דחיית תביעת החמרת מצב בגב תחתון לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי

פקיד התביעות דחה את התביעה, במכתב מיום 30.9.14, והנפגע הגיש תביעה לבית הדין (ב"ל 21606-10-14) (להלן: הליך ההכרה).

לפי הטענה, שגתה הועדה עת דנה בטענת הנפגע להחמרת מצב בבירכיים, הואיל והתביעה להחמרת מצב הוגשה בטענה להחמרה בגב תחתון; האישורים הרפואיים מתייחסים לגב תחתון בלבד, ואל לועדה להדרש לפגימה שלא נטענה במסגרת התביעה להחמרת מצב.

לעניין תכליתו של האישור הרפואי שבעקבותיו מיתקיים דיון מחדש על פי תקנה 36(א) לתקנות פסק בית הדין הארצי לעבודה, כי "תכליתו של האישור הרפואי, הוא לשמש כאשרת כניסה לנכה, למען יועמד בפני הועדה הרפואית, אך אין האישור קובע ולא כלום לענין פעולתה של הועדה. לועדה הרפואית הסמכות הבלעדית לקבוע, על פי ממצאיה היא, אם אמנם הוחמרה פגיעתו של הנכה לעומת המצב כעולה ממימצאי הועדה הקודמת. לא זו בלבד, שהועדה, ורק היא, מוסמכת לקבוע שהיתה החמרה בפגימה, אלא שעליה לקבוע גם, אם ההחמרה היא 'תוצאה של פגיעה בעבודה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות'" (דב"ע (ארצי) לג/130 – 0 וינר – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ה 73).

...

מכתב ההחמרה מאת המומחית ברפואה תעסוקתית, מיום 08.07.18, מפנה לסיכום ביקור מומחה באורתופדיה ד"ר אלכסנדרובסקי, מיום 26.02.18.

אף נדחית טענת המוסד ששגתה הוועדה בבחירת פריט הליקוי שיושם בעניין הברכיים לנוכח קיומו של פריט ליקוי ספציפי, וכן נדחית הטענה שאחוזי הנכות שנקבעו בגין הברכיים אינם תואמים את ממצאי הבדיקה הרפואית.

סוף דבר לאור כל האמור, ערעור הנפגע מתקבל בחלקו.

בפניי ערעור של מבוטח על החלטת ועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 30.11.2020 (להלן - ההחלטה), אשר קבעה במסגרת תביעה להחמרת מצב (להלן- הליך החמרת המצב) לפי סעיף 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן – התקנות) כי שיעור נכותו של המערער עומד על 10% בהתאם לסעיף 35(1)(ב); 10% בהתאם לסעיף 34(ב)(2) ו- 10% בהתאם לסעיף 37(5)(א) לתוספת לתקנות.

ועדה רפואית מדרג ראשון דחתה את תביעת המערער להחמרת מצב לפי סעיף 36 לתקנות.

וכן נפסק בעיניין זה כי "ההנמקה צריכה שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הוועדה נתנה פירוש נכון לחוק". (ראו: דב"ע (ארצי) מג/1356 – 01 לביא - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130) באישור הרופא התעסוקתי, דר' רון פרימר, לפתיחה בהליך ההחמרה מיום 5.3.2018 (להלן – אישור תביעת ההחמרה) נכתב בהאי לישנא: "הנידון: אישור לפי תקנה 36 לתקנות בדבר קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה

ע"פ הפרוטוקול האחרון מהועדה הרפואית בביטוח הלאומי המצוי ברשותי, שנתקיימה בתאריך 04/04/2017 עולה כי מהות הפגיעה/האיברים שנפגעו כתוצאה מתאונת העבודה; ראש, צואר, גב תחתון, כף יד וכתף ימין, ברך וקרסול משמאל.

...

לסיכום, ע"פ מסמכים אלה ניתן לראות כי חלה החמרה במצב בריאותו הנוכחי (התפתחות פיברומיאלגיה והפרעה במתן שתן) בהשוואה למצב בריאותו הקודם בעת הוועדה הרפואית בביטוח הלאומי.

בפרוטוקול הוועדה בהתכנסותה מיום 30.11.2020 נקבע כך: "הועדה עיינה בפרוטוקול ועדת הרשות מתאריך 15.10.2020 ושמעה את טיעוני עוד נקש, הועדה סבורה שנכות אינה מונעת ממנו לחזור לעבודתו באופן מלא לכן הועדה מקבלת את המלצת הרשות וקובעת שאין מקום להפעלה תקנה 15." לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפניי, ונתתי דעתי לטענות הצדדים בכתבי הטענות ובעל פה, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל.

משעה שהערעור התקבל, המשיב ישלם למערער הוצאות בסך 2,500 ₪ וזאת בתוך 45 ימים מהיום.

בקשתה כי הנתבע ידון בליקוי נטען זה, מכח החמרת מצב לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן – התקנות) נדחתה על ידי הנתבע על הסף, בשל כך שבעבר כבר נקבע כי אותו ליקוי נטען בגב אינו קשור לתאונת העבודה.

עוד אין חולק כי ביום 28.4.16 הגישה התובעת תביעה להחמרת מצב לפי תקנה 36 לתקנות באמצעות באת כוחה, המתייחסת לגב, ואליה צירפה סיכום אישפוז מיום 25.3.16 בגין הגב.

אנו עוד קובעים כי הרישום הרפואי מיום 9.7.13, לפיו סבלה התובעת מכאבי גב מזה מספר חודשים, עומד בסתירה לטענת התובעת שלא סבלה מכאבים בגב התחתון טרם התאונה, ויש לדחות את טענת התובעת בעיניין זה בסעיף ט' לכתב התביעה.

...

בכך מתחזקת המסקנה כי הרישום בסיכום הביקור הרגיל, לפיו התובעת סובלת מכאבי גב מזה מספר חודשים, לא היה משום טעות סופר, אלא שיקף את תלונות התובעת בזמן אמת בפני ד"ר אושרוב.

מסקנה זו אינה נשללת רק בשל כך שבמועד מאוחר יותר, ציינה התובעת בפני גורמים רפואיים כי כאבי הגב החלו לאחר קרות האירוע התאונתי (כגון בסיכום הביקור מיום 23.2.14 של המרכז הרפואי כרמל – שהעתקו צורף לכתב התביעה – שם התלוננה התובעת כי היא סובלת מכאבי גב מזה חצי שנה).

מעבר לדרוש, מקובלת עלינו טענת התובעת כי אילו כן יכולה היתה להגיש בקשה לפי תקנה 36 לתקנות – וקבענו כבר שלא זה המקרה – יכולה היתה לתמוך בקשה כזו בסיכום האשפוז של המרכז הרפואי כרמל מיום 25.3.16.

האם כדין נדחתה תביעת התובע להחמרת מצב (גב תחתון) לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן – התקנות), אשר הוגשה ביום 29.4.19, בגין תאונה מיום 18.7.11.

...

ביום 26.7.21 הודיע התובע כי הוא עומד על תביעתו ובישיבה מיום 11.11.21 ויתר הנתבע על חקירת התובע ובהתאם ניתנה החלטתי על הגשת סיכומים בכתב.

סוף דבר, התביעה מתקבלת.

לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 11.8.21 (להלן – הועדה), אשר היתכנסה מכוח פסק דין וקבעה כי למערערת נכות יציבה בשיעור 10% על פי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן – התקנות) .

הפגיעה הוכרה כתאונת עבודה בגין תיסמונת צליפת שוט, כאבי ראש וגב תחתון.

ביום 15.8.17 הוגשה תביעה נוספת להחמרת מצב לפי תקנה 36 לתקנות.

המערערת מלינה על כך שהועדה לא הפניתה לאיבחון עליו היא נסמכת לעניין זה. בהליך הקודם ב"כ המערערת הגיש איבחון פסיכו דיאגנוסטי מתאריך 2.9.17 מאת פסיכולוגית קלינית גב' טופז, איבחון שנערך לצורך הגשת תביעה בקשר לתאונה משנת 1997.

יצוין, כי תביעה להחמרת המצב הנפשי שהוגשה בשנת 2015 נדחתה תוך שנקבע כי ההחמרה הנטענת אינה קשורה לתאונה משנת 2011.

...

לסיכום, לא מצאתי שיש הצדקה להורות לוועדה להצביע על המסמך ממנו הסיקה אבחנה של PTSD והפרעת אישיות כבר בשנת 1997 ואף לא מצאתי שיש הצדקה להורות לוועדה ליישב סתירה שלא קיימת בין החלטתה לבין החלטת היועץ ד"ר רייס מיום 3.4.13.

אין בידי לקבל עמדה זו. הוועדה מסבירה, כי בחוות הדעת אין התייחסות לשבר הברור שהתרחש בשנת 1997.

סוף דבר – משלא הצביעה המערערת על טעות משפטית שנפלה בהחלטה, הערעור נדחה.