המערערת, עקרת בית ילידת 1960, הגישה למשיב תביעה לקיצבת נכות כללית.
אין היתייחסות מספקת מטעם הועדה לפרמטרים הקבועים בסיפא של פריט 34, כאשר המערערת מטופלת בתרופות פסיכיאטריות משנת 1999, וכבר אז נקבעה לה נכות של 20% כשבשנים האחרונות חלה היתדרדרות במצבה הנפשי וכיום נוטלת 4 סוגים של תרופות פסיכיאטריות.
המערערת אינה פעילה חברתית, סובלת מחוסר חשק מוחלט, מחוסר עניין בשום דבר, חושבת על מוות ורצתה להיתאבד אך התחרטה.
מפרוטוקול הועדה עולה שלא בוצעה בדיקה אורטופדית שמעידה על חומרת הבעיה בידיים, כשלא ברור מדוע נקבעה הנכות אשר נקבעה.
בישיבה זו מסרה המערערת את הדברים הבאים:
"סובלת מכאבים בכל הגוף, אין לי חשק בכלל, לא ישנה בכלל. אני מטופלת תרופתית אך לא יודעת מה שמם, הילדים מחלקים את התרופות ונותנים לי. התרופות לא עוזרות. בקושי קמה בבוקר, כימעט נופלת, בלילה אני מאוד עייפה ורק רוצה לנוח, מצבי לא טוב במהלך היום. בעבר ניסיתי להיתאבד, בעזרת חבל. אך בסוף לא הצלחתי. אין לי חשק להיות באירועים חברתיים/משפחתיים.".
בא כוחה של המערערת הוסיף:
"נמצאת במעקב אצל פסיכיאטר יותר מ 10 שנים, מטופלת אצל ד"ר וייסבורד, חלתה במחלה נפשית לפני שפרצה מחלת פיברומיאלגיה. כיום מצבה עוד יותר קשה. רגלים נפוחות, אבים מפושטים בגוף, לא מצליחה לישון, לא מתפקדת כלל. מבקשים לא להפחית את אחוזי הנכות הפסיכאטריים בשיעור 30 אחוז ולקבו נכות נפשית ניפרדת וזאת האמור לפי המכתב של ד"ר מטפל.".
הועדה שבה ובדקה את המערערת ורשמה כדלקמן:
"המשך דיון מיום 22.05.18, בבדיקה היום- נעזרת בכל תנועה ע"י בעלה, ארשת פנים עצובה, משפילה מבטה, מדברץ בקול נמוך, לשאלות עונה בקצרה, חשיבתה קונקרטית ללא הפרעות במהלך ותוכן, לא מגלה מחשבות שוא, אין הזיות. מצב רוח ירוד, אפקט דיכאוני, ללא סמני דיכאון מזורי. טוענת כי היו מחשבות אובדניות אך לא ביצעה בשל פחד לפגועה בילדיה ונכדיה. שיפוט תקין. ויש לציין כי הוועדה עיינה במכתבו האחרון של ד"ר וייסבורד מיוני השנה. הוועדה קובעת נכות פסיכיאטרית ניפרדת בשיעור 20 אחוז. בגין מצב דיכאוני ממושך על רקע הפרעת אישיות לפי סעיף 34(ב)(3) מהיום.".
אי לכך, קבעה הועדה למערערת, בין היתר, 20% נכות בתחום הנפשי, לפי פריט 34(ב)(3) לרשימת הליקויים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, 10% נכות בגין מחלת דקרבן ביד ימין ו- 10% נכות בגין מחלת דקרבן ביד שמאל.
עוד נפסק בהקשר זה, כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוואנטיים הנן קביעות רפואיות מובהקות, הנמצאות בתחום סמכויות הבלעדי של הועדה, וכי בית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 22/6/06), כשאחת החובות המוטלות על הועדה לעררים, שהנה גוף מעין-שפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע שם/01-1318 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60).
...
הכרעה – לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, וכלל החומר אשר בתיק, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להתקבל, וזאת מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.
סיכומו של דבר, הערעור מתקבל, כך שעניינה של המערערת מוחזר לוועדה הרפואית לעררים, באותו הרכב, על מנת שתפעל כדלקמן:
על הוועדה לנמק את קביעתה לעניין שיעור הנכות אשר קבעה למערערת בתחום הנפשי, וזאת תוך התייחסות מפורטת ומנומקת למכתבו של ד"ר וייסברוד מיום 25/6/18 ולקריטריונים אשר נקבעו בסיפא של פריט 34 לרשימת הליקויים (לרבות לעניין ההיענות לטיפול התרופתי ורמת התפקוד הנפשי והחברתי).
