דחיית עתירה נגד סגירת בית קפה

לאחר שלא הגיעו להבנה עם העיריה הגישו העותרים נגד העיריה עתירה לבג"צ (בג"צ 9659/17 ) ובקשו כי יורה לעיריה לאכוף את החוקים הנ"ל. העתירה נדחתה בפסק דין מיום 3.1.18, מאחר ולעותרים סעד חילופי בדמות פניה לבית משפט זה. בין היתר נאמר בסיפא לפסק הדין כי "לנוכח טענת המשיבה כי היא שוקדת כעת על "מיסמך מדיניות היתרי לילה בעיר התחתית", אשר ייקבע מהן שעות סגירת העסקים במקום, וכי הכנתו של מיסמך זה צפויה להסתיים במהלך חצי השנה הקרובה, מן הראוי כי המשיבה תבוא בדברים עם העותרים על מנת למצוא מזור למצוקתם בתקופת הביניים עד הסדרת הנושא".

מאחר ובתוספת הראשונה לחוק רשוי עסקים,התשכ"ח-1968, נקבע כי העסקים שלטענת העותרים פתוחים בשעות הלילה (מסעדות, בתי קפה, הסעדה ועסקים למכירת משקאות משכרים, טעוני רשוי עסק, וברישיון העסק נקבעים תנאים ושעות הפעילות של אותו עסק, צודקת ב"כ העיריה בטענה כי לעותרים שמורה הזכות להיתנגד לבקשה למתן רישיון עסק לאיזה מהעסקים וכי זהו הסעד ההולם את נסיבות העתירה.

...

לנוכח כל האמור, לא מצאתי כי העותרים הצביעו על פגם שנפל בהתקנת תקנה 2(א) לתקנות, או כי תקנה זו אינה סבירה ואו בלתי מידתית באופן המצדיק ביטולה של חקיקת משנה, סעד אשר יינתן רק במקרים של אי-סבירות קיצונית (ראו: בג"ץ 5580/98 סופר נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נד(4) 319, 325 (2000)).

נוכח האמור – העתירה נדחית.

על פי הנטען בבקשה, עסקינן בשימושים חורגים לגני ילדים ובית קפה בסטייה מהיתרים ומתוכניות, בשלושה מבנים סמוכים בכפר עילבון, כמפורט להלן: מבנה מס' 1 – הממוקם בדרום מערב החלקה, התבקש בית המשפט להורות על הפסקת השמוש במקרקעין כגן ילדים ומשרד בשטח של כ – 100 מ"ר, אשר יועד בהיתר מס' 14/83 מיום 29.3.1984 לחנות בגדים ומחסן, וכן להפסיק את השמוש בשטח של כ – 30 מ"ר לשם כניסה למיתחם גן הילדים, במקום שיועד על פי היתר 56/06 לחנייה; מבנה מס' 2 – הממוקם בצפון מערב החלקה, התבקש בית המשפט להורות על הפסקת השמוש במקרקעין כבית קפה בשטח של כ – 110 מ"ר, אשר יועד בהיתר מס' 18/90 מיום 19.1.1992 למכולת ומחסן; מבנה מס' 3 - הממוקם בצפון מזרח החלקה, התבקש בית המשפט להורות על הפסקת השמוש במקרקעין כמגרש משחקים בשטח של כ – 30 מ"ר, אשר יועד בהיתר מס' 56/06 לחנייה.

בקשה זו לעיון חוזר אכן הוגשה ביום 18.2.18, אך מאחר והמבקשים לא הפקידו את ההוצאות אשר הושתו עליהם במסגרת ההחלטה שדחתה את בקשתם לביטול הצוו השפוטי, ולנוכח הערת בית המשפט בהקשר זה, נדחתה בקשתם.

אף עתירות כנגד משרד החינוך על אי מתן הרישיון נדחו.

לא מדובר בהמשך הפעלת הגן אלא על הפעלה של מקום סגור שאינו עומד בתנאים ולכן אין להעתר לבקשה.

...

לנוכח האמור, על אף התקדמות שחלה לאחרונה בטיפול בבקשה לקבלת היתר לשימוש חורג, משלא הסתיים הטיפול בבקשה על ידי הוועדה עצמה, ובעיקר מאחר וטרם הושלמו דרישות מהותיות, לרבות מילוי תנאי בטיחות, סבורני כי יש לדחות בקשה זו. המשיבה הבהירה במהלך הדיון כי הטיפול בבקשה ממילא מצוי בישורת האחרונה ולכן ראוי כי המבקשים ישקיעו את מירב מרצם וזמנם להשלמת התנאים לשם קבלת ההיתר ולאחריו יפעלו לקבלת אישור משרד החינוך להפעלת הגן.

סבורני כי בעשותם כאמור מסכנים המבקשים כבר עתה את שלומם של הילדים.

לאור כל האמור לעיל, ומשלא מצאתי כל טעם המצדיק ביטולו של הצו השיפוטי, אני מורה על דחיית הבקשה והותרת הצו השיפוטי על כנו.

או שיש יסוד סביר לחשוש לה, רשאי הממונה או שופט או קצין מישטרה בכיר, להורות לבעל בית קפה או מקום אחר שיש לציבור גישה אליו ואיננו מקום שניתן עליו רשיון למכירת משקאות משכרים או לבעל מועדון, או לבעל רשיון לפתיחתם או לניהולם של אלה – שיסגור את החצרים לזמן שנותן הצוו יראה לנכון".

זאת ועוד, גם בתי המשפט לעניינים מנהליים לא הוסמכו מעולם לידון בערעורים על החלטות הניתנות מכח סעיף 78 הנ"ל. עובדה זו נדונה בשעתה בעת"מ (מחוזי חיפה) 430/08 מכבי טמרה נ' משטרת ישראל ואח' (26.3.08) בו נדונה עתירה כנגד צו סגירה שהוצא לפי סעיף 78 (א) לפקודת המישטרה וסעיף 8 לחוק הבטיחות במקומות צבוריים בקשר למגרש הכדורגל בטמרה.

במצב דברים זה ובמציאות בה בתי משפט השלום ובתי המשפט לעניינים מנהליים דנו באותה עת כבדרך שגרה בערעורים על צוי סגירה שהוצאו מכח חוק רשוי עסקים, חוק העונשין וחוק התיכנון והבניה, קבע כב' השופט שפירא כי לא יהא זה נכון לדחות את עתירת המבקשת באותו מקרה על הסף מהטעם של העידר סמכות עניינית, על אף שסבר כי יש ממש בטענת המשיבה בנושא.

...

אף אני סבורה שיש צורך לפתור את בעיית הסמכות, אך בניגוד לחבריי סבורה אני כי אין די בהיגיון ואף לא בשיקולי יעילות, בשיקולים שנמנו לעיל ואחרים, כדי להקנות סמכות עניינית מקום בו המחוקק לא עשה כן. בין אם קיימת לקונה בחוק ובין אם מדובר בהסדר שלילי, שעה שמדובר בסמכות עניינית לא ניתן להקנות סמכות עניינית בדרך פרשנית, כאשר אין לכך בסיס בהוראת חוק, במיוחד כאשר הפרשנות עצמה מעוררת ובעייתיות רבה וקשיים רבים עליהם מעידה, בין היתר, העובדה שלעיתים נקבע כי הסמכות נתונה לביהמ"ש המינהלי ולעיתים נקבע שהיא נתונה לבימ"ש השלום, כמו גם החלטות סותרות שניתנו בבתי המשפט השונים, בסוגיה זו. אכן, פעמים לא מעטות, דנים בתי משפט השלום בבקשות או בעררים, המוגשים על החלטות שכאלה, כאשר איש אינו מעלה טענת סמכות עניינית.

ממילא גם אם הטענה מועלית ונדחית, אין בכך כדי להעיד על נכונות ההחלטה.

מפני כל האמור לעיל ובעיקר לנוכח ההתפתחות שחלה מאז ניתנו החלטתו האחרונה של כב' השופט שפירא בעניין רפאילוב בשנת 2010, דהיינו הגשת הצעת החוק בשנת 2012 - שאף לטעמי, אם יורשה לי להעיר, עבר זמן רב מדי מאז הגשתה ועד כה מבלי שהמחוקק נתן דעתו עליה, ופסק הדין בעניין פשייב, נראה כי לא נותר לי אלא לבטל את החלטתי מיום 17.10.17 בדבר עיכוב ביצוע צו הסגירה מושא הבקשה ולקבוע כי אין לבית משפט זה הסמכות העניינית לדון בה. התוצאה היא שבשלב זה ועד שתתקבל החלטה אחרת על ידי הערכאה המוסמכת (ככל שתתקבל) ייוותר צו הסגירה על כנו.

על פי תמ"מ/21/3, שטח התכנית מצוי ב"איזור חקלאי/נוף כפרי פתוח" על פי תכנית עח/200 ותכנית מש"מ/7, ייעוד המקרקעין הוא "חקלאי". מטרת התכנית נושא העתירה היא: "שינוי יעוד מקרקע חקלאית לתעשיה חקלאית לשימושי יקב ולשימוש נילווה ליקב". ב"עקרי הוראות התכנית" מופיע (בין היתר): "נטיעה וגידול של כרם ענבי יין, הפעלת יקב על ידי הסבת מבנה קיים, הקמת מרכז מבקרים ומסעדה ו/או בית קפה, שיהיו שימוש נילווה בלבד ליעוד". התכנית כוללת שני יעודים: יעוד תעשיה ויעוד חקלאות.

סעיף 9.1.3 מהוה רשימה סגורה של התכליות המותרות בתכנית החלה במכלול נופי, ורשימת התכליות אינה כוללת ייעוד של תעשיה, אף לא תעשיה חקלאית (סע' 70-69 להחלטה).

יתר על כן, בהקשר לטענת ההסתמכות לא ניתן להיתעלם גם מכך, שמדובר בתכנית שנועדה להכשיר שימוש בלתי חוקי שנעשה כבר מזה כחמש שנים בפועל בשטח (לאחר שהעותרים ביקשו אישור לשימוש חורג, ובקשתם נדחתה, וגם הוגשו נגדם כתבי אישום).

...

לסיכום נושא זה, סעיף 9.1.3(6) אינו מאפשר במקרה דנן הגשת תכנית לתעשיה (או לתעשיה חקלאית), בשטח המכלול הנופי.

המועצה הארצית קיימה "מעין דיון סף" (ארוך במיוחד), ובסופו של דיון זה, לאחר ששמעה את כל הטענות והטענות הנגדיות, החליטה כי יש להותיר את החלטת ועדת המשנה על כנה, "משום שמצאה שאין בבקשה ממש על פניה ומן הראוי לדחותה". נראה לי כי הניסוח הנכון היה צריך להיות: "סבורה המועצה כי יש להותיר את החלטת ועדה המשנה על כנה", ולא: "אין מקום לקיים דיון כמבוקש", אולם ניסוח לא-מוצלח זה אין בו כמובן כדי לבטל את ההחלטה שניתנה, שהרי אין מחלוקת כי דיון חוזר נתקיים גם נתקיים, והוא היה ארוך, מעמיק וממצה (27 עמודי תמלול); וההחלטה שניתנה אכן היתה להותיר את החלטת ועדת המשנה על כנה, בנימוק שהיא "משקפת את מדיניות התכנון הארצית כפי שנקבעה במסגרת תמ"א 35, והיות ובהתאם להיררכיית התכניות כאמור, לא ניתן לאשר יקב בתחום מכלול נופי" (ציטוט מהחלטת המועצה הארצית).

ס י כ ו ם לסיכום, אני דוחה את העתירה.

תאריך הישיבה: ז' בכסלו התשפ"ב (11.11.2021) בשם המערערים: עו"ד יובל גלאון בשם המשיבה 1: עו"ד רנאד עיד בשם המשיבה 2: עו"ד מיכל אגסי ][]פסק-דין ]השופט נ' סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, מיום 30.6.2019, בעת"מ 7907-03-17 (סגן הנשיא י' שינמן), שבגדרו נדחתה עתירה נגד החלטת המשיבה 1, ועדת המשנה הנקודתית שליד הועדה המחוזית לתיכנון ובניה מחוז מרכז (להלן: הועדה המחוזית), לדחות את בקשת המערערת 1 – א. ברינג אירועים ואחזקות בע"מ (להלן: ברינג) – למתן היתר לשימוש חורג להפעלת גן אירועים במקרקעין שייעודם חקלאי.

במסמך התיכנוני הקודם נקבע, בסעיף 4.3, כי בשטחים שסומנו בו כ"מוקדים לפיתוח בשטח הפתוח", או בסמוך אליהם, "ימוקמו פעילויות לרווחת הציבור כגון: מבני ציבור, נקודות מידע, קיוסקים, בתי קפה, מסעדות, גני אירועים וכדומה" (ההדגשות שלי – נ' ס').

היתנהלות זו גררה אחריה העמדה לדין של המערערים 2-1, ואלו הורשעו בהפעלת גן אירועים ללא רישיון עסק כדין, הושתו עליהם קנסות כספיים, ואף ניתן צו סגירה לגן האירועים, שמועד כניסתו לתוקף הוארך מעת לעת לבקשת המערערים (רע"ס 38326-12-12 מדינת ישראל נ' ברינג אחזקות בע"מ (21.11.2013)).

...

אשר לטענה כי תכנית מפורטת עתידית, שדרגתה נמוכה, לא יהא בכוחה לסתור את תמ"מ 10/3, הגבוהה הימנה בהיררכיה התכנונית, המאפשרת, במישור העקרוני, להקים גן אירועים במקום, הרי שגם טענה זו – דינה להידחות.

בעניין שלפנינו, לעומת זאת, שקלה הוועדה המחוזית את מכלול השיקולים, לרבות התכנון העתידי הצפוי במקרקעין, כאמור בתמ"מ 10/3, אך לבסוף הגיעה למסקנה, גם בהינתן שיקול זה, כי אין בכך כדי להביא לקבלת הבקשה.

בשורה התחתונה אני סבור אפוא, כי היה מקום לאשר את השימוש החורג שהתבקש לתקופת ביניים של חמש שנים, לנוכח המדיניות התכנונית האפשרית הצפויה במקרקעין על פי תמ"מ 10/3.