דחיית תביעת ביטוח רכב עקב נהיגת נהג מתחת לגיל המותר

בין תום ליעקב הייתה הסכמה כי בעת שירות המילואים ינהג יעקב ברכב עבור תום, לאור היותו בשלילת רישיון נהיגה באותה עת. התביעה הוגשה תחילה כנגד הכשרה חברה לביטוח בע"מ (להלן: המבטחת) כמבטחת הרכב בביטוח צד שלישי וכנגד יעקב כנהג הרכב שאחראי לקרות התאונה.

כנגד המבטחת נטען כי לא היה עליה לדחות את התביעה אלא לכל הפחות לשלם תגמולים מופחתים מכוח סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח, וכי ההבדל בגיל הנהג הוא החמרה בסיכון.

המבטחת הכחישה חבותה בטענה כי במועד התאונה נהג ברכב נהג לא מורשה בהתאם לתנאי הפוליסה, שהיה מתחת לגיל 30 המותר בפוליסה.

כמו כן, לא שררו יחסי עובד מעביד בינו לבין הנהג ולכן אין בסיס לחיובו במישור זה. מכל האמור לעיל עולה כי למעט אחריות הנהג כלפי התובע מחמת נהיגתו הרשלנית, אין אחריות על יתר הנתבעים.

מחדלו של אביב הוא באישור לעשות שימוש ברכב מבלי לברר גיל הנהג שינהג ברכב, למרות שהיה עליו לדעת כי לפי הפוליסה מותר רק לנהג מעל לגיל 30 לנהוג.

...

מבחינה אופרטיבית אני מורה כי ניתן לעשות קפנדריה ואני מחייב את המבטחת לשלם ישירות לתובעים את סכום הנזק שייקבע.

סוף דבר התביעה כנגד הנהג, הנתבע 2, מתקבלת ואני מחייב אותו לשלם לתובעת סך של 81,482 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה.

על כן אני מחייב את הכשרה חברה לביטוח בע"מ לשלם לתובע סך של 81,482 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה.

נכון הדבר ביתר שאת במקרה זה בו אין מחלוקת שמר כמיסה ניכה ממשכורתה של הגב' דינו דמי 'הישתתפות עצמית' בגין אותו ארוע בסך של 3,510 ₪ (ראו מכתב שצרפה הגב' דינו לתביעה שהגישה נגד מר כמיסה במסגרת תביעה בבית הדין לעבודה בד"מ 40989-12-18 – שם נרשם שמדובר בנכוי בגין נזק שניגרם לרכב מסוג מרצדס מיום 6/8/18 – היא התאונה בעניינינו והוא הרכב של התובע שניפגע).

לענין זה יש לדחות טענת מר כמיסה כי היתה חובה על חברת ההשכרה לערוך ביטוח אצל חברת ביטוח.

הדבר עולה גם מעדותו של מר כמיסה לפיה התיר לגב' דינו לנהוג ברכב משסבר כי הביטוח מכסה גם את נהיגתה (עמ' 11, ש' 21), זאת מאחר שהיה ברור כי מדובר ברכב שמשמש עסק לשליחויות וכי היא מעל גיל הנהיגה המותר על-פי חוזה ההשכרה.

המסקנה היא שמר כמיסה ומר שקולניק אמנם לא הודיעו לחברת ההשכרה על הצורך בהוספת נהגת נוספת כנהגת מורשית בחוזה ההשכרה, אך זאת שלא מתוך כוונת מירמה, אלא לכל היותר מתוך טעות במצב דברים ואולי רשלנות, שעה שסברו כי הם רשאים לאפשר לגב' דינו לנהוג ברכב מאחר שהיא בגיל המתאים ובעלת ותק נהיגה מתאים.

המיגבלה היחידה שמציבה חברת ההשכרה היא באשר לגיל הנהגים, כך שהיא לא מאפשרת בכלל נהיגה של מי שמתחת לגיל 24 (עמ' 14, ש' 6).

...

יתרה מזאת, בהתאם לעדותו של מר טקצ'נקו מטעם חברת ההשכרה, להוספת הגב' דינו כנהגת מורשית אין עלות כספית כלל או עלות כספית שולית, כך שממילא לא ניתן להגיע למסקנה כי מדובר בכוונה של מר כמיסה להימנע מרכישת 'כיסוי נזיקי' לנהיגת הגב' דינו שהיא בעלות נוספת לחברת ההשכרה.

התוצאה: אשר על כן אני מחייב את מר כמיסה וחברת ההשכרה בלו סקאי, באמצעות חברת ההשכרה בלו סקאי לשלם לתובע 9,014 ₪ בתוספת אגרת בית משפט כפי ששולמה, הוצאות התייצבות התובע סך של 400 ₪ ושכ"ט עו"ד 1,800 ₪.

אני מורה על דחיית הודעת צד ג' של מר כמיסה נגד הגב' דינו.

העיקר הוא, שדברי הנתבעת 1 בהודעה עליה היא חתמה, אינם מותירים ספק שהשאלה אליה היתה נהירה לה: "היא לא נהגה אני נהגתי, ואולי בגלל שהרכב על שם הבת שלי אז הוא רשם...שהיא נהגה" (נ' 6, דף 3, שורות 14-12).

אקדים ואציין, כי גם בהנחה שהתובעת או הנתבעת 1 הוכיחו לפיכך את "הארוע המוגדר" (בכך שהרכב אותו ביטחה הנתבעת 1 פגע ברכבה של התובעת תוך גרימת נזק לרכב התובעת); וגם אם אניח לצורך הדיון כי חברת הביטוח לא הוכיחה ברף הנידרש במשפט אזרחי, לייחוס מעשה פלילי, כי מי שנהגה היתה בתה של הנתבעת 1 – עדיין דין תביעת התובעת, וההודעה לצד שלישי של הנתבעת 1 נגד חברת הביטוח, להדחות עקב העלמת עובדות מהמבטח בענין חבותו, לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981.

זאת, ביתר שאת מאחר שלנהג מטעם התובעת לא היה כסוי בטוחי לנזק לרכב התובעת, מאחר שבתה של הנתבעת 1 היתה מתחת לגיל המותר בפוליסה, לאור רצף הגרסאות הסותרות של הנתבעת 1 ולאור עדותו המתמיהה של הנהג מטעם תובעת – נסיבות המעלות הרהורים בענין קנוניה.

...

תביעת התובעת נגד הנתבעת 2 נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת 2 שכר טרחת עורך דין בסך של 12,250 ₪.

ההודעה לצד שלישי נדחית.

בשים לב לקשיים האמורים, עת גם אם יוכח גובה הנזק (שטרם הגישה אותה עת התובעת את האסמכתאות שנתבקשה משהיה עליה לספק עד ליום המחרת-א"מ), בית המשפט, על פניו, ובזהירות המתבקשת, סבור כי יש לחלק את האחריות לאתונה בין הצדדים מקום בו יתגבר על המכשול הנגוע באי חוקיות שבנסיעה מתחת לגיל המותר ומשכך מוצע לצדדים להגיע בדין ובדברים זה עם זה..

בכל הנוגע לנהיגה מהמותר על פי דין, לאחרונה פסק בית המשפט בעיניין איילון (תא"מ 48402-03-20 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' עבד אל רחמאן (25.9.22) כי הגם שגילו של רוכב האופניים היה נמוך מהמותר על פי הדין ביחס לאופניים חשמליים (עת נכון להיום נידרש רוכב אופניים חשמליים לשאת גם רישיון או אישור מתאים וחלות עליו חובות חוקיות נוספות בהתאם לתיקון משנת 2019) והוא הרכיב באותו מקרה על האופניים בנגוד לדין שני רוכבים נוספים ואלה חויבו, יש להשית על הנהגת של רכב התובעת אשם תורם בשיעור של 30%.

הגם שהוכחה אחריות מסוימת מצד נהגת רכב הנתבעת שככלל על התובעת להוכיח מעבר ל51% את אחריות נהגת רכב הנתבעת כך שישנן גישות שהיו כבר מטעם זה דוחות את תביעתה, אולם גם אם יש לחלוק אחריות בין שני הנהגים באופן שגם הוכחת אותם 40% הם ברמה של 51%, הרי שגובה הנזק כתוצאה מהארוע – לא הוכח.

רוצה לומר, כי גם כאשר בית המשפט לתביעות קטנות חש כי דחיית התביעה בשל אי הוכחת שיעור הנזק אינה ראויה, אין בידו להיתעלם מן הדין המהותי ולפסוק לתובע שלא השכיל להציג ראיות ממשיות לגבי שיעור הנזק פיצוי על סמך אומדנה.

...

על כן, ונוכח האמור לעיל, אני סבורה כי יש לייחס לנהגת רכב הנתבעת 40% אחריות לתאונה.

במצב דברים זה, משהתובעת לא הוכיחה במאזן ההסתברותי הנדרש במשפט האזרחי את תביעתה, דומה כי אין מנוס אלא לדחות את התביעה.

הוסיפו המשיבות וציינו כי במקרה של תאונה סך ההישתתפות העצמית שמותר להן לגבות על פי חוק היא 2,000 ₪ לכל היותר, כאשר העלות לגבי נהג צעיר יכולה להגיע לסכום גדול פי שלוש.

יש אף לדחות את הטענה לעניין ניהול סיכונים שכן בעוד המשיבות מסרבות להשכיר רכבים לנהגים אשר גילם מתחת לגיל 21 הרי שזה לא מונע מהם להשכיר את רכביהם לכל מי שמעוניין בכך מבלי לבדוק את עברו הבטוחי, הפלילי והתעבורתי שלו.

בנסיבות אלו טענו המשיבות כי השינוי שחל בשוק הביטוח ויצירת של מכשירי ביטוח חדשים, המאפשרים לנהגים מתחת לגיל 21 לעשות שימוש בשירותיהם, היתרחש מבלי שהיה למבקשת ו/או לתביעה שהגישה יד או רגל בדבר.

יתרה מכך, אין מקום לקבל את טענת המשיבות כי השינוי שחל בשוק הביטוח במהלך שנת 2018, ולאחר שהמבקשת הגישה את בקשת האישור, הוא זה אשר הוביל לכך שנהגים מתחת לגיל 21 יוכלו לעשות שימוש בשרותי המשיבה.

במסגרת סעיף 4 לתצהירה טענה המבקשת כי: "ביום 16.1.18 או בסמוך לכך ביקשתי להשכיר רכב לצורך נסיעותיי הפרטיות..." מעיון בצלומי המסך שצורפו עולה כי התאריך שבו הם צולמו הוא 17.1.18, כאשר כבר ביום 18.1.18 חתמה המבקשת על התצהיר שצורף לתמיכה בבקשת האישור וביום 21.8.18 הוגשה בקשת האישור.

...

תביעתה האישית של המבקשת כנגד המשיבות נדחית.

המשיבות יישאו בתשלום גמול למבקשת בסך של 18,000 ₪ וכן סך של 70,000 ₪ בתוספת מע"מ. הגמול ושכה"ט ישולמו באופן הבא: 30 ימים לאחר מועד מתן פסק הדין תשלמנה המשיבות מחצית מגובה הגמול למבקשת וכן 40% משכר הטרחה לבא כוח המבקשת, בצירוף מע"מ. 30 ימים לאחר מילוי התחייבות המשיבות, וקיום האמור בסעיף 43.1 לפסק הדין, תשלמנה המשיבות למבקשת את יתרת הגמול.

במועד זה אף תשלמנה המשיבות 40% משכר הטרחה לבא כוח המבקשת, בצירוף מע"מ. יתרת שכר הטרחה בצירוף מע"מ, תשולם לבא כוח המבקשת לאחר מועד סיום ההטבה, כאמור בסעיף 43.4 לפסק הדין והגשת הדו"ח המסכם כקבוע להלן.