דחיית תביעה נגד עורך דין בגין לשון הרע

הנתבעים סבורים כי בפרסומים, או לכל הפחות, בחלקם, אין משום לשון הרע כנגד התובע.

ענייננו של פסק הדין בעיניין ברהום דנא, הנו בחסינות לפי סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, חסינות שעניינה דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או ארע בהליך משפטי, כאשר באותו העניין נדחתה תביעת הדיבה כנגד עורך הדין לאור טענתו כי הפירסום שעשה באמצעי התיקשורת היה דיווח הוגן על ההליך המשפטי.

...

עוד אציין כי איני מקבל את טיעון הנתבעים כי הגורם להתמשכות ההליך היה התובע, וזאת כאשר הסיבה העיקרית להתמשכות ההליכים הייתה עיכוב ההליכים שביקשה מדינת ישראל לאור ההליכים הפליליים כנגד מר סיידוף והגב' שרה נתניהו.

בנסיבות אלו, לגבי הנתבע 2, אני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

אני סבור כי יש לפסוק לטובתה הוצאות על הצד הגבוה, היות ומתחילת ההליך נדמה היה כי לאור הפרסום מטעמה עילת התביעה שכנגדה אינה עילה טובה.

היתייחסות לאפשרות שתוגש נגד עורך הדין תביעה בטענה להוצאת לשון הרע רק משום שכתב מכתב בשמו של לקוח, ניתן למצוא בפסיקה.

כך למשל, כבוד השופט חגי ברנר: "אינני סבור כי תכליתו של חוק איסור לשון הרע היא לאסור על אדם למסור לבא כוחו דברים שיש בהם משום לשון הרע על הנפגע. כך, אם אדם מספר לבא כוחו דברים שיש בהם משום לשון הרע על הנפגע, לא יהיה זה ראוי להטיל עליו אחריות לפי חוק איסור לשון הרע, בשל העיקרון המקודש לפיו יש להגן מכל משמר על חופשיות זרימת המידע בין הלקוח לעורך דינו (ראה למשל את החסיון המוחלט החל על דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך הדין ללקוחו, המעוגן בסע' 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971). בנוסף, לא יהא זה ראוי להטיל על עורך דין אחריות בגין לשון הרע אם הוא כותב בשמו של לקוחו ועל פי הרשאתו מכתב שיש בו משום פירסום לשון הרע על הנפגע, שהרי שלוחו של אדם כמותו, כפי שנקבע בס' 2 לחוק השליחות." (ת.א. (ת"א) 34543/07 אוזן רחל נ' ווידסלבסקי יוסף [פורסם בנבו] 22.11.09, פסקה 9 בפסק הדין) וכך גם כבוד השופטת רים נדאף: "אחד מאותם מקרים, בהם יורה בית המשפט על סילוק תביעה על הסף, הוא מקום בו כתב התביעה אינו מראה עילה. מחיקת תובענה על הסף מחמת העידר עילת תביעה תעשה במקום שברור וגלוי על פני הדברים שאין בידי התובע כל סיכוי להשיג את הסעד המבוקש. שוכנעתי כי זה המצב במקרה דנן. ברור כי במקרה דנן לא פעל עו"ד בנימין באופן עצמאי עת שיגר את המכתב נשוא התביעה אל חברי מועצת העיר צפת, אלא מכוח היותו שליחו של וייסמן, במסגרת שירות משפטי אשר העניק לו. נוכחתי כי המכתב, אשר מהוה לכאורה פירסום לשון הרע, נשלח בשם וייסמן שהרי לשם כך הוא נוסף כנתבע בתביעה דנן. חשוב להפריד בין פועלו של עו"ד באופן עצמאי כאדם פרטי לבין פועלו כמייצג את לקוחותיו, ובשם של לקוחותיו. לא ניתן להתיר או לסבול מצב בו ייתבע עו"ד באופן אישי על פעולה חוקית שעשה הוא תוך כדי ייצוגו של אדם אחר שהוא לקוחו, במסגרת הענקת שירותיו המקצועיים לאותו לקוח." (ת.א. (טב') 312-10-10 עו"ד מלי שרגיל נ' ולדימיר ווייסמן [פורסם בנבו] 23.1.13, פסקה 13 בפסק הדין) פסקי דין אלו מבטאים יישום של אותה מדיניות המבקשת להגן על זכותו של עורך הדין לפעול עבור לקוח ללא מורא ובלא שיהא חשוף לתביעה אישית בטענה להוצאת לשון הרע, רק משום שכתב מכתבים כידו הארוכה של מרשו.

לפיכך, אני מקבל את טענת הנתבע 3 ומורה על דחיית התביעה נגדו על הסף בשל העדר יריבות, מה גם שאפילו הייתה כזו יריבות הייתה התביעה נמחקת על הסף בהעדר עילה.

...

לפיכך, אני מקבל את טענת הנתבע 3 ומורה על דחיית התביעה נגדו על הסף בשל היעדר יריבות, מה גם שאפילו הייתה כזו יריבות הייתה התביעה נמחקת על הסף בהיעדר עילה.

לאחר שנמצא שהתביעה נמחקת כלפי נתבעים 4 – 6 לבקשת התובעות, ונדחית כלפי נתבע 3 בשל היעדר יריבות, אינני מוצא מקום שלא להשית הוצאות על התובעות.

התביעה נגד נתבע 3 – נדחית בשל היעדר יריבות.

וכן ר' בשורה ארוכה של פסקי דין בהם בית המשפט העניק חסינות לעורך הדין בגין אמירות שזה אמר במהלך ניהול ההליך המשפטי: ת"א (פ"ת) 22452-12-15‏ אלה אבוביץ' נ' עו"ד אורלי אתלה גלמן [פורסם במאגר נבו] (25.2.2018); ת"א (ראשל"צ) 93/08 עו"ד הורוביץ צחי נ' עו"ד בן דוד איתן [פורסם במאגר נבו] (18.10.2009); ת"א (י-ם) 8892/06‏ עו"ד בורשטיין יואל נ' עו"ד זהר גיאת [פורסם במאגר נבו] (21.02.2007); ת"א (י-ם) 5118/01‏ ‏יורם זריפי נ' משה כהן [פורסם במאגר נבו] (19.08.2001) במקרה דומה למקרה שלפניי, במסגרת ת"א (ת"א) 58577/05 כהן-שטרקמן מירה, עו"ד נ' גרטש איתן, עו"ד [פורסם במאגר נבו] (24.10.2007), דחה בית המשפט תביעת לשון הרע כנגד עורכת דין אשר במכתב ללקוח שלה כתבה דברי לשון הרע על עורך דין אחר, וזאת על סמך קיומו של חיסיון מכוח סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.

...

לסיכום, לתובעים לא עומדת עילה בלשון הרע נגד הנתבעים, משום שלזכות הנתבעים עומדת במקרה דנא החומה הבצורה של הגנת סעיף 13(5) לחוק.

סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית על הסף.

בהתחשב מחד גיסא, בתוצאה ובסכום התביעה הגבוה והעובדה שלא היה מקום מלכתחילה להגשת התביעה, ומאידך גיסא, בהתחשב בכך שהתביעה מסתיימת כבר עתה, בשלב מוקדם, ישלמו התובעים לנתבעים שכר טרחת עו"ד ריאלי וסביר, בסך של 30,000 ₪, עבור ההליכים שהתקיימו עד כה. ניתן היום, י"ח טבת תשפ"ב, 22 דצמבר 2021.

בעיניין האחרון אף נקבע כי "הגשת תביעה אישית נגד עורך דין בטענה להוצאת לשון הרע במכתב שכתב בשם לקוח, איננה עולה בקנה אחד עם האנטרס הצבורי המבקש להבטיח כי עורכי דין ייצגו לקוחותיהם בנאמנות ובלא מורא וקשה להסכין עם מצב בו עורך דין נתבע בטענה להוצאת לשון הרע על דברים שהביא בשם לקוח" (פסקה 11 לפסק הדין).

בעיניין ת"א (ת"א) 41560-06-15 ניר מעוז נ' עו"ד דוד ברהום (פורסם בנבו, 10.11.2019) נדחתה תביעת דיבה נגד עורך הדין שייצג את אחיו של התובע בהליך פלילי של רצח הוריהם בגין התבטאויותיו באמצעי התיקשורת בהן האשים את התובע ברצח ההורים, בהתאם לפטור הקבוע בסעיף 13(7) לחוק, משזה היה קו ההגנה שנידון והתברר בהליך הפלילי שהתנהל בבית המשפט.

סעיף 14 לחוק סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפירסום ענין צבורי; הגנה זו לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". כדי שמפרסם יזכה להגנת הסעיף עליו להוכיח שהפירסום היה אמת ושהיה בפירסום עניין צבורי (ראו; עניין אילנה דיין").

...

התרשמתי שאטרי היה משוכנע שגרסתו תואמת את האמת במלואה ולאור הטענות הקשות אליהן ביקשה התגובה להתייחס, אני סבורה שיש לנקוט בגישה מרוככת ולקבוע כי עומדת הגנת תום הלב לפרסום בגין אמירות אלה שלא חרג מהסביר (ראו; ת"א (י-ם) 5139-06 עו"ד בוטח נ' עו"ד גבל (פורסם בנבו, 5.8.2007); עניין הרציקוביץ (פיסקה 16)).

סוף דבר מכל האמור התביעה נגד שני הנתבעים נדחית.

למרות מסקנתי שיש לדחות את התביעה וכי מדובר בפרסום מותר ומוגן, אני סבורה שראוי היה אילו הנתבעים היו מציינים בתגובתם כי הצו שניתן כנגד עו"ד פישר ניתן במעמד צד אחד ולא שבים ומפנים בתצהירים להחלטה שניתנה בעניין במעמד צד אחד, מבלי לציין כי בדיון במעמד הצדדים נדחתה הבקשה ומבלי להזכיר את הצו שניתן כנגד אטרי, כשכך יש להוסיף את מורת הרוח מהתנהלותו של עו"ד כספי במהלך חקירתו.

עוד נטען כי יש לדחות את עילת התביעה החלופית מכוח רשלנות בהתאם לפסיקה ולפיה הטוען לפגיעה בשמו הטוב יכול למצוא תרופתו רק בחוק איסור לשון הרע ולא בשום דין נזיקי זולתו.

עוד הדגישה הלישכה כי היא מעוניינת שטיעונה יישמע בפרט בשאלה האם ניתן להגיש תביעה כנגד עורכי דין בגין דברים שנאמרו או פורסמו על ידם במסגרת ייצוג לקוח, ובפרט נאשם שהוא עצור או אסיר.

זאת ועוד, לגופם של דברים, נטען ראשית כי האופן בו הלישכה מפרשת את ההגנה לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע הוא שגוי, זאת הואיל ולשכת עורכי הדין מבקשת להוסיף, הלכה למעשה, חסינות חדשה בהתאם לו. נטען כי בנגוד לנטען על ידי לישכת עורכי הדין, השאלה במחלוקת בתיק זה היא היכן עומד הגבול בין המותר לבין האסור בנוגע לדווח שעושה עורך דין באשר לטענות אותן הוא העלה בפני בית המשפט בשם לקוחו ומתי בדיוק יהיה מדובר בדווח נכון והוגן כלשון הסעיף.

...

אשר לכך, הנני סבורה כי דווקא מתוך המחלוקת בין הנתבעים 1-4 מזה והתובעת מזה, בשאלה האם באשר לפרשנות סעיף 13(5) מצויים אנו בגדרה של הלכה פסוקה, או שמא בטיעונו של כל אחד מהצדדים יש כדי לחדש הלכה או לבקש לסטות ממנה- יש כדי ללמד, על חשיבות ההליך לפני ועל חשיבות ההכרעה בו. זאת ועוד, בשים לב לכך, שבמרכז הדיון בפרשנות סעיף 13(5) – כפי שטענו בצדק הצדדים – שאלת הגבול בין המותר לאסור בפרסומים המבוצעים על ידי עורך דין המייצג צד בהליך משפטי – הרי שעל פניו מדובר בשאלה רוחבית, אשר לה השפעה על ציבור עורכי הדין ומשכך, הנני סבורה כי ראוי לה ללשכה להיות נוכחת בדיון זה ולהשמיע את דעתה המשפטית – המנותקת על פניו מאינטרסים אישיים – בשאלה ובהכרעה בה. אציין כי בקביעתי זו לא נעלמה מעיני טענת התובעת ובהתאם לה אין בבקשתה של לשכת עורכי הדין כל חידוש לעומת טיעונו של עו"ד ירום הלוי ואולם, לעניין זה סבורני כי טענה זו מקדימה את זמנה.

סוף דבר- הבקשה מתקבלת.

המזכירות תוסיף את לשכת עורכי הדין כצד להליך במעמד "ידיד בית משפט". לפנים משורת הדין, משהבקשה נסבה על סוגיה עקרונית ולאחר ששקלתי אינני עושה צו להוצאות בבקשה זו. המזכירות תדוור החלטתי לצדדים.