דחיית תביעת שמאי מקרקעין כנגד עורך דין לתשלום שכרו על הכנת שומה

בכל מקרה, לעובדה כי לבריק יש קשר מקצועי ארוך שנים עם התובע כמו גם לעובדה כי היה מעורב בעקיפין בהליך משפטי מול הנתבעת, אין כדי לקעקע את מהימנותו, ובפרט בכל הנוגע למו"מ שניהל עם הנתבעת; הנתבעת הציגה את עצמה ואת עו"ד יובל כהן בפני התובע כ"יזמים" במכתב ששלחה לו ביום 30.10.08 ובו צוין: "הנידון: תוכנית 'נופרים' –יזמים" (נספח י"ב לתצהיר התובע); שמאי המקרקעין מיכה איתן ז"ל ערך שומה ביום 16.10.11 "לפי פניית עו"ד עמליה כהן, יוזמת התכנית..." (נספח כ"ב 2 לתצהיר התובע); במכתב תשובה של הנתבעת ועו"ד יובל כהן לנציגות הדיירים (הנתבעים 2-4 כאן) מיום 15.8.12 עמדו השניים על היותם היזמים של פרויקט "נופרים" ולא עורכי הדין שלו ("היותנו היזמים של הפרויקט...", סעיף 11 פיסקה אחרונה; "עצם היותנו היזמים של הפרויקט...", סעיף 12).

בטרם נדחתה התביעה נגדה, בעת שהייתה מיוצגת על ידי עו"ד יובל כהן, בא-כוחה של הנתבעת, ערכה הנתבעת 2 תצהיר, בו תמכה בכל טענותיה של הנתבעת, לרבות הטענה שהנתבעת לא הייתה "יזמית" הפרויקט.

גם העדה מטעם הנתבעת, חברת ועד הפעולה, גב' מירי שפר, תמכה בעדותה בטענה כי התובע היה אמור לקבל את שכרו על בסיס "הצלחה" בלבד.

סעיף 46 לחוק זה קובע: "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". בע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יצחק יחיאל, פ"ד נח(5), 20 (2004) ציין בית המשפט העליון כי ביסודו של סעיף 46 לחוק החוזים ניצב העקרון כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו, "שאם לא כן יימצא מקבל השרות מתעשר שלא כדין". פסק דין זה ניתן בעקבות פסק הדין בע"א 136/92 ביניש-עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס, פ"ד מז(5), 114 (1993) בו נקבע הכלל המנחה לפיו: "בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השרות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טירחתו". דברים אלו נכונים גם להתקשרות בין אדריכל למזמין, בפרט בנסיבותיו של תיק זה. התייחסתי לעיל לטענת הנתבעת בסיכומיה כי אין מקום לפסוק לטובת התובע "שכר ראוי" שכן לטענתה עבודת התובע נעשתה באופן "וולנטרי" בבחינת "שלח לחמך על המים". הנתבעת מסתמכת בטענתה זו על פסק הדין בע"א 7021/14 אמיר ילינק נ' יוסף אורנשטיין (פורסם בנבו, 31.10.17), שם נקבע כי "על-פי חריג זה אם לאדם ברור שהסיכון לכך שהחוזה שעל כריתתו הוא עמל לא ייכרת ושהצד השני לא יידרש לשלם עבור פעולות שאותן הוא ביצע למענו – הסיכון רובץ על מי ששולח לחמו על פני המים". עוד ראוי להפנות לספרם של פרופ' **** פרידמן ואלרן שפירא בר-אור "דיני עשיית עושר ולא במשפט" (כרך א, מהדורה שלישית, 2015) בע' 239-240 שם מצוין כי הזכות לשכר ראוי תשלל אם הפעולות שבוצעו על ידי נותן השרות היו פעולות הכנה גרידא לשם הכנת הצעה או "אם היה ברור לצד המבצע את העבודה, או חייב היה להיות ברור לו, שהוא פועל על פי סיכונו וכי הצד השני לא יידרש לשאת בתשלום, אם בסופו של דבר לא ייכרת חוזה", ובהקשר זה הפנו פרידמן ושפירא לפסקי הדין בע"א 3666/90 מלון צוקים נ' עריית נתניה, פ"ד מו(4), 45 (1992) וע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ נ' לויטין, פ"ד מו(3), 617 (1992).

...

אמנם, התרתי את הגשת המסמכים, אך כן יש ליתן את הדעת גם להתנהלות דיונית זו. התוצאה הסופית של פסק הדין היא שהתביעה מתקבלת בחלקה, ובאופן יחסי מדובר בשיעור נמוך מסכום התביעה, וגם בנתון זה יש להתחשב.

סיכומו של דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע סכום בסך של 253,890 ₪ כשהוא נושא ריבית והצמדה מיום 13.2.14.

השמאי וירניק הגיש התביעה באמצעות החברה בבעלותו , כתביעה כספית כנגד הנתבע הן בעילה חוזית והן בעילת עשיית עושר ולא במשפט ,לתשלום שכר טירחתו כפי שיפורט להלן בסכום של 95,750 ₪, בצרוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

ההיתקשרות בין וירניק לבין הנתבע באמצעות בא כוחו עו"ד פרידמן אין חולק כי כפי שהעיד , לא נחתם הסכם למתן שירותים אלא שבעקבות פניית עו"ד פרידמן אליו , הוא נתן הצעת מחיר – נספח א לתצהיר התובעת על פיה יעמוד שכרו על 25% מסכום היטל ההשבחה שיופחת ככל שיופחת מדרישת הוועדה המקומית , לתשלום עם קבלת שומה מכרעת / מייעצת .

הגנת הנתבע וההודעה לצד ג הנתבע אישר כי אכן היה בעלים במשותף עם גרושתו בנכס המקרקעין המדובר , שייקרא להלן "הנכס". עוד אישר כי לנוכח תנאי הסכם הגירושין בין השניים היה בהחלט מעוניין במכירת הנכס בפועל מוקדם ככל הניתן , זאת מאחר וכל שהייה של הגרושה בנכס ודחיית מכירת הנכס , הטילה עליו עול כלכלי - סעיף 7 לתצהירו.

אינני מקבלת גרסה זו שכן הנתבע נהג בעו"ד פרידמן לאורך כל הדרך כבא כוחו, הגיע אליו עם רוכשים פוטנציאלים , מסר פרטי עיסקאות פוטנציאליות בתקווה למכר המיוחל , וכפי שיתואר להלן בהמשך גם זכה לשירות משפטי מקצועי מעו"ד פרידמן שעל רקע יחסי האימון בין הצדדים גם טרח להכין טיוטאות חוזים , הקדיש מזמנו לישיבות וטרח למזער את סכומי המס שיחולו על עסקת המכר המיוחלת.

שכר טרחה זה הוסכם בין התובעת לבין בא כח הנתבע – שבהחלט נוכחתי ששמש כשלוחו של הנתבע לכל דבר ועניין הקשור במאמצים להפחתת שומת היטל ההשבחה ובעניין זה מקבלת את גרסתו המלאה של עורך דין פרידמן כי הבהיר לנתבע את מהות הפעולות לצורך בירור היטל ההשבחה והפחתתו כל הניתן אלא שהנתבע אם מחמת המצב בו היה נתון באותה עת , לאחר הליכי גירושין כשהוא טרוד בעיסוקיו – למדתי ששהה הרבה בחול לצורכי עבודה , ולהוט למכירת הנכס מוקדם ככל הניתן כפי שהעיד בעצמו .

הכרעה בתביעה שכנגד · בעיניין שכר טירחת עורך הדין- התובע שכנגד כמייצג בעיסקת מכר מקרקעין , אני בהחלט קובעת כי בעיסקאות מכר מקרקעין בהחלט מקובל לשלם תמורה מוסכמת – אחוז מוסכם מתמורת מכר הנכס עם הבשלת עיסקת המכר, כל זאת אלא אם הוסכם אחרת .

...

אינני מקבלת גרסה זו שכן הנתבע נהג בעו"ד פרידמן לאורך כל הדרך כבא כוחו, הגיע אליו עם רוכשים פוטנציאלים , מסר פרטי עסקאות פוטנציאליות בתקווה למכר המיוחל , וכפי שיתואר להלן בהמשך גם זכה לשירות משפטי מקצועי מעו"ד פרידמן שעל רקע יחסי האימון בין הצדדים גם טרח להכין טיוטות חוזים , הקדיש מזמנו לישיבות וטרח למזער את סכומי המס שיחולו על עסקת המכר המיוחלת.

הכרעה בתביעה העיקרית התוצאה היא שמסקנתי היא שיש לחייב את הנתבע מלוא סכום התביעה – טירחתו של השמאי וירניק באמצעות החברה בבעלותו – שהיה בבחינת שכר טירחה הן מוסכם והן סביר והן מקובל – זאת גם בשים לב לעובדה שעסקינן בשכר טירחה לפי הצלחה בלבד .

בהחלט שוכנעתי כי הצד השלישי פעל במקצועיות מרבית לבקשת מרשו , כאשר שאף הן לוודאות בעניין חוב היטל השבחה למקרה של מכירת הנכס, וכאשר התקבלה שומה של כ 327 אש"ח מטעם הוועדה המקומית , פעל להפחית אותה .

ירון בן אור –שולח הודעה נגד מקבל ההודעה: שרון אל – ניתן פסק דין פסק דין לפני בימ"ש תביעה של שמאי מקרקעין נגד עורך דין בגין שכר עבור שומה שהכינו.

כתב התביעה התובעים טענו בכתב התביעה כי הכינו עבור נתבע 1 (להלן: "הלקוח") שומה וכי נתבע 2, עורך הדין שייצג אותו (להלן: "הנתבע"), הבטיח להם כי יהיה אחראי לתשלום שכרם.

סוף דבר בימ"ש דוחה התביעה נגד הנתבע ומחייב התובעים לשלם לנתבע שכ"ט ב"כ בסך של 20,000 ₪ צמוד בתוספת רבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

...

לנוכח כל האמור לעיל, בימ"ש דוחה הטענה כי הנתבע ערב לחיובי הלקוח.

בע"א 209/85 עיריית קרית אתא ואח' נ' אילנקו בע"מ, פ"ד מב(1), 190, בעמ' 203 נאמר לעניין חובת הזהירות המושגית בעניין חוו"ד רשלנית כך: "אף אני סבור כי החובה לנהוג זהירות סבירה באספקת אינפורמציה רחבה מן החובה המוטלת על בעל מקצוע או בעל מיומנות מיוחדת לנהוג זהירות סבירה כשהוא פועל בתחומי מקצועו או מיומנותו. השליטה על מידע, אשר לציבור הרחב ענין בו, איננה אך ורק נחלתם של בעלי מקצוע, ומסירת מידע אינה נעשית רק אגב הפעלת מיומנות מקצועית. בחברה מודרנית נצבר ונאגר מידע, לתועלת הציבור, בידי גורמים שונים. רשויות ציבור או גופים פרטיים. תהליך זה של איסוף המידע ושימורו יכול שיעשה אגב מילוי תפקידיו של אותו גוף או אותה רשות, בצורה שוטפת, ויש שעיקר תכליתו של אותו גוף או של אותה רשות היא איסוף מידע, שימורו ואחזורו. מקום שנעשית פניה לקבלת מידע לגורם אשר בשליטתו מאגר אינפורמציה, שלציבור ענין בה, וזאת בנסיבות בהן מספק המידע, כאדם סביר, יכול לצפות כי מבקש המידע יסמוך על אותו מידע ויפעל על פיו, הרי אז חייב מספק המידע לנהוג זהירות סבירה באספקת המידע המבוקש. מהן הנסיבות לגביהן יאמר כי ההסתמכות היתה סבירה ומוסר המידע היה צריך לצפותה? כל נסיון להשיב תשובה גורפת לשאלה זו נדון לכישלון. התשובה משתנית, כמובן, מענין לענין, וכל שיאמר להלן הוא אך בבחינת דוגמא." לענייננו, הטענות של התובעים נחלקות בין התחייבות של הנתבע לשלם החיוב או לערוב לו, ובין מצג שווא לפיו הם יקבלו כספם.

סוף דבר בימ"ש דוחה התביעה נגד הנתבע ומחייב התובעים לשלם לנתבע שכ"ט ב"כ בסך של 20,000 ₪ צמוד בתוספת רבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

ביום 26.10.06 ניתן פסק בוררות על ידי ביה"ד הרבני האיזורי בירושלים ובו נקבע כך: "ביה"ד פוסק שעל הנתבעים לפצות את התובע על כל תביעותיו בדירה בת 100 מ"ר, שהישיבה תבנה בקרקע שקבלה (ב)מתיתיהו והתובע רשאי לבחור את הקומה הנראית לו ואת הבנין הנראה לו". ביום 28.11.2007 הופקדה תב"ע 210/4/2/1 ע"י הנתבעת המתייחסת לבנית מאות יחידות מגורים ושטחי מסחר בשטח של כ-140 דונם (מתוך חוו"ד השמאי פינקלשטיין, מופיע גם באתר עירית מודיעין עילית).

ביום 10.1.11 ביה"ד הרבני הגדול שדן בעירעור הנתבעת קבע כי העירעור נדחה ועל הנתבעת למלא היתחייבותה בתוך 3 חודשים מיום מתן פסק הדין, וכך נכתב: "נדחה העירעור על כל חלקיו. ביה"ד רושם לפניו את נכונותו של המשיב לקבל את זכויותיו בדירה כפי שנפסק, או בתשלום שווה ערך על פי שומה. נוכח הזמן הרב שעבר מהתביעה ועד היום (8 שנים!) זכאי המשיב לבחור את הדרך המהירה יותר. מאותה סיבה אין אנו ממליצים על פירעון בתשלומים והבצוע של הפס"ד צריך להסתיים תוך 3 חודשים או בדירה או בכספים שווה ערך". ביום 23.9.14 פסק הבוררות אושר ע"י בית המשפט המחוזי ונדחתה בקשת הנתבעת לביטולו (כב' השופט א. דראל בהפ"ב 37380-06-14 ו-37145-04-14).

איני יודעת איזה מידע הונח בפני בית הדין הרבני, ההסכמים עצמם לא הוצגו בפניי, אולם התב"ע שהוכנה ואשר תקפה גם היום, הוגשה בשם הנתבעת.

אני מחייבת את הנתבעת בתשלום אגרה בסך 14,500 ₪, הוצאות שמאי מוערכות בסך 6,000 ₪, וכן בהוצאות שכר טירחת עורך דין בסך 59,085 ₪, בהתאם לתעריף המינימלי המומלץ של לישכת עורכי הדין.

...

אני קובעת אם כן, כי בהעדר הוכחה של מועד מוקדם יותר בו נשלחה דרישת תשלום, מועד הוצאת השומה 10.9.17 הוא המועד הקובע לענייננו.

אשר על כן אני קובעת כי התובעת זכאית לקבל סך של 1.4 מיליון ₪, שהם שווי דירה ממוצעת בת 100 מ"ר בפרויקט נאות הפסגה, נכון לשנת 2017.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 1.4 מיליון ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 9.10.17 ועד התשלום בפועל.

לטענתם, הם התקשרו עם הנתבע 1, עורך דין, על מנת שיבצע עבורם עסקת חליפין במקרקעין עם מנהל מקרקעי ישראל (ס' 6 - 7 לכתב התביעה).

ביום 15/4/21 ניתנה החלטה בדבר מינוי המהנדס האזרחי ושמאי המקרקעין, מר מאהר חורי, כמומחה מטעם בית המשפט, לשם מתן חוות דעתו ביחס לשווי חלקת הרכישה.

ביום 2/12/21 הוגשה חוות הדעת לתיק ולפיה, בתמצית, החלקה מהוה 7/2 חלקים במושאע מתוך חלקה 3 בגוש 19034, סך של 3,201 מ"ר במושאע; נכון ליום הרכישה (19/4/13), שווי החלקה הוערך בסך של 528,165 ₪; ונכון ליום עריכת השומה שוויה הוערך בסך של 640,200 ₪.

בהתאם, ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, ונקבעו מועדים להגשת סיכומים בסוגיית שכר טירחת עו"ד. ביום 8/9/22 הוגשה הודעת בא כוח התובעים על הפסקת ייצוג, בה נטען לסרוב התובעים לשלם את שכר טירחתו, ובטענה לניגוד עניינים העלול לנבוע מתביעה, אשר על פי הנטען, תוגש נגדם בעיניין זה. בהחלטה מיום 24/9/22 הבקשה התקבלה, בהתאם וכאמור בה. משלא הוגשו סיכומי התובעים, בנגוד להחלטות קודמות, ניתנה ביום 3/10/22 החלטה לפיה, טיעוני הצדדים בסוגיית שכר טירחה יסוכמו בעל פה בדיון שנקבע לשם כך. ביום 25/10/22 היתקיים דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם (בא כוחם החדש של התובעים), במסגרתו הודיעו ב"כ הצדדים לפרוטוקול כדלקמן: "מוסכם עלינו כי בהתאם להחלטה בפרוטוקול הקודם ביהמ"ש יכריע לפי סעיף 79 א בסוגיית שכר הטירחה. בנוסף, בית המשפט יכריע לפי 79א לגבי הוצאות המומחה מטעם ביהמ"ש עד לסך של 4,000 ₪ אם מגיע למי מהצדדים. מבקשים לתת פטור מאגרה שנייה, להחזיר יתרת אגרה ראשונה בגלל תיקון כתב התביעה ככל שהיא לא הוחזרה ולהחזיר את הפקדון בתיק. תנתן החלטה לעורך דין מועד להחזיר לתובעים באמצעות ב"כ החדש, את המחאה בסך 65,000 ₪, שהועברה בדיון הקודם." בהתאם, ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים; נקצבו מועדים להגשת סיכומים בכתב; וצוין כי הצדדים יקדמו את ההסכמות שקבלו תוקף של פסק דין בדיון הקודם לטובת השלמת עסקת המכר, כמפורט בפרוטוקול הקודם.

נטען, כי בהתאם לפסק הדין אשר נתן תוקף להסכמות הצדדים, הסכם המכר בין התובע 1 לקונה היה אמור להיות מוגש לבית המשפט תוך 30 יום, קרי עד ליום 7/10/22; כי בא כוח הנתבע 1 הכין את נוסח ההסכם ויתר מיסמכי העסקה והעבירם לבא כוחם הקודם של התובעים; כי המסמכים לא נחתמו במועד שנקבע, ובהמשך בא כוחם הקודם התפטר מייצוג; כי לאור ההסכמות שגובשו בדיון מיום 25/10/22, אף מסמכים חדשים שנמסרו לבא כוחם החדש לא נחתמו, חרף תזכורות רבות בעיניין זה. לפיכך התבקש לכוף על התובע 1 מאסר או קנס עד לקיום פסק הדין ככתבו וכלשונו.

ככל שהתובעים לא יתייצבו אף למועד הדיון הנדחה, תישקל הוצאת צו הבאה כנגדם, בהתאם להוראת ס' 6(2) לפקודה, על המשתמע מכך (ראו רע"א (חי') 42674-05-19 סמארה אמארה נ' ראיד אמארה הנ"ל, ס' 35-36).

...

לנוכח כל האמור, טען הנתבע 1 כי הוא פעל במקצועיות, בזהירות ובנאמנות, תוך עדכון התובעים אודות החלטות המנהל.

לפיכך, אני דוחה את טענת התובעים לפיה, לכאורה, לא הייתה כל הוראה ו/או צו המחייבם לחתום על הסכם המכר.

במצב דברים זה, דומה כי היה מקום להיעתר לבקשה כבר בעת הזו.