אשר להכנסתו, טען התובע, כי בחישוב 60% מהשכר הממוצע אין לכלול את רכיב דמי ההבראה אשר שולם בחודשים 6-7/16 בשני תשלומים בשל חג הרמדן, ולא כנהוג אצל מעסיקתו ב-3 תשלומים.
לגבי החובה לבחון אם התשלום הנוסף מהותית ולא טכנית, ראה עב"ל 543/09 פלונית – המוסד לביטוח לאומי, 4.5.11:
"חישוב דמי הלידה אמור לפיכך להתבצע על סמך אופיים של התשלומים מבחינה מהותית - וללא קשר לשם שניתן להם, לדרך הטכנית בה הנם משולמים (אחת לחודש, אחת לרבעון או בכל תדירות אחרת), או לדרך ההתייחסות אליהם בהסכם העבודה (לרבות הקביעה במקרה זה, שלא נשמטה מעינינו, כי המענק הרבעוני לא יילקח בחשבון לצורך חישוב פצויי הפיטורים). דרך הבדיקה המהותית נכונה בעת בחינת אופיו של רכיב שכר במסגרת מערכת היחסים שבין עובד למעסיקו, ומכוח קל וחומר – גם בעת בחינתו לצורך חישוב זכאות לגימלה מהמוסד."
כידוע, יישום הכללים באופן נוקשה וללא שיקול דעת, כפי שעשה הנתבע בעניינינו, סותר את מטרת המחוקק כפי שהובעה בדברי ההסבר לתיקון לחוק לרון נכתב בחלק הכללי כך:
"פרק ט' בחוק הביטוח הלאומי ... קובע כללים ותנאים לזכאות לגימלאות לפי הפרק האמור, ובהן קצבת נכות, למי שמוגדר כ"נכה" לפי סעיף 195 לחוק.
...
לטענת הנתבע, דין תביעת התובע ביחס למכתב הדחיה הראשון להידחות מחמת התיישנות; שתי התביעות נדחו כדין בהתאם להוראות סעיף 195(3) לחוק, העוסק בצמצום בהכנסות.
לטעמנו היה על הנתבע לבחון מהותית את התשלום ולפרוס אותו כנהוג אצל מעסיקו של התובע.
אנו סבורים כי שיקול הדעת הנתון לנתבע בחוק ובתקנות מאפשר ייחוס דמי ההבראה ששולמו באופן חד פעמי לאור החג בשני תשלומים בלבד, כתשלום נוסף שיש לחלקו לשלושה תשלומים, ובהתאם לכך לבחון הכנסתו של התובע.
אשר על כן אנו קובעים, כי משנדחתה טענת ההתיישנות, על הנתבע לשלם לתובע קצבת נכות כללית לתקופה הרלוונטית, תוך ייחוס דמי ההבראה לשלושה חודשים כאמור.
