דחיית תביעה בשל אי הוכחת אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודה

ביום 1.2.2021 הודיע הנתבע לתובעת על דחיית תביעתה, זאת מאחר ולא הוכח שהיה ארוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתה.

התובעת הוסיפה, כי על הנתבע להוכיח ולהראות כי אין קשר סיבתי בין התאונה ובין הפגיעה והנזק שניגרם, וכי בהעדר ראיות אחרות לשלול את תביעתה, הרי שדין התביעה להיתקבל.

...

כך גם במכתב מיום 27.10.20 שמוען לנתבע מטעם מנהלת אגף השכר במקום עבודתה של התובעת (צורף לתצהיר התובעת) צוין באשר לתובעת כי "בתאריך 10/09/2020 התקבל דיווח על היותה חולת קורונה מאומתת...". זאת ועוד, במסגרת החקירה האפידמיולוגית שהגיש הנתבע לתיק (נ/1) צוין כי "לדברי החולה מתאריך 5/9/20 מרגישה כאבים בכל הגוף רגליים ובגב בתאריך 10/9/20 חלה החמרה במצבה לא יכלה לעמוד על רגליה איבדה חוש טעם וריח וכאבים בכל הגוף ביצעה בדיקה 13/9/20 והייתה חיובית...". התובעת ניסתה להסביר את הפערים בתאריכים במסגרת תצהירה שם העלתה לראשונה טענה שלא עלתה במסגרת כתב התביעה, וזו לשונה: "הריני להצהיר כי ביום 4/09/20 סבלתי מתופעות של כאבי ראש, שיעול וכאבים בחזה ולכן פניתי לבדיקת קורונה שתוצאתה הייתה שלילית. הריני לטעון כי תוצאה זו מאשרת כי לא נדבקתי בקורונה קודם למועד הנטען בתביעתי, כפי שמנסה הנתבע לטעון". בניגוד למסקנה אליה הגיעה התובעת, לא מצאנו שיש בהכרח בתוצאת בדיקה (מיום 4.9.20) שנערכה בעקבות תסמינים שהופיעו ביום הבדיקה כדי לשלול שהתובעת נדבקה כבר במועד זה. יתכן כי בשל סמיכות הזמנים בין מועד ההדבקה למועד הבדיקה, תוצאת האמת התגלתה רק במועד הבדיקה הבאה שערכה התובעת, קרי ביום 13.9.20.

מעבר לטענת הנתבע, לא מצאנו להרחיב בעניין זה היות שכל מקרה נבחן לגופו ובהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי נחשפה לחולה קורונה בעבודה.

לפיכך, דין התביעה להידחות.

התביעה נדחתה בהתאם למכתב פקיד התביעות מיום 15.1.2020 מהטעם ש"לא הוכח, לדעתנו, שניגרם ארוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתך.

כך נקבע בעיניין סמסון: "לגבי הולך רגל, סכוני הדרך הם כל אותם סיכונים הצפויים ואולי אף אורבים למי שעושה את דרכו בהליכה, ברשות הרבים. ברור שאין גבול ואין שיעור למספר סיכונים אלה, בין שהגורם הוא גורם חצוני שאין להולך רגל שליטה או ידיעה עליו ובין שהגורם נעוץ בהתנהגותו של האיש עצמו, כגון: בחציית רחוב בלתי-זהירה, עליה חפוזה על מדרכה, היתקלות בשל אי-תשומת לב בעצם או בגוף זר, ואולי אף דריכה בלתי-נכונה על הכביש או מעידה מפאת היות האדם שקוע במחשבותיו. משמע שגם תקלות בהליכה או היתקלויות שמקורן בהכשלה עצמית או ברשלנות - ייתכן שעדיין יש בהן כדי יסוד של קשר סיבתי הקושר את התאונה עם סיכון דרך. עד לגבול מסוים ניתן, אפוא, לראות בדרך עצמה את הגורם לתאונה הליכה. הגבול ניצב בפני אותם מקרים בהם התאונה אירעה בשל סיבה פנימית גרידא, ללא כל תרומה של גורם חצוני." (דב"ע (ארצי) לט/0-107 המוסד לביטוח לאומי - סוזן סמסון (27.12.1979) (להלן - עניין סמסון)) באשר לשאלת נטלי ההוכחה נקבע בפסיקה כי החזקה הקבועה בסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי לפיה "תאונה שארעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שארעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך" אינה חלה ביחס לתאונה שהתרחשה בדרך לעבודה (דב"ע (ארצי) ל/0-10 יוסף דוידיאן - המוסד לביטוח לאומי (23.9.1970); עב"ל (ארצי) 146/97 אפרים רחמים - המוסד לביטוח לאומי (4.3.1999).

...

בנסיבות העניין לא מצאנו כי יש הצדקה להתערב בקביעות אלו.

לכן אין בידינו לקבל את הטענה.

סוף דבר – הערעור נדחה.

ביום 14.7.2020 הודיע המוסד כי הואיל והתובעת לא שתפה פעולה ולא המציאה את מלוא המסמכים הנדרשים, לא הוכח קרות ארוע תאונתי ו/או חריג ו/או מיוחד תוך כדי ועקב עיסוקה במשלח ידה של התובעת, ולפיכך המוסד נאלץ לדחות את תביעתה בשנית.

אשר לארוע זריקת המחשב בבנק המוזכר בכתב התביעה טען המוסד, כי כעולה מהעדויות שנשמעו בהליך זה התובעת כלל לא נכחה בארוע זה. כמו כן, הפגיעה הנפשית של התובעת אובחנה עוד קודם לארוע זה, ולכן לא ניתן לראות גם בארוע זה כארוע חריג או ארוע מיוחד בעבודה.

דיון והכרעה בסעיף 79 לחוק הוגדרה תאונת עבודה כך: "תאונת עבודה - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עסוקו במשלח ידו ועקב עסוקו במשלח ידו". בהתאם להלכה הפסוקה – "על מנת שתוכר פגיעה נפשית כ"תאונת עבודה" כמשמעה בחוק על המבוטח להוכיח תחילה כי היתרחש ארוע אובייקטיבי מיוחד בעבודתו "הקשור לעבודה שניתן לאיתור בזמן ובמקום"; כי מדובר בארוע מיוחד לגביו של דחק נפשי בלתי רגיל, אשר נגרם לו בשל אותו ארוע וכי הקשר הסיבתי שבין הארוע לבין הדחק הנפשי האמור מוערך "בסבירות העולה על 50%" (ר' עב"ל (ארצי) 201/10 לוי – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (7.3.11); עב"ל (ארצי) 502/09 סידה - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (21.10.10)).

ניתן היום, ו' תמוז תשפ"ג, (25 יוני 2023), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.

...

לסיכום, עם כל הצער וההבנה למצבה של התובעת ומשפחתה, לא הוכח לפנינו קיומו של אירוע חריג או אירוע מיוחד בעבודה הקשור למחלתה הנפשית של התובעת, באופן המצדיק מינויו של מומחה רפואי בשלב זה. כעולה מהמפורט לעיל, התובעת סבלה ממתח נפשי מתמשך לאורך זמן עקב קשיים כלכליים אישיים ונוכח תהליך מתמשך של התדרדרות כלכלית של העסק המשפחתי.

כאמור, על פי ההלכה הפסוקה, מתח נפשי מתמשך מסוג זה אינו יכול לבסס תשתית עובדתית להכרה בפגיעה נפשית כפגיעה בעבודה, ועל כן דין התביעה להידחות.

לאור כל האמור, התביעה נדחית.

ביום 1.6.20 דחה הנתבע את התביעה בנימוק כי "מעיון בפרטי תביעתך, ומבירורים שנערכו, לא הוכח, לדעתנו, שניגרם ארוע תאונתי תוך כדי ועקב עיסוקך במשלח ידך. לחילופין, אף אם יוכח ארוע מעיון במסמכים הרפואיים ובהתייעצות עם רופא המוסד עולה כי אין קשר סיבתי בין הארוע המתואר לנזק בכתפיים, הנזק בכתפיים היה קיים עוד טרם התאונה הנידונה". ביום 2.9.20 הגיש התובע לנתבע בקשה לעיון מחדש בהחלטה באמצעות בא כוחו.

לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה מאחר ולא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוגבר החל עליו להוכחת ארוע תאונתי בעבודתו כעצמאי.

ניתן היום, כ"ו אב תשפ"ג, (13 אוגוסט 2023), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.

...

תמצית טענות הצדדים לטענת התובע, דין התביעה להתקבל בהינתן שהוא הוכיח את תביעתו וגרסתו גובתה על ידי העד מטעמו ובראיות נוספות לרבות חוזה עבודה עם נדב אשר בדירתו עבד התובע בעבודות שיפוצים.

לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה מאחר ולא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוגבר החל עליו להוכחת אירוע תאונתי בעבודתו כעצמאי.

באשר לעד מטעם התובע - כפיר, מדובר במי שלא היה עד לתאונה כלל, ולא מצאנו בעדותו כדי לתמוך בגרסת התובע.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, במצטבר, אנו קובעים כי התובע לא הוכיח את התרחשות האירוע הנטען ביום 15.12.19.

בנסיבות העניין, הננו מורים על דחיית התביעה.

ביום 31.10.19 נדחתה תביעת התובע על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע"), מהנימוק שלהלן: "מעיון בפרטי תביעתך, ומבירורים שנערכו, לא הוכח לדעתנו, שניגרם ארוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתך".   הנתבע טען כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת היתיישנות.

מנגד טען התובע כי לא קיבל את מכתב הדחייה שהנתבע טען כי שלח אליו, דבר שמנע ממנו להגיש את התביעה בזמן, ומשכך אין לדחות את התביעה מחמת היתיישנות ויש להאריך לו את המועד להגשת התביעה עד מועד הגשתה בפועל.

ניתנה היום, י"ג כסלו תשפ"ד, (26 נובמבר 2023), בהיעדר הצדדים ותישלח אליהם.

...

אם כן, המחלוקת בין הצדדים נטושה אודות השאלות הבאות – האם קיבל התובע את מכתב הדחיה שנשלח אליו לטענת הנתבע ביום 31.10.19 והאם יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

טענת ההתיישנות: בטרם נשלים את פסק דיננו נתייחס לטענת הנתבע כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות אותה העלה שוב בסיכומיו, לאחר שכבר דחינו טענה זו בהחלטותינו מיום 24.10.22 ו- 8.12.22.

" לאחר ששקלנו את הדברים מצאנו שלא לקבל את טענת ההתיישנות, הגם שאיננו עושים זאת בלב שלם.

לסיכום: אנו קובעים כי ימונה מומחה רפואי בתחום האורטופדיה על מנת שזה יקבע האם יש קשר בין האירוע מיום 19.2.19 לבין הליקוי הנטען ברגל שמאל, וזאת בהתבסס על העובדות הבאות: התובע יליד 1966.