הרסו בקומה שלישית וכן על הרכוש המשותף בחלקה בקומות רביעית וחמישית ללא היתר הוא 2.25 מיליון, כאשר לתובעים מגיע מהנתבעים בגין חלקם ברכוש המשותף הוא 7% - הסך של 157,500 ₪.

כאן המקום לציין שהנתבעים הגישו תצהיר קצר של הנתבע בן תשעה סעיפים בלבד שהראיה היחידה שצורפה אליו הייתה פסק דין העוסק בתובע ומייחס לו לטענת הנתבע ביצוע עברה מתחום דיני התיכנון והבניה שכן משרד עורכי הדין שהם מנהלים בבניין מהוה לטענת המצהיר "מפגע". הנתבע לא הצהיר כי קיבל הסכמה מהתובע לבצוע הבניה על פי היקפה בפועל, או בכלל, או כי התובע וויתר על זכותו לקבל תשלום בגין הבנייה על חשבון זכויותיו.

לא הוכח כי התובעים הסכימו להקף הבנייה ובכל מקרה לא הוכח כי הסכימו לוותר על זכויותיהם בגין השמוש בזכויותיהם במקרקעין.

חלופה 1: חלקם היחסי של התובעים בשווי דמי השמוש השנתיים בגין זכויות הבנייה שלא בהיתר, למשך 3.5 שנים: סה"כ 13,800 ₪ (שלושה עשר אלף ושמונה מאות ₪) חלופה 2: חלקם היחסי של התובעים בשווי זכויות הבניה הנוספות שלא בהיתר בערך נוכחי + החלק היחסי בשמי השמוש השנתיים למשך 3.5 שנים: סה"כ 100,700 ₪ (מאה אלף ושבע מאות ₪) חלופה 3 (משלימה): חלקם היחסי של התובעים בשווי זכויות הבניה שבהיתר: סה"כ 46,900 ₪ (ארבעים ושישה אלף ותשע מאות ₪) · הסכומים הנקובים כוללים מע"מ."

בסעיף 12 לחוות הדעת, שעניינו היתייחסות לטענות נוספות שהועלו על ידי התובעים, המומחה קבע ביחס לטענות לעניין מעקה שבור בדירת התובעים, כי עלות החלפת המעקה הנה בסך של 1,000 ₪ אשר ישולמו בכפוף להחלטת ביהמ"ש. כמו כן, במסגרת תשובות לשאלות ההבהרה מטעם התובעים, המומחה לזר קבע כך "הנני מקבל את טענתך, בכפוף להחלטת בית המשפט, לעניין התקופה בה ישולמו דמי השמוש. דמי השמוש הראויים השנתיים (כפי שנקבע בחוות דעתי נכון למועד הקובע) הנו בסך 67,700 ₪/שנה, מכאן דמי השמוש החודשיים הנם 5,640 ₪/חודש.

באם יהיה צורך לחישוב חודשי של חלקם היחסי של התובעים בדמי השמוש, הנני קובע כי חלקם היחסי יעמוד על סך של 400 ש"ח/חודש (לפי שיעור חלקם היחסי 7.06%).

...

באם יהיה צורך לחישוב חודשי של חלקם היחסי של התובעים בדמי השימוש, הנני קובע כי חלקם היחסי יעמוד על סך של 400 ש"ח/חודש (לפי שיעור חלקם היחסי 7.06%).

בהתאם לכל האמור לעיל, להלן תחשיב מסכם לפיצוי: שטחים בהיתר מהות שטח מקדם ערך שווי ממוצע למ"ר בנוי בש"ח 20,000 בחילוץ יזמות 1.15 17,391 בחילוץ עלויות בניה 6,400 10,991 שווי מ"ר מבונה במעוגל 11,000 שטח עיקרי קומה 4 34.21 1 34.21 שטח שיפור מיגון קומה 4 12.00 1 12.00 מדרגות 5 0.5 2.50 מרפסת גג 17.68 0.3 5.30 סה"כ מ"ר אקוו' 54.01 שווי זכויות בהיתר בש"ח 594,154 החלק היחסי של התובעים 7.06% 0.0706 41,947 החלק היחסי של התובעים במעוגל 42,000 שטחים בחריגה מהיתר מהות שטח מקדם ערך שווי ממוצע למ"ר בנוי בש"ח 20,000 בחילוץ יזמות 1.15 17,391 בחילוץ עלויות בניה 6,400 10,991 שווי מ"ר מבונה במעוגל 11,000 שטח עיקרי בפועל קומה 4 84 1 84.00 בקיזוז שטח אקוו' בהיתר 53.13 30.87 שטח עיקרי בפועל קומה 5 42 0.9 37.80 מדרגות אל קומה 5 7 0.2 1.40 מרפסת גג בפועל קומה 5 29 0.25 7.25 סה"כ מ"ר אקוו' 77.32 שווי זכויות בהיתר בש"ח 850,520 החלק היחסי של התובעים 7.06% 0.0706 60,047 החלק היחסי של התובעים במעוגל 60,000 החלק לכל שנה בשימוש לפי 5% 0.05 3,000 ההערכה בשים לב לכל האמור, בהביאי בחשבון את כל ההנחות, העקרונות והשיקולים כאמור וכמפורט, הנני מעריך לפי מיטב הבנתי, השכלתי וניסיוני המקצועי, את שווי הזכות היחסית לתובע בנכס הנדון, נכון למועד הקובע, בגבולות של: 42,000 ש"ח (ארבעים ושניים אלף ₪), בגין השטחים שבהיתר.

סוף דבר ביהמ"ש מחייב הנתבעים לשלם לתובעים כלהלן: הסך של 70,000 ₪ צמוד בתוספת רבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.

הסעד האופרטיבי לו עותרת התובעת פורט בסעיף 51 לכתב התביעה המתוקן, שם התבקש בית המשפט להורות על "פירוק הזכויות כבן ממשיך, באופן של מכירתה בשוק החופשי לכל

. דין זה (ע"א 5582/93 ) נדחה על ידי בית המשפט העליון ביום 2.6.96 בחלוף כשלוש שנים מפס"ד זיילר, במהלכן התגוררה התובעת מחוץ לבית, עתרה היא לחיוב הנתבע בדמי שימוש ראויים, לאחר שלטענתה הוא מנע ממנה להשתמש בו. בפסק דינו מיום 29.10.01 , נעתר כבוד השופט בדימוס בן ציון גרינברגר לתביעתה, וחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש בגין התקופה שמיום עזיבתה את הבית ועד מועד מתן פסק הדין (תמ"ש 26310/97 ), תוך שקבע כי אכן נימנע מהתובעת השמוש בבית על ידי הנתבע ובני משפחתו.

לאחר העברת הדיון בהליך דנן לפתחי, נעשו ניסיונות פשרה, לשמם אף מונה על ידי שמאי מקרקעין לצורך הערכת שווי הנחלה; חוות דעתו של השמאי התקבלה אך ביום 16.8.16 ; ולאחריה נעשו ניסיונות נוספים להגיע לידי פיתרון כולל, לרבות פיצול הנחלה, ובעטיים של ניסיונות הפשרה אף עוכבו ההליכים המשפטיים על פי הסכמת הצדדים וילדיהם בפני בית המשפט המחוזי בעמ"ש 36866-11-18 (במסגרתו נדחה ערעור הנתבע על פסק דיני בתביעת ילדיו כנגדו - אשר נסובה סביב הזכויות בבית המגורים והשמוש בהן).

ברם, מהתנהלות התובעת עצמה לאורך השנים, החל מהתביעה שהתבררה בפני כבוד השופט זיילר המנוח, וכלה בהגשת תביעותיה לדמי שימוש ראויים בדבר השמוש שנימנע ממנה 26312/97 ), חלף הגשת תביעות שיאפשרו את 9 ; לעשות בבית המגורים (תמ"ש 26310/97 מגוריה בנכס עצמו, ולאור הודעתה המפורשת מיום 30.4.2009 , לפיה חזרה בה מטענותיה ביחס להקף הרכוש המשותף וויתורה המפורש על טענתה כי פס"ד זיילר היתייחס לכלל 12 המשק (טענה אותה העלתה במסגרת תביעתה השנייה לדמי שימוש ראויים מיום 21.4.04 בתמ"ש 26312/97 ), ובפרט לנוכח הסכמת הצדדים שניהם (אשר מונו יחדיו כבנים ממשיכים) להעביר את כל זכויותיהם בבית המגורים לילדיהם (הסכם בית הילדים); לומדים אנו בבירור על וויתור התובעת על זכותה להתגורר במשק עצמו ולממש את זכות השמוש שניתנה לה בבית המגורים עוד בשנת 1993 בפס"ד זיילר; כך שבנסיבות דנן, אף מקום בו טעמי עזיבת התובעת את בית המגורים שבמשק היו מוצדקים, ואף מקום בו אין לראות בתביעתה לפצוי כספי על אי השמוש - בדמות דמי השמוש הראויים – משום ויתור על זכותה להתגורר בבית המגורים, הרי שוויתורה על זכויותיה בבית המגורים לטובת ילדיה - תוך וויתור מפורש על טענותיה ביחס לזכויות במשק בכללותו מכוח מינויה כבת ממשיכה; כל אלה מטים את כף המאזניים חזרה לחובת התובעת, אשר בעצם היתנהלותה זו וויתורה המפורש והמשתמע על זכויותיה במשק, הביאה לקיומו של התנאי המפסיק האמור (יוער כאן, לנוכח טענות הנתבע בתצהירו לפיהן התובעת מתגוררת בבית בשנים האחרונות (סעיף 38 לתצהיר) - טענה שאינה שנויה למעשה במחלוקת - כי מגורי התובעת במשק היא אך מכוח הרשות שניתנה לה על ידי הילדים, להם הועברו כאמור מלא זכויות הצדדים בבית המגורים).

...

(1999) 814 ,797 ( 53 לפסק הדין; ע"א 350/96 וייסר נ' שביט, פ"ד נב( על כל פנים, אף אם לא ניתן לראות במתנת הבן הממשיך מעין מתנה מתפתחת כאמור לעיל, ואף אם נוכח מחיקת תביעת האם המנוחה מחמת חוסר מעש נסבור כי לא התבררו די צרכן טענותיה להתנהגות מחפירה כלפיה מצד התובעת, הרי גם אז סבורני, כי בנסיבות דנן עמדה לאם המנוחה הזכות לבטל את התחייבותה ליתן מתנה, ולו בשל ייחודה של ההתחייבות ליתן מתנה לאחר המוות, השונה במהותה מהתחייבות רגילה למתן מתנה בחיים.

הסכם בית הילדים אם לא די לנו בכל האמור לעיל על מנת לדחות התביעה דנן, הרי שניתן להוסיף וללמוד על וויתורה המפורש של התובעת על זכויותיה כבת ממשיכה בנחלה כולה, עם חתימתה על הסכם בית הילדים, לו ניתן תוקף של "פסק דין חלקי אשר סיים את הדיון בסוגיות אלו" כפי שנקבע 22 מפורשות על ידי כבוד השופט גרינברגר בפסק דינו מיום 28.3.12 (תמ"ש 26312-97 סעיף לפסה"ד); גרסת הנתבע לפיה הסכם זה נועד למעשה לסיים את כלל המחלוקות שהיו בין הצדדים בנוגע למשק כולו באותה עת - מתיישבת עם הראיות שבפני, כפי שאבאר.

לאור כל האמור לעיל - התביעה נדחית.

לעניין עתירת האיש לקזוז דמי שימוש ראויים בגין שימושה הבלעדי של האשה בבית המגורים (סעיף 179 ד' לסיכומיו), אמנם, ניתן לראות ביום סידור הגט בין הצדדים כמועד שממנו ואילך יהא זכאי האיש לדמי שימוש ראויים בגין שימושה הבלעדי של האשה בבית.

ייתכן אף כי במקרה דנן יש יסוד לטענה, שיש לנכות מחלקה של האשה דמי שימוש ראויים מיום ביטול צו למדור ספציפי בבית על פי החלטת ביה"ד הרבני האיזורי תל אביב מיום 5.3.17 , בה נדחתה אמנם תביעת האיש לחיוב האשה בגט, אולם ביה"ד הורה מנגד על ביטול הצוו למדור ספציפי בבית המגורים, לנוכח "המציאות הנוכחית בה הצדדים לא גרים

דא עקא, תביעה לפסיקת דמי שימוש ראויים לא הוגשה על ידי האיש, וממילא אף לא הוכח שיעורם, ולפיכך אני מוצא לדחות עתירת האיש לעניין זה בסיכומיו באשר לתכולת הבית שנותרה לשימוש האשה מיום הפירוד, לכתחילה עתר האיש במסגרת תביעתו הרכושית, לחלוקתה בעין בין הצדדים (סעיף 10 לתביעה; סעיף 11 לתצהיר עדותו הראשית מיום 20.1.14 ), אלא שבסיכומיו טען, כי מאחר ותכולת הבית שימשה את האשה לבדה מיום הפירוד יש לקזז את שווי התכולה "בהתאם לדוח השמאי" מחלקה של האשה באיזון המשאבים (סעיף 179 ה' לסיכומיו).

( הייתה רכוש משותף של הצדדים (סעיף 27 ג' עמ' 25 לכתב הגנתו מיום 1.9.14 מאחר ולשיטת האיש, רכב מסוג טיוטה שנת ייצור 1998 , נרכש לפני הנישואין ושימש בפועל את ילדי הצדדים בהיותו חסר ערך למכירה, כאשר תמיכה לשימוש שעשו בו הילדים נימצאת בטענות האשה בפני המומחה כאמור בסעיף י"ג( 1)(ג) עמ' 56 נספח 8 לחווה"ד; אני מורה כי אין הוא כלול במסגרת האיזון.

כאמור לעיל וכפי שציינתי בראשית פסק הדין הרכושי, לא התרשמתי מטענות האשה לפיהן היא נאלצה לוותר על קריירה מפוארת בתמיכת או על פי דרישת האיש; לאחר שאף האשה עצמה הודתה כי האיש עודד אותה להתחיל לימודי הדוקטוראט בצרפת, ואף הסכים לממן אותם במלואם, לרבות מימון הטיסה שלה ושל עוזרת המחקר שלה לצרפת ומימון הוצאותיהם שם. אמנם, האשה טענה כי עדוד ותמיכת האיש לעניין זה באו לאחר שהשקיעה שנים רבות את מרצה ועיסוקיה במסעדה; אולם, גם בטענתה זו יש ללמד על כך שאין עסקינן באותה אשה מוחלשת (כלכלית) שנותרה בביתה משך הנישואין, תוך שהסתמכה אך על הכנסות בעלה, לא עבדה מחוץ לבית בכלל, ונדרשת בגיל מיתקדם להישתלב בשוק העבודה על מנת להתקיים (כנסיבות אותה אשה שעניין שלילת מזונותיה נידון בבע"מ 3151/14 ); אלא באשה שבחרה מרצונה להסתמך על האיש למימון כל צרכיה החל ממועד הנישואין ואילך, ואף ביקשה להבטיח זאת באמצעות עריכת טיוטאות לצוואות, תוך שבמקביל, כפי שהעידה "תמיד שמרתי לעצמי יום אחד" בו עבדה מחוץ לבית (ש' 8-11 בעמ' 50 לפרוטוקול מיום 24.6.18.

...

סופם של דברים הוא, כי הנני קובע ומורה כדלקמן: הנני מאמץ בזה את חוות דעת המומחה, למעט לעניין שווי זכויות האיש בחברת ד.א. במועד הנישואין, עת הוכחה כאמור בעלותו במלוא מניות חברה זו, להבדיל ממחצית בלבד (עת המחצית האחרת יוחסה לי.כ.), כאמור בסעיפים 24 ו - 64 לעיל.

טענת האישה באשר להעברת סך 160,000 ₪ לידי האיש, בין בדרך של נטילת הלוואה ובין בדרך של פדיון חסכונותיה נדחית, וכפועל יוצא מכך אין להביא בחשבון איזון המשאבים יתרת חוב נטענת זו (סעיף 118 לעיל).

למען הסר ספק מובהר בזה, כי נדחות כלל טענות הצדדים ובקשותיהם למתן סעד זה או אחר באשר "להברחת" סכומי כסף, סכומי כסף שהיו כנטען בכספות במסעדה, חיוב האיש לשלם דבר מה בגין נכסי קריירה, איזון שלא מחצה על מחצה, פיצוי נזיקי, חיוב בתשלום דמי שימוש ראויים, טענות באשר לזכויות וחובות האישה בדירה או בקשר לדירה שברחוב הח., לרבות הלוואת המשכנתא שנלוותה בגינה, או בכל נכס מקרקעין אחר שלטענתה לאיש זכויות בו (למעט בית המגורים בב.ז.), טענות האיש לזכויות בדירת האישה בר.ג. או בגין דירה זו. הרכב מסוג טיוטה שנת ייצור 1998 אינו בר איזון; רכב מסוג רובר פרילנדר 2008 ורכב סובארו 2007 - יאוזנו נכון לשווים במועד הקובע; מאחר ומהראיות עולה כי רכב הרובר פרילנדר נמכר זה מכבר על ידי האיש לאחר המועד הקובע, ואילו רכב הסובארו נותר לשימוש האישה עד היום, יובהר כי רכב הסובארו יוותר ברשות האישה ויירשם על שמה ושווי הרכב ייחשב כנכס העומד לזכותה בעת איזון המשאבים כאמור, בהתאם לשוויו במועד הקובע, כפי שצוין על ידי המומחה בתשובותיו לשאלות הבהרה מיום 11.3.19 , בסך של 131,404 ש"ח; שווי רכב הרובר שייזקף לזכות האיש יהיה בהתאם למחירון "לוי יצחק" במועד הקובע לאיזון משאבים; בגין העגלה הנגררת תהא זכאית האישה לסך של 2,500 ₪ (סעיף 196 לעיל).

הסעד הכספי לו עותרים התובעים הוא עבור תיקון ליקויים שהתגלו בדירה שרכשו ובקומת החנייה וכן חיוב בדמי שימוש עבור שימוש במחסן שהציבו הנתבעים ברכוש המשותף.

הנתבע 1 לטענתם, היתעלם מדרישתם לפנות את המחסן והם עותרים לתשלום דמי שימוש ראויים במחסן בסך 10,000 ₪.

שווי העסקה הוערך במחיר נמוך ב- 30% ממחיר השוק, נוכח המצב המשפטי והפיזי של הנכס באותה עת. הנתבעים טענו שהתובעים הזמינו מהנדס מטעמם לבדיקת הליקויים הנטענים רק בחודש ספטמבר 2019, שעה שהם מאשרים שקבלו את החזקה כבר בחודש אוקטובר 2014 ויש לתת את הדעת לפרק הזמן הניכר שחלף, שכן ייתכן שבוצעו בפרק הזמן האמור שינויים רבים בדירה.

ויודגש, הנתבע טרח להמציא במסגרת ראיותיו את אישורו של המהנדס שפר מיום 23.06.20 בנוגע ליציבות המבנה, אך אין כל אזכור במסמך לקיומו של איטום או תקינותו, לב המחלוקת בהליך זה. אין למעשה גם כל ראיה בתיק כי מר שפר – כמהנדס אחראי לתיכנון המבנן על פי חוות הדעת ההנדסית שצורפה, תפקד בכלל גם כמפקח על הבניה כפי שטען הנתבע (עמוד 32 שורה 29).

טענת התובעים בנוגע לפצוי בגין שימוש ברכוש המשותף הקשור בהצבת מחסן דינה להדחות – הטענה נזנחה בסיכומים.

...

התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית.

בשקלול האמור אני סבור כי הקביעה הראויה בנסיבות הינה כי כל צד יישא בהוצאות שכר טרחת עורך דינו.

בהתייחס להוצאות הנוספות אני מורה כי הנתבע 1 ישיב לתובעים סך של 2,625 ₪ בגין החזר חלק יחסי באגרת התביעה וכן את חלק התובעים בעלות מומחה בית המשפט על פי חשבונית מס. אינני מוצא הצדקה בנסיבות לחייב את הנתבע בעלות המומחים מטעם התובעים – חוות דעתו של ברגמן התקבלה בחלקה בלבד.