בתאריך 6.7.00 הגיש תביעה להכרת זכות עפ"י חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (נוסח משולב) (להלן: "החוק"), וזאת בגין הפרעה באוזן שמאל אשר נגרמה לו תוך ועקב השירות הצבאי הסדיר.
לדברי ב"כ המשיב, הוועדה הרפואית מיום 2.1.01 קבעה, שהשרות לא גרם לנזק באוזנו השמאלית של המערער, שכן כבר במכתבו של ד"ר פרדיס, מיום 30.4.85, אובחנה אצלו דלקת כרונית של האוזן התיכונה בליווי מסה פוליפאדים, דבר המצביע על כך שהדלקת היתה זמן רב קודם לכן.
...
כפי שנקבע בבר"ע 187/83, רדוזיצקי נ' ק. התגמולים, פ"ד לז(4) 361, אין צורך להוכיח בדרגה של "קרוב לוודאי" אלא יש להראות כי "מתקבל מאוד על הדעת" שיש קשר סיבתי בין השירות לפגימה הנטענת, וגם במקרה בו כפות המאזניים שקולות, הרי שדין הערעור להדחות, מאחר ועל המערער לעמוד במאזן הסתברויות לשם הוכחת תביעתו, כלומר מעל לסבירות של 50%, ובמצב שקול – דין התביעה להידחות – ראה ע"א 192/85, ק. התגמולים נ' הכט, פ"ד מח (3) 646.
לא התעלמנו מן העובדה, שהמערער היה נתון, ככל הנראה, למצב של אש וירי כבד לעבר אותה חוליית מחבלים, ואולם לא הוכח בפנינו, במידה הנדרשת, שמצבו הרפואי נבע מאותם ארועים ולא מארועים שקדמו לגיוסו לצה"ל, ולא שוכנענו בדבר קיומו של קשר סיבתי בין מחלתו ובין שירותו הצבאי.
לאור כל המפורט לעיל, אנו קובעים כי המערער לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכחת האמור בערעורו, על כן אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את החלטת קצין התגמולים.
