דמי היתר בגין תוספת בנייה בנכס

המוכרים הדגישו כי לא היו מודעים כלל לעובדה כי לא שולמו דמי היתר בגין הבניה במרתף, שהרי, כפי שהצהירו בהסכם המכר - הבית נרשם על שמם ברמ"י מכוח ירושת ההורים, אשר רכשו בזמנם את הבית, כשהוא היה כבר בנוי שנים רבות קודם לכן.

העידר חוב עבר המוכרים טענו בסעיף 20 לסיכומיהם כי בתוספת בניה בנכסי מגורים לא גובים דמי שימוש, אלא רק דמי היתר.

...

בדעת רוב נקבע כי על פי לשונו ועל פי תכליתו של סעיף 16 לחוק המכר "מדובר בסעיף קוגנטי שאיננו מאפשר לזקוף 'אשם תורם' לחובת הרוכשים בגין הצהרותיהם בחוזה המכר כי בדקו את הנכס". המוכרים טענו בסעיף 19 לסיכומיהם כי פסק הדין אינו חל במקרה דנן מאחר ולא התקיימו במקרה זה יסודות סעיף 16 לחוק המכר, שכן המוכרים "לא ידעו על אי ההתאמה בממכר". אולם, טענה זו נדחית שכן בסעיף 16 לחוק המכר, המחוקק קובע במפורש שאין הוא חל רק במקרה של ידיעה בפועל, אלא גם במצב בו היה על המוכר לדעת.

אולם, גם טענה זו דינה להידחות.

סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית ע"י חיוב המוכרים לשלם לקונות הסך של 88,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין ממועד הגשת התובענה ועד מועד התשלום בפועל.

המבקשת דרשה מהמשיבה מסמכים נוספים ותשלום דמי היתר, ומשסירבה המשיבה להמצאת המסמכים הנדרשים והתשלומים כאמור, הוגשה התביעה לבימ"ש קמא – תביעה לחיוב המשיבה בתשלום דמי היתר בגין תוספת הבנייה בנכס ותשלום דמי שימוש ראויים בגין השמוש והחזקה החורגים בנכס.

...

מנגד, טענה המשיבה כי יש לדחות את הבקשה: ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות מסוג זה; החלטת בית המשפט נכונה ואין להתערב בה; מתקיימים יסודות עוולת לשון הרע- התלונה הוגשה באופן ישיר ואישי כנגד המשיבה; למבקשת לא עומדת חסינות מוחלטת מפני התביעה שכנגד; המבקשת לא הצביעה על מקור בדין לפיו קמה לה חובה להגיש את התלונה במשטרה; המשיבה- אשה נורמטיבית בשנות השבעים לחייה- חוייבה בסכום קטן יחסית וברור שלא תסתכן בפעילות פלילית חמורה ביותר של זיוף חותמות וחתימות; המבקשת לא הצביעה כי ערכה בדיקה פנימית במשרדיה לבירור עניין הזיוף ולא נעשה "בדק בית" אצל המבקשת טרם הכחשת שמה של המשיבה.

יחד עם זאת, דין הערעור להידחות בכפוף למפורט להלן.

טענות הצדדים, הן באשר להתקיימותם (או אי התקיימותם) של יסודות עוולת לשון הרע והן באשר להגנה המוחלטת החלה מכח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, יתבררו במסגרת ההליך קמא לגופו, ובכפוף לכך- דין הערעור להידחות.

בסעיף 4 מכתב: "משמעות הדברים היא שלאחר בצוע מלוא התשלום, תונפק עבורך איגרת בדבר שידרוג זכות החכירה בנכס ולזכאות לבעלות (הבעלות כפופה להסכמת קק"ל), ולא תדרש עוד לפנות לרשות על מנת לקבל חתימתה על בקשה להיתר בנייה (תוספות בנייה, פיצול מיגרש, שינוי יעוד וניצול, שימוש חורג) או לשלם בגין הסכמת הרשות להיתר מסוג זה. כמו כן, עם סיום תקופת החכירה תחדש הרשות את החכירה לתקופות נוספות ללא תשלום וללא הגבלת זמן." ביום 27.9.2011 הנתבעת שילמה לרמ"י בגין המקרקעין נושא ההחזר הכספי, דמי היתר בגין שינוי ייעוד או ניצול בסך של 1,737.791 ש"ח. בהתאם להוראת התשלום של רמ"י ופירוט החשבון (תאריך ערך 23.7.2014, נספח 2 לתצהיר הנתבע), לנתבעת בוצע החזר בסך של 1,179,165 ש"ח. ד(3) ההיתקשרות אין מחלוקת ביחס לעובדה, לפיה התובעת לא הייתה בקשר כלשהוא עם הנתבע קודם לחתימת ההסכם וגם לא במהלך חתימתו, לא שוחחה אתו ולא נפגשה אתו.

...

תימוכין למסקנה זו מצויים בטענת התובעת עצמה, לפיה ההחזר שבוצע לנתבעת על ידי רמ"י ביולי 2014 בוצע בעקבות עבודת התובעת ולא בעקבות עבודתה של גב' פרנקו, שפעלה בעניין ההחזר בשירות הנתבעת.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך של 35,000 ש"ח. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

רקע עובדתי ביום 12.1.22 היתקיימה ישיבת קדם משפט שנייה בתיק זה, בו נדונה תביעתה הכספית של התובעת, רשות מקרקעי ישראל (להלן – התובעת) נגד הנתבעת, גב' רחל מלמד (להלן – הנתבעת), בשל דרישה לתשלום דמי היתר בגין תוספת בניה בנכס בבעלותה של הנתבעת ועבור דמי שימוש ראויים בגין שימוש והחזקה חורגים בנכס.

...

לכן, טען ב"כ הנתבעת, אין לאפשר לה לעשות בה שימוש במסגרת ההליך המשפטי.

בכל הכבוד, לא מצאתי בהחלטה השיפוטית אליה הפנתה התובעת (בש"א (שלום-חיפה( 6663/05) כדי לסתור פסיקה מחייבת זו של בית המשפט העליון, ואף אציין כי עיון מקרוב בהחלטה המדוברת, דומה כי בית המשפט בהליך שם, בהתייחסו למסע דיג פסול, התייחס למכלול בקשות לגילוי מסמכים מסויימים שביקש אחד מבעלי הדין שם לקבל לידיו, וסוגיית החסיון הייתה שולית במסגרת הדיון שם. איני מקבל גם את טענת התובעת לפיה הנתבעת זנחה כביכול את הדרישה לעיון בחוות הדעת שהוכתרה כחסויה, ועל כן יש להתיר לה את הגשתה.

אכן, התנהלותה הדיונית של התובעת אינה מקובלת לטעמי, ואף ייתכן כי גילוי המסמך בשלב דיוני זה, יחייב את הנתבעת בקיום בירור דיוני נוסף, אך בנסיבותיו של התיק כאן, ובאיזון הנדרש בין זכותה של התובעת להביא את מלוא ראיותיה בפני בית המשפט ולקבל את יומה בבית המשפט, אל מול זכויותיה הדיוניות של הנתבעת שנפגעו בשל התנהלותה הדיונית של התובעת, אני סבור כי נכון וראוי שהתמונה הראייתית המלאה תוצג לבית המשפט.

על כן, אני קובע כי בשלב ראשון תמציא התובעת לעיון הנתבעת את חוות הדעת המדוברת.

במסגרת סעיף ו(1) לחוזה החכירה ניתנה למערערת הזכות להעריך מחדש את הנכסים, בין היתר: "אם יוסיף החוכר לדירה חדר או חדרים אחדים או כל בנין אחר מעל 2.5 חדרים". זכות זו קמה לה רק לאחר בנייה בפועל של תוספות הבנייה.

כך גם העיד מר בקרמן במסגרת תצהירו אשר הוגש לבית המשפט קמא: "... יודגש כי הצבת חלופה זאת בפני הנתבעים נעשתה ע"י התובעת לפנים משורת הדין, באשר היה בה (הגם שאינה על פי תנאי חוזה החכירה וככל שהנתבעים היו בוחרים בה בזמן אמת) לחייבם מול התובעת במסגרת מסלול חדש של תשלום דמי היתר בלבד בגין תוספת הבניה, במקום חיוב בדמי חכירה שנתיים, אשר כפי שיפורט להלן, היו בסכומים גבוהים יותר" (ר' ס' 34 לתצהירו, נספח ג' למוצגים הנוספים מטעם המשיב; ההדגשה לא במקור – ה.ס.).

...

סוף דבר הערעור מתקבל, במובן זה שבטלה הקביעה על פיה נוכח ההפקעה, יש לראות את המערערת כמי שלא הוכיחה מהו גובה חובו של המשיב כלפיה.

טענתה החלופית של המערערת, נדחית.

טענותיו של המשיב, ככל שהיה באלו כדי להשליך על שאלת אפשרות חיובו בתשלום דמי החכירה הנוספים, נדחות אף הן. בהינתן קביעותי דלעיל, ובהינתן יתר קביעותיו של בית המשפט קמא (אשר כאמור לא נמצא כי נפלה שגגה באלו), אני מורה כי המשיב יישא בתשלום חוב דמי החכירה כמפורט בכתב התביעה אשר הוגש לבית המשפט קמא.