שינוי הנסיבות החל מאבחונה של הקטינה על הרצף האוטיסטי חצי שנה לאחר גירושי הצדדים, לצד העדר יכולת להעזר בבני מישפחה או בשרותי שמרטפות בסיסיים בשל ארועי הפרכוס שתדירותם עולה.
באותו עניין בית המשפט הביא את עקרי השיקולים הרלוואנטיים המנחים את בית המשפט בבואו להכריע בתביעות מסוג זה. כך נקבע:
"האם קיימת עילה לדיון מחדש בסוגיית זמני השהות שנקבעה בהסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין היא השאלה הראשונה העומדת להכרעה. כידוע, בהליכים הנוגעים לחלוקת זמני השהות של קטינים בין הוריהם אין דוחים תביעה בשל מעשה בית דין. בהתאם לסעיף 74 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 רשאי בית המשפט לשנות או לבטל החלטות קודמות עם שינוי הנסיבות או גילוי עובדות נוספות. עם זאת, על התובע להוכיח כי הנסיבות החדשות הן מהותיות עד כדי שיש בהן כדי ליצור מצב חדש המחייב בחינה מחודשת של ההכרעה הקודמת וכי המצב החדש הוא לרעת הקטין, במידה המצדיקה שינוי של אותה הכרעה, וכי התועלת בניהול הליך חדש עולה על הנזק העלול להגרם הימנו. המדובר בנטל הוכחה משמעותי המוטל על כתפי התובע, הן בשל שיקולים מערכתיים בדבר כיבוד מעשה משפטי עשוי והן בשל שקולי טובת הקטין מושא ההליכים, שכן עצם ניהול הליך טומן בחובו נזק פוטנציאלי לקטין מעצם החשפותו להליך ובשל המחלוקת בין ההורים המשפיעות אף על יכולתם לתפקד באופן מיטבי [תמ"ש (ת"א) 37842-07-15 א.ע נ' נ.ע (פורסם בנבו, 19.2.16)].
אף טענת התובעת בעיניין זה אינה מסייעת לה. לטענתה של התובעת, היא לא ידעה שאחריות הורית משותפת הנה קיום של זמני שהות שוים וכי לו הייתה יודעת כי הנתבע לא ישתף פעולה ולא ינהג בגמישות , היא לא הייתה מסכימה בשום אופן לתנאי ההסכם.
למשל ראה סע' 9 לכתב התביעה "הקטינה הוכרה עד עובר לפרידת הצדדים כבעלת צרכים מיוחדים בצרוף מחלת אפילפסיה פעילה ובמועד פרידת הצדדים וחתימת ההסכם הקטינה אף הוכרה כנכה במוסד לביטוח לאומי ובעקבות כך הוכרה זכאות לקיצבת ילד נכה". עוד ראה סע' 13א' לכתב התביעה.
דומני כי הנימוקים עליהם מבססת התובעת את עילת התביעה הם בגין אי שתוף פעולה מצידו של הנתבע בכל הנוגע לקיום זמני שהות ובגין הקשיים וההשלכות השליליות על תיפקודה של התובעת .
...
מבלי לגרוע מהמסקנה אליה הגעתי בכל הנוגע לאי ביטול ההסכם נוכח הוראות הדין בעניין שינוי זמני שהות שנקבעו בהסכם ונוכח טענותיה של התובעת בעניין זה , אומר כי אף טענותיה של התובעת בעניין זה אינן מסייעות לה , שכן התובעת בעצמה אינה מבהירה ואינה מפרטת בכתב התביעה מהו השינוי המבוקש בזמני השהות.
לא מצאתי כי חל שינוי משמעותי כלשהו ובטח שלא שינוי מהותי בנסיבות המצדיק להיעתר לבקשה.
במקרה שלפני, לא שוכנעתי כי עלה בידי התובעת להוכיח קיומו של שינוי מהותי כמשמעותו וכהגדרתו בפסיקה המצדיק שינוי זמני השהות שנקבעו בהסכם.
מכאן, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.
תוצאה ומסקנה,
התביעה לביטול ההסכם – נדחית.
נוכח נימוקי פסק הדין ובשים לב להסדר הדיוני שהגיעו אליו הצדדים 13.9.2023, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט על הצד הנמוך בסך של 3,000 ₪ .
