דיון בהארכת מעצר בהיעדר נוכחות החשוד

כך שנשמט הבסיס מתחת לטענתו בעיניין זה. בעדותו מסר הנאשם פרטים רבים וטען טענות שונות שלא בא זכרם בחקירתו או בפרוטוקול הארכת המעצר, ומדובר בטענות כבושות שהושמעו רק במשפט אשר מטעם זה חשודות על אמינותן.

לפיכך לא מצאתי שיש ממש בטענה זו. הטענה – פגמים בהליך החיפוש עצמו: אי קיום החובה לערוך את החיפוש בנוכחות שני עדים שאינם שוטרים; כניסה לדירה דרך המרפסת תוך הפרת נוהל משטרתי; בקיעים באמינות החיפוש אשר מבוססים על העדר הסבר כיצד אותר חדרו של הנאשם, אי נוכחות האב בחלקים מהחיפוש, כניסה בלתי חוקית נוספת של השוטרים לבית, ואי עריכת דוח עצמאי מצד השוטר יוסף זרקאווי שנכח בחיפוש.

האב העיד שנכח בדיון הארכת המעצר בבית המשפט ביום המחרת והנאשם ראה אותו (פרוטוקול עמ' 97-96) , ומכאן שלא ניתן לקשור בין ההודאה למעצרו של האב.

...

המסקנה המתחייבת מכל אלה, שלא נסתרה חזקת הכמות ובהתאם לכך יש לקבוע שהנאשם החזיק בסמים שלא לצריכתו העצמית.

לפיכך על יסוד המשקל המצרפי של החיפוש והסמים שנתפסו בו, של הודאת הנאשם במשטרה שלפיה החזיק בסמים, ושל חזקת הכמות שלא נסתרה, אני קובע שעובדות כתב האישום והוראת החיקוק הוכחו במידה הנדרשת בפלילים.

סוף דבר אני מרשיע את הנאשם בהחזקת סמים שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) רישא לפקודה.

בסיום החקירה נאמר לו להמתין במסדרון, ובשלב זה ניגש אליו חוקר אחר שאמר לו שהוא בבעיה, ביקש ממנו להתלוות אליו לחדר, ושם בנוכחות שני חוקרים נוספים אמר לו שהנאשם 1 סיפר להם הכל, שהם יודעים שמדובר ברצח ושהוא הולך למאסר עולם; לאחר מכן ניכנס לחדר מפקד הימ"ר, אמר לו שהם יודעים הכל, שיגיד שנאשם 1 עשה הכל, גרר אותו ושהוא נקלע לסיטואציה בלית ברירה, והבטיח לו שאם יגיד זאת הוא יוכל ללכת הביתה, וכך הוא עשה (עמ' 464-466).

עוד טען, כי עניין השיחה עם הבלש חממי עלה כבר בדיון הארכת המעצר על ידי עורכת הדין שייצגה אותו, שכן היא שאלה אותו למה הודה ושאלה מה קרה בחקירות, והוא הסביר לה שהבלש חממי אמר לו שהוא יכול ללכת הביתה "אם אני יאמר א', ב', ג'" (עמ' 364 ש' 1-2).

על פי ההלכה הפסוקה, לחשוד "אין זכות יסוד להיות מוזהר תוך נקיבת סעיף עבירה כלשהוא", שכן חובת האזהרה היא רק כלי שנועד לוודא שהחשוד מודע לזכות השתיקה הקיימת לו בטרם יציג את גירסתו; וגם לאחר שהוספה חובת האזהרה בסעיף 28(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן- חוק המעצרים), לא נקבעה בחוק חובה לציין במסגרת האזהרה את סעיף העבירה בה הוא חשוד (ראו ע"פ 1382/99 בלחניס נ' מדינת ישראל (1.11.99)).

לאור כל האמור, נדחית טענת ההגנה כי השיחה עם החוקר מליחי היא בבחינת "תישאול נעלם" שתוכנו אינו ידוע, ושבמהלכו הובילו החוקרים את הנאשם 2 להודות ברצח ולהפליל את הנאשם 1; וכן נדחית גירסתו של הנאשם 2 לגבי ההתרחשות שקדמה לתישאול עם מפקד הימ"ר. הטענה בדבר העידר אזהרה ואמצעים פסולים שננקטו בתשאול עם מפקד הימ"ר אין חולק, כי הנאשם 2 לא הוזהר, לא הודע לו כי הוא חשוד ברצח ולא הודעו לו זכויותיו במהלך התשאול המוקלט עם מפקד הימ"ר, כמו גם בשיחה שהתקיימה קודם לכן עם החוקר מליחי.

...

כן טען כי "יש לפסול את ההודאה הראשונה שמסר הנאשם 2 בחקירה, לרבות כל מה שנעשה בצמוד לחקירה וזו מהסיבה שמדובר בבחור ללא עבר, ללא מב"דים שכלל לא קיבל ייעוץ לפני חקירה. הזמינו אותו לתיק סמים, חקרו אותו כאילו על תיק סמים ובאמצע זה התהפך לתיק רצח... זו פגיעה בזכויותיו של נאשם". ב"כ הנאשם 1 אותה עת (עו"ד פליקס פרטוק), הצטרף לדברים, טען כי גם לנאשם 1 אין טענת אליבי, וכי בשלב זה גם אין לו טענת "זוטא". בדיון שהתקיים ביום 8.1.19, הוסיף ב"כ הנאשם 2 בסוגיית אי מתן המענה, כי "אנו סבורים שזה לא תפקיד הסניגוריה לריב ביניהם ולתת לתביעה שאנו נעשה להם את העבודה. בתיק זה בפועל, הנאשם 2 מעליל הכל על נאשם 1 ונאשם 1 מעליל על נאשם 2 הכל. ולכן אני סבור שמתן מענה בצורה הזאת יכול בעצם להרע את מצבם של שני הנאשמים". יצוין, כי עם תום פרשת התביעה (ביום 25.6.19), חזר ב"כ הנאשם 2 והסביר כי בכוונתו לבקש במסגרת הסיכומים לפסול את אמרות הנאשם 2; וב"כ הנאשם 1 (עו"ד אלי בניה, אשר ייצג את הנאשם 1 מתחילת שמיעת הראיות ועד לסיום פרשת ההגנה) ציין, כי לטענת הנאשם 1 גרסתו במשטרה נמסרה בעקבות שיחה עם הבלש עדי חממי, אשר מסר לו את גרסת הנאשם 2 בחקירה.

זאת ועוד, התנהלותם של הנאשמים לאחר האירוע - העובדה שלא ניסו להזעיק עזרה או להעניק בעצמם עזרה למנוח, לא בסמוך לתקיפתו ואף לא לאחר שחזרו מתחנת הדלק, בחלוף זמן לא מועט בו יכלו לחשוב ולהתעשת, ותחת זאת, בהתנהלות מחושבת היטב בחרו להצית את הרכב כשהמנוח בתוכו, ולהשמיד את כל הראיות הקושרות אותם לאירוע; וכן התנהגותם לאחר מכן, כשהמשיכו בשגרת חייהם, חגגו במסיבה ואף עישנו מהסמים של המנוח, ללא כל נקיפות מצפון - מחזקת את המסקנה כי הנאשמים רצו מראש במותו של המנוח, וכי אין מדובר במקרה של מוות שנגרם בשוגג.

סיכום ביניים מכל האמור לעיל עולה, כי הנאשמים החליטו מבעוד מועד להמית את המנוח, תכננו את המעשה מראש וביצעו מעשי הכנה לשם הוצאתו לפועל; ופעלו במהלך האירוע בדם קר על מנת להגשים את מטרתם להרוג את המנוח ולוודא את מותו.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, משקבעתי כי הוכחו בפנינו, מעבר לכל ספק סביר, כל יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה לפי הנוסח הישן עובר לתיקון 137 לחוק, וכי הוראות החוק לאחר התיקון אינן מהוות דין מקל בעניינם של הנאשמים; אמליץ לחבריי להרשיע את הנאשמים בעבירת הרצח שיוחסה להם בכתב האישום, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, כנוסחו טרם תיקון 137 לחוק.

בהודעה שמסר בחקירה טען הסנגור, כי במסגרת תורנות מעצרים, קיבל בקשה להארכת מעצרו של המתלונן, אשר נחשד בבצוע עבירה פלילית.

במקום נכחו לדברי גילמן: שוטרת, "שוטר ערבי בריא" שהיה בלי מדים, עוד "שוטר ערבי", ועוד "עצור ערבי". אשר לתקיפה, טען גילמן "הוא לא מדבר סתם" וטען כי שמע "כמה כאפות או לא יודע מה" וציין כי המתלונן היה מאחוריו, אך הוא לא הסתובב לראות מה קרה, ורק אחרי שהוא נפל, והשיירה נעצרה, הוא ראה אותו "מפרפר" על הריצפה (ראו מיזכר מיום 18.10.12 – ת/17).

ניכר היה, כי הוא פעל לתעד מפיו של מרשו, המתלונן, את כל הפרטים המהותיים הרלבאנטיים לארוע הנטען, הוא צילם אותו, ודאג שהדברים יתועדו בדיון הארכת המעצר.

נראה כי בהיעדר תלונה מפורשת על תקיפה מצד השוטרים, ובשים לב לטריותה של החבלה, וכאשר לא אחת מובאים עצורים חבולים מקטטות וכו', לא הבחינו בכך הרופאה והחובש, ולכן לא ראו לציין זאת בדוחותיהם.

...

המתלונן עומת עם סתירה זו וטען, שיתכן כי עו"ד מלח "לא התעמק יותר מדי" או "לא שאל עוד" (עמ' 21 שורות 6-7), אך אני דוחה את גרסתו כבלתי מסתברת וחסרת אמינות מהטעמים הבאים: ראשית, מדובר בגרסה, שהיא בבחינת גרסה ספונטאנית, הסמוכה לאירוע, ועל כן ככזו, אני רואה בה גרסה אותנטית ונותן לה משקל רב. שנית, גרסת המתלונן נמסרה לסנגורו, שהוא בבחינת "איש שלומו" של המתלונן, המגונן עליו, המביא את את עניינו בפני בית המשפט.

כאמור, לא שוכנעתי כי היה במחדלים אלו כדי לקפח את זכותם של הנאשמים ובפרט הנאשם 1.

סוף דבר: על יסוד הנימוקים המפורטים בהכרעת הדין נמצאה תשתית ראייתית שבכוחה להוביל להרשעת את הנאשם 1 בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, וקם ספק מחומר הראיות באשר לאשמתם של הנאשמים 2 ו- 3, ספק זה פועל לפי הדין לטובתם.

על כן, אני מורה על הרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום וזיכויים של הנאשמים 2 ו- 3 מעבירה זו מחמת הספק.

אשר לטענת ב"כ המשיבה לפיה מקור סמכותו של בית המשפט לידון בהארכת מעצרו של חשוד בהיעדרו, נעוצה בסמכותו הטבועה, ייאמר כי סמכות טבועה היא סמכות שיורית.

ער אני לעובדה כי העורר נעצר ביום האתמול בשעה 14:12, ועל פניו, בשעה זו פקע מעצרו, אלא שבאיזון שבין הטעות שנמצאה בהחלטת בית המשפט לבין החשד המיוחס לעורר אשר נדון בהיעדרו, מצאתי להורות כי בית משפט קמא יקבע עוד היום, ללא דיחוי, דיון נוסף בפניו, בנוכחות העורר או בהשתתפותו בהתאם להוראות הדין.

...

אני סבורה שגם אם ניתנה החלטה בניגוד לנהלים, ההחלטה אינה בטלה מעיקרה.

אני סבורה שלבית המשפט סמכות טבועה לאזן שיקולים כאשר יש מניעה לקיים דיון בהתאם לתקנות.

למחרת היום, 12.09.2017 היתקיים דיון בביהמ"ש השלום בבקשת היחידה החוקרת להארכת מעצרו של התובע, ובהמלצת ביהמ"ש הסכים התובע, באמצעות בא כוחו בדיון, להארכת המעצר, עד ליום 14.09.2017.

כפי שצוין לעיל, בעת שהתקבלה החלטה לפנות לביהמ"ש בבקשה להוצאת צו חפוש וצו מעצר, עמדה בפני היחידה החוקרת עדות החברה, שמסרה לידי היחידה החוקרת תמונה שאותה חברה העידה שזו תמונתו של מי שנכח עימה ועם המתלוננת בפארק, ולאחר מכן עזב עם המתלוננת והותיר בידי החברה את מספר הטלפון שלו.

בדיון זה בית המשפט הצביע על הקשיים בתיק, לרבות ביחס לזיהוי התובע והאליבי שמסר התובע ועל יסוד הקשיים והיעדר "עיבוי" לראיות, בלשונו (עמ' 65 שו' 29 לראיות הנתבעת), והחלשת החשד לעניין הזיהוי, ולצד זאת העידר עבר פלילי לתובע, והיות המסוכנות לא חמורה, אולם בד בבד קבע אי אין חולק שהחשד הסביר עודו קיים ביחס לתובע (עמ' 65 שו' 28 לראיות הנתבעת).

...

באותו היום - הגיע חברו של התובע ומסר עדות, שבמסגרתה ציין כי התובע אכן שהה עימו בעת הרלבנטית (נספח 15 לראיות הנתבעת) ביום 14.09.2017 הוגשה בקשה נוספת להארכת מעצרו של התובע, ובסופו של דבר, ביהמ"ש הורה על שחרורו למעצר בית עד ליום 17.09.2017.

סופו של דבר, בחקירתו הנוספת של התובע, מיום 13.9.2017 מסר התובע לחוקר את פרטיו של החבר שעמו ישב בבית קמה, ובו ביום זומן אותו חבר (אמיר) לחקירה ומסר גרסתו.

אכן, במקרה דנן נפלו פגמים בחקירה, ובתוכם אף פגמים מעוררי תמיהה ניכרת, כדוגמת אופן עריכת מסדרי התמונות, ההימנעות מהבאת אחיה של החברה לעדות וההסתמכות על אפליקציית ME. עם זאת, בעת בחינת החקירה הרלוונטית כמכלול, בהתחשב במורכבות העבודה החקירתית ומתוך הבנה שיש להעמיד לרשות היחידה החוקרת את מרחב שיקול הדעת בכל הנוגע לביצוע פעולות חקירה ועיתויו, ובשים לב להחלטות שניתנו בבית המשפט במהלך החקירה, לא מצאתי שעלה בידי התובע לבסס די הצורך את המסקנה שהנתבעת חצתה את הגבול העדין שבין ניהול חקירה לגיטימי, שאינו חף מטעויות, לבין חקירה רשלנית מובהקת, מן הסוג שהוגדר בפסיקה כאמור, שהרשלנות בה גרמה בסופו של יום לנזק הנטען.

סוף דבר על יסוד כל האמור אני דוחה את התביעה.