דחיית עתירה לקבלת אזרחות ולהכרה בנישואי ביגמיה

השופטת ד' ברק-ארז: כמה רעות וקשות צריכות להיות שנות חייו של אדם כדי שעניינו יוכר כ"הומניטארי" באופן המצדיק מתן מעמד בישראל? זו השאלה שריחפה מעל העתירה שבפנינו.

הועדה הוסיפה וציינה כי היא, וכך גם משרד הפנים באופן כללי, "אינם מוכנים להכשיר נישואי ביגמיה על ידי מתן מעמד לאישתו השניה של הבעל הישראלי". בעיניינה של ס' נימסר כי נסיבותיה הרפואיות אינן מהוות טעם למתן היתר לישיבת אירעי שכן באפשרותה לרכוש ביטוח רפואי (בישראל או באיזור) על-מנת לקבל את הטיפולים הרפואיים שלהם היא זקוקה.

בעיניינם של נישואין אלה, כך נטען, לא ניתנה משמעות לאי-חוקיותם הברורה נוכח גילה של ה' באותה עת. באופן כללי יותר, טענה באת-כוחם של העותרים כי קיים קושי בגישתה של הועדה ההומניטארית אשר בפועל מקבלת בקשות, כך נטען, רק אם הוגשה בעיניינן עתירה, כלומר רק ב"צלו" של הליך משפטי.

היינו, בתחילה הועדה סברה שנישואיה של ה' מהוים סיבה שלא לידון בבקשתה (בשל האפשרות לקבל מכוחם מעמד) ואילו בהמשך, כשהתברר שלא ניתן לקבל מכוחם מעמד, הועדה סברה שהם מהוים סיבה לדחות את בקשתה.

היא קיבלה רישיון לישיבת אירעי בישראל מסוג א/5 ואולם נקבע כי עם כניסתן לתוקף של תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (רישום בקופות חולים, זכויות וחובות של מקבלי היתר שהיה לפי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (הוראת שעה), תשע"ז-2016 (להלן: התקנות) – מעמדה זה יתבטל והיא תהיה זכאית להיתרי מת"ק מתחדשים בלבד.

...

יחד עם זאת נראה לי שסעיף-סל זה מוגבל על דרך הכלל בסעדים שניתן להעניק לחריגים האחרים בהקשרים המוסדרים בהם.

מן הכלל אל הפרט הוועדה המקצועית הפועלת מכוח סעיף 3א1 לחוק – לאחר דיונים ותהפוכות והחלטות שונות (שניתנו חלקן בדעות רוב ומיעוט) – הגיעה בסוף הדרך למסקנה כי מתקיימים בעותרות 2 ו-3 טעמים הומניטריים מיוחדים.

על אף האמור נראה לי שראוי כי הצו-על-תנאי שהוצא לגביה יהפוך למוחלט וכי היא תישאר במעמד של בעלת רישיון לישיבת ארעי בישראל מסוג א/5.

העתירה הופנתה כנגד החלטת המשיב להשיב בשלילה לבקשת העותרים – אזרח ישראלי ואזרחית מרוקו – לאיחוד מישפחות.

נטען בה כי העותר 1 (להלן – העותר), המשמש כראש מועצה מקומית לקיה, הכיר את העותרת 2 (להלן – העותרת) בטיול במרוקו, הקשר בין השניים התהדק, והעותרת הגיעה לביקור בישראל.

חרף האמור, סורבה בקשת העותרים לאיחוד מישפחות בטענה שהנישואין היו נישואין ביגמיים של העותר ובטענה שהתנהלותו בהבאת העותרת לארץ, היה בה משום הטעיית עובד ציבור והשגת דבר במירמה.

בנוסף, נטען כי משבחרו העותרים למחוק את העתירה מבלי שקבלו את הסעד המבוקש, כשנתיים לאחר הגשתה, הם גרמו לאוצר המדינה הוצאות מיותרות.

בתגובתם הם חוזרים וטוענים לצדקת דרישתם לאיחוד מישפחות, תוך דחיית הטענות בעיניין חוסר נקיון כפיים ונישואין ביגמיים.

...

בתגובה מקדמית לעתירה טען המשיב כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה, תוך חיוב העותרים בהוצאות משפט גבוהות לטובת אוצר המדינה.

לאחר שעיינתי בעמדות בעלי הדין ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את העותרים בהוצאות המשיב.

מוטל על העותרים להראות מדוע הייתה הצדקה לקיום ההליך תוך גרימת הוצאות למשיב מלכתחילה, שעה שבסופו של דבר לא נתברר ההליך לגופו בשל מחיקתו ביוזמת העותרים.

בשים לב לכלל נסיבות העניין, לשלב בו נמחק ההליך ולטעם ביסוד המחיקה, וכן לפסיקת ההוצאות המקובלת בסוג זה של הליכים, העותרים ישלמו למשיב שכר-טרחת עורך-דין בסכום של 2,500 ₪.

עתירה שעניינה החלטת המשיב 1 – שר הפנים - לדחות את בקשת העותרת, תושבת האיזור הנשואה לישראלי בנישואים ביגמיים, לקבלת מעמד או היתרי שהייה בישראל מטעמים הומנטאריים מיוחדים.

כמו כן נכתב בהחלטה, כי: "במאזן השיקולים בו מחד אזרח ישראל עוור ונכה ולו 3 ילדים קטינים אזרחי ישראל מתושבת איזור, ומאידך העובדה כי המזמין מקבל מענה סיעודי ממדינת ישראל לצרכיו, בצרוף עם העובדה כי ביגמיה הינה עבירה על חוקי מדינת ישראל וניכר כי המוזמנת נכנסה למערכת זוגית אסורה על פי חוקי מדינת ישראל ביודעין, גובר השיקול של שמירת חוקיה וערכיה של מדינת ישראל". ועוד נכתב בהחלטה, כי שהייה ארוכת שנים בישראל, ורצונה של העותרת לקבוע את מרכז חייה דוקא בישראל, אינם מהוים לכשעצמם נימוקים הומנטאריים מיוחדים, וכי אין כל מניעה שהעותרת תחיה עם ילדיה באיזור.

בפסק דינו קבע בית המשפט, כי שיקול הדעת הנתון לשר לעת הכרה בבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומנטאריים הוא רחב במיוחד, וכפועל יוצא מכך מרחב ההתערבות בשקול דעתו של השר מצומצם, אם כי אין בכך כדי לאיין את החובה לבחון את הבקשה לקבלת המעמד בהתאם לכללי המשפט המנהלי (שם, בפסקות 10-9 לפסק הדין).

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים על רקע החומר שהוגש, סבורני כי דין העתירה להתקבל.

אילו עובדות אלו לבדן היו עומדות על הפרק אזי אין ספק שבקשת העותרת הייתה נדחית לאלתר, ובצדק רב. ואולם, במקרה דנא, בדומה למקרה שנדון בעניין פלונית, עסקינן בבן זוגה של העותרת שהוא נכה.

אשר על כן, העתירה מתקבלת, ולפיכך אני מורה כי על המשיבים להעניק לעותרת היתר שהייה בישראל בהתאם לנהלים המקובלים.

בסופו של יום, ביום 23.08.10 נמסר לעותרים כי אין שינוי בדבר דחיית הבקשה בשל נישואי ביגמיה, זאת בין היתר על בסיס עדות העותרת במל"ל, השימוע שנערך לעותר ביום 18.08.10 ונתוני צריכת החשמל אפסיים החל משנת 2009 בבית העותר באל ראם, אשר על פי טענת העותרים שם נותרה אזהריה להתגורר לאחר שהעותרים עברו לאבו טור.

חוק הכניסה לישראל קובע בסעיף 1 כי "מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". כאמור, הסמכות למתן רישיונות ישיבה בישראל נתונה על פי סעיף 2(א) לאותו חוק לשר הפנים, ושיקול הדעת בהענקת הרישיונות הוא רחב ונובע מאופי הסמכות וריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשעריה (בג"ץ 482/71 קלרק נ' משרד הפנים, פ"ד כז(1) 113; בג"ץ 758/88 קנדל נ' משרד הפנים, פ"ד מו(4) 505).

עוד נקבע כי אי פנייתה של אזהריה למל"ל להכרה בה כתושבת לצורך קבלת זכויותיה, אין בה כדי להוכיח כי העותר לא ניהל מערכת נישואין ביגמית.

...

בית המשפט דחה את מסקנה זו והחזיר את הנושא למשיב שישקול אותו מחדש.

לבסוף נקבע בועדת ההשגה ביום 04.04.12 כי ממכלול הראיות עולה כי לאחר שהעותר נישא לעותרת והשניים עברו להתגורר באבו טור, ביתה העקרי של אזהריה נשאר באל ראם, אולם ברור כי היא ראתה גם את הבית באבו טור כביתה, זאת אף בתקופה שלאחר הגשת הבקשה השנייה ולפחות עד לחודש יולי 2010.

בסופו של יום איפוא, אני מוצא כי החלטת המשיב נתקבלה לאחר שנשקלו מכלול הנסיבות והעובדות שהובאו בפניו ומסקנתו לאור הראיות המנהליות שעמדו בפניו סבירה ואין מקום להתערב בה. העתירה נדחית, אפוא, והעותרים יישאו בהוצאות המשיב בסך של 20,000 ₪.

בסופו של יום, ביום 23.08.10 נימסר לעותרים כי אין שינוי בדבר דחיית הבקשה בשל נשואי ביגמיה, זאת בין היתר על בסיס עדות העותרת במל"ל, השימוע שנערך לעותר ביום 18.08.10 ונתוני צריכת החשמל אפסיים החל משנת 2009 בבית העותר באל ראם, אשר על פי טענת העותרים שם נותרה אזהריה להתגורר לאחר שהעותרים עברו לאבו טור.

דיון והכרעה חוק הכניסה לישראל קובע בסעיף 1 כי "מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". כאמור, הסמכות למתן רישיונות ישיבה בישראל נתונה על פי סעיף 2(א) לאותו חוק לשר הפנים, ושיקול הדעת בהענקת הרישיונות הוא רחב ונובע מאופי הסמכות וריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשעריה (בג"ץ 482/71 קלרק נ' משרד הפנים, פ"ד כז(1) 113; בג"ץ 758/88 קנדל נ' משרד הפנים, פ"ד מו(4), 505).

עוד נקבע כי אי פנייתה של אזהריה למל"ל להכרה בה כתושבת לצורך קבלת זכויותיה, אין בה כדי להוכיח כי העותר לא ניהל מערכת נישואין ביגמית.

...

בית המשפט דחה את מסקנה זו והחזיר את הנושא למשיב שישקול אותו מחדש.

לבסוף נקבע בוועדת ההשגה ביום 04.04.12 כי ממכלול הראיות עולה כי לאחר שהעותר נישא לעותרת והשניים עברו להתגורר באבו טור, ביתה העיקרי של אזהריה נשאר באל ראם, אולם ברור כי היא ראתה גם את הבית באבו טור כביתה, זאת אף בתקופה שלאחר הגשת הבקשה השנייה ולפחות עד לחודש יולי 2010.

בסופו של יום אפוא, אני מוצא כי החלטת המשיב נתקבלה לאחר שנשקלו מכלול הנסיבות והעובדות שהובאו בפניו ומסקנתו לאור הראיות המנהליות שעמדו בפניו סבירה ואין מקום להתערב בה. העתירה נדחית, אפוא, והעותרים יישאו בהוצאות המשיב בסך של 20,000 ₪.