דחיית תביעת הולדה בעוולה בשל התיישנות והטלת הוצאות

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ונוכח ההלכה, והמסמכים שצורפו, אני סבור כי דין התביעה להדחות מחמת היתיישנות.

עם זאת, יש מספר חריגים המשעים את מרוץ ההתיישנות, וביניהם נימנה סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע חריג המאריך את תקופת ההתיישנות: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." לפי ההלכה, הנטל להוכיח את תנאי החריג מוטל על הטוען אותו ובענייננו על התובע, כאשר רמת המודעות הנדרשת, כדי שנראה בניזוק כמי שידע את העובדות המהוות את עילת התביעה לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, לרבות לגבי מועד גילוי הקשר הסיבתי, היא כאשר מתגלה לתובע 'קצה חוט' הקושר מבחינה מדעית רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לנזק.

לגבי תקופת ההתיישנות החלה בנוגע לגילוי רכיב הנזק, קובע סעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) : "לעניין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות – 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה:

אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 1,500 ₪.

...

לפיכך באתי לכלל מסקנה כי נזקו של התובע התגלה, לכל המאוחר, בשנת 2013 כאשר התביעה הוגשה בשנת 2021 באופן בו חלפו מעל ל – 7 שנים ממועד גילוי הנזק.

בנסיבות אלה, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 1,500 ₪.

תחת העילה של "חיים בעוולה", הוכרה בפסק הדין בעיניין המר תביעת ההורים בגין "הולדה בעוולה", לה עומדת תקופת היתיישנות בת שבע שנים (וראו רע"א 398/18 מדינת ישראל משרד הבריאות נ' פלוני, פסקה 3 (‏15.3.2018) (להלן: רע"א 398/18); ע"א 7903/16 פלוני נ' מכוני איבחון בשפלה בע"מ, פסקה 4 (‏2.4.2017) (להלן: עניין מכוני איבחון)).

המשיבה טענה תחילה כי גם דינה של עילת תביעה זו להדחות מחמת היתיישנות, אך בהמשך הודיעה המשיבה כי היא אינה עומדת על טענתה זו. חלף זאת, עתרה המדינה לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר עילה.

בפסק הדין מושא העירעור התקבלה הבקשה ובית המשפט הורה על מחיקת התביעה ללא צו להוצאות.

אף לא מצאתי כי יש בטענות המערערים לגבי גילוי המסמכים שלשיטתם היו נחוצים לצורך הכרעה בשאלת קיומה של עילת תביעה, כדי לשנות ממסקנה זו. ודוק, אין ענייננו בטענה להפרת חובת פקוח המוטלת על מי מרשויות המדינה, בזכויות או הטבות שבעלי מוגבלויות זכאים לקבל מהמדינה, או בחובת יידוע שיכולה לחול על המדינה בנוגע לסיכונים בריאותיים הנשקפים לאזרחיה (וראו הדיון בנושא בע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי (‏3.9.2015) בעיניין נפגעי הקרנות נגד גזזת).

...

המשיבה טענה תחילה כי גם דינה של עילת תביעה זו להידחות מחמת התיישנות, אך בהמשך הודיעה המשיבה כי היא אינה עומדת על טענתה זו. חלף זאת, עתרה המדינה לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר עילה.

אף לא מצאתי כי יש בטענות המערערים לגבי גילוי המסמכים שלשיטתם היו נחוצים לצורך הכרעה בשאלת קיומה של עילת תביעה, כדי לשנות ממסקנה זו. ודוק, אין ענייננו בטענה להפרת חובת פיקוח המוטלת על מי מרשויות המדינה, בזכויות או הטבות שבעלי מוגבלויות זכאים לקבל מהמדינה, או בחובת יידוע שיכולה לחול על המדינה בנוגע לסיכונים בריאותיים הנשקפים לאזרחיה (וראו הדיון בנושא בע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי (‏3.9.2015) בעניין נפגעי הקרנות נגד גזזת).

אי לכך, ובהעדר עילת תביעה כנגד המדינה מהטעמים המפורטים לעיל, אין מנוס מלהורות על דחיית הערעור שלפנינו.

סוף דבר – הערעור נדחה.

]השופט נ' הנדל: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 50614-12-17, כב' השופטת ש' יעקובוביץ) בגדריו נמחקה תביעת המערער 1 (להלן: הקטין) בגין "חיים בעוולה" מחמת העדר עילה, ונדחתה תביעת המערערים 3-2, הורי הקטין, בעילת "הולדה בעוולה" מחמת היתיישנות.

על רקע זה, בין היתר, נקבע כי המערערים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח מועד היתיישנות מאוחר יותר לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

לנוכח נסיבות המקרה, לא ייעשה צו להוצאות.

...

לא מצאנו כי נפלה בפסק הדין טעות בעובדה, במשפט או בקשר ביניהם, המצדיקה את התערבותנו.

משכך, הערעור נדחה בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלות על ערעור זה. יוער כי תוצאה זו של סגירת שערי בית המשפט בפני המערערים, איננה קלה.

הערעור נדחה.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' לוי) בת"א 3562-02-19 מיום 4.4.2023, שבה נדחתה בקשה לסילוק תביעת המשיבים על הסף מחמת היתיישנות.

במסגרת החלטתו נידרש בית המשפט לרשומות הרפואיות השונות ממועד לידתה של הקטינה ועד ליום 19.2.2012, שבו נימסרו למשיבים תוצאות הבדיקה הגנטית שהעלתה מתילציה המתאימה לתיסמונת PW. לאחר שסקר את עדויותיהם של העדים מטעם הצדדים, ולאחר שעמד על ההלכות בדיני ההתיישנות הנוגעות לכלל הגילוי המאוחר המעוגן בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, בית המשפט דחה את טענת ההתיישנות.

בית המשפט המחוזי הדגיש כי "לא בכל מקרה של תיסמונת גנטית שממנה סובל ילוד מירוץ ההתיישנות בעילה של הולדה בעוולה יחל רק עם איבחונה הסופי של התיסמונת הגנטית" (פסקה 36 סיפא להחלטתו).

אין זאת, אלא שבנסיבות המקרה דנן, בהנתן ה"עלטה" שבה היו נתונים הרופאים וההשערות הרפואיות השונות שהועלו בזמן אמת, בית המשפט הגיע למסקנה כי המצב היה "רחוק מ'קצה חוט'" שדי היה בו כדי להטיל על המשיבים נטל לחשוד כי מדובר בתסמונת גנטית ולהעמיק דוקא בבירור כיוון רפואי זה. מסקנה זו נומקה על ידי בית משפט קמא על יסוד העדויות שנשמעו לפניו ויתר הראיות שהוגשו, ובנסיבות דנן לא שוכנעתי כי מתקיימים המבחנים המצדיקים את היתערבות ערכאת העירעור בשלב מוקדם זה של ההליך.

משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

...

לאחר עיון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ובבקשת רשות הערעור על נספחיה, אני סבור, לא בלי התלבטות, כי אין מקום להיעתר לבקשה.

אין זאת, אלא שבנסיבות המקרה דנן, בהינתן ה"עלטה" שבה היו נתונים הרופאים וההשערות הרפואיות השונות שהועלו בזמן אמת, בית המשפט הגיע למסקנה כי המצב היה "רחוק מ'קצה חוט'" שדי היה בו כדי להטיל על המשיבים נטל לחשוד כי מדובר בתסמונת גנטית ולהעמיק דווקא בבירור כיוון רפואי זה. מסקנה זו נומקה על ידי בית משפט קמא על יסוד העדויות שנשמעו לפניו ויתר הראיות שהוגשו, ובנסיבות דנן לא שוכנעתי כי מתקיימים המבחנים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור בשלב מוקדם זה של ההליך.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

נטען בנוסף כי יש לדחות את התביעה ככל שהיא נוגעת לעוולה של פגיעה בפרטיות, מחמת היתיישנות (לפי סעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות).

ואילו סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". בעניינינו, האפשרות להגיש נגד הנתבע תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים – קמה רק מהיום בו פסק הדין הפלילי שניתן נגד הנתבע – הפך לחלוט.

משכך, הרי שאין בידי להעתר לתביעה ככל שהיא נוגעת לפיצויים בראשי הנזק של הוצאות טיפולים, עזרת צד ג', אובדן הישתכרות ונסיעות (הן לעבר והן לעתיד).

בהקשר זה אין לי אלא לחזור על דברים שנכתבו בעיניינו של התובע עת נגזר דינו בהליך הפלילי: "הנאשם הביע בפני חרטה על מעשיו. סבורני כי מדובר במלים שנאמרו מן השפה לא החוץ. במסגרת בירור האשמה לא חסך הנאשם מהמתלונן מלים קשות ופוגעניות, תוך שהוא מטיל דופי במתלונן, וטוען כי טפל עליו האשמות במקום לקחת אחריות על מעשיו, וכי המתלונן מיתנהל "כאילו כל העולם שלו". גם בדברו האחרון במהלך הטיעונים לעונש – נראה כי הנאשם היה מרוכז במחיר שהוא עלול לשלם בגין מעשיו.

...

נוכח השיקולים והעקרונות שהובאו לעיל, אני סבור כי יש להעמיד את כלל הפיצוי הראוי לתובע על סך של 140,000 ₪.

סוף דבר: אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 140,000 ₪.

עוד אני מחייב את הנתבע בתשלום הוצאות (לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ) בסכום כולל של 17,000 ₪.