מודיעין אזרחי מפרטת כי כקבלן שירותים, היא נידרשת לתת את השרות המיטבי ללקוחותיה, ומה גם שהיא הסכימה כי היתנהגותו של התובע אכן היתה חמורה, ולפיכך היא נעתרה לבקשה זו.
כדי להמחיש את חומרת העניין, המשיכה מודיעין אזרחי וטענה, כי משטרת ישראל חקרה את התובע בגין חשד להסתה לרצח ומצאה לנכון לשחררו בתנאים מגבילים, וגם שללה ממנו את רישיון הנשק שלו – עובדה שלא הובאה מעולם מצדו של התובע לידיעתה.
על כן, לא ניתן להחיל על מודיעין אזרחי את הוראותיו של חוק קבלני כוח אדם, ומכאן שהתובע אינו זכאי לכל סעד מכוחו של חוק זה. אשר ליתר טענותיו של התובע, ואשר הועלו לראשונה בשלב הסיכומים – ולמשל הטענות לגבי חלות החוק להגברת האכיפה בדיני עבודה, תקנת הציבור, חוק שויון הזדמנויות בעבודה, אחריותה של אלביט כמזמינת שירות וכיו"ב – הרי שהמדובר בכללותה בהרחבת חזית שאין להתירה, ואנו פוסלים אותה מכל וכל.
בענין זה נפנה לפסיקת בית הדין הארצי בעיניין נפתלי, שם נקבע בהתייחס למקרה בו הסכימו הצדדים על ביצוע העבודה בשעות גמישות, וביחס לשאלה האם המדובר כחלק מתנאי העבודה, כך: "... יש להבחין, הבחן היטב, בין הרעת תנאי העבודה במשמעות סעיף 11(א) לחוק פצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, לבין יישום תנאי העבודה משתנים עליהם הוסכם בין הצדדים, אפילו אם הם עשויים להרע עם העובד ואין העובד שהסכים לשינוי מראש יכול לשנות את טעמו ולטעון להרעה מוחשית המזכה בפיצויי פיטורים"[footnoteRef:22].
...
על כן, עילת התביעה שבנדון דינה להידחות.
על כן, שגם עילה זו דינה להידחות.
לסיכום
לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים בזאת כי דין התביעה להידחות בכללותה, על כל חלקיה.
