דחיית ערעור על קביעת רשלנות על סף מרמה

ביום 3.11.19, ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, פסק דין בתיק ת"א 43431-08-15 רונן הר נוף נ' דויד שמואלי וצדוק שמואלי (להלן: "פסק הדין בבית המשפט המחוזי") ולפיו, חויבו המבקשים להשיב להר נוף את יתרת כספי השקעתו בסך 881,465 דולר ארה"ב. בית המשפט קבע כי הר נוף זכאי לבטל את הסכם ההשקעה מחמת הטעה, מצגי שוא, רשלנות ובפרט הפרת חובת נאמנות.

המבקשים מוסיפים וטוענים כי בית המשפט מתבקש לכל הפחות להורות על סעד כספי של 2,879,984 ₪ אשר אינו בסמכות בית משפט השלום; המבקשים טוענים כי יש לסלק את התביעה על הסף, גם מהטעם שבא כוחו של המשיב, עו"ד ללקין ייצג את הר נוף בהליך בבית המשפט המחוזי ועודנו מייצג את הר נוף במסגרת העירעור על פסק הדין בבית המשפט העליון.

טענות המבקשים לטענות נוגדות לעניין מירמה ותרמית אמורות להתברר במסגרת הליך הוכחות, בודאי לא במסגרת בקשה לסילוק על הסף.

"כך גם באשר לטענה בדבר השתק שפוטי, שאף לגביה נקבע כי אין מקום להכריע בה בשלב זה, בטרם בירור טענות המשיב בדבר מהות הסכם המכר לגופן. שוכנעתי כי טענות אלה ראויות לבירור עובדתי ומשפטי מעמיק, שיעשה במסגרת ניהול התביעה לגופה, וממילא לא היה מקום לדחות את התביעה על הסף (רע"א 6853/18 סגל ישראל נ' אבי שמעון מריליוס (17.02.2019).

...

כך למשל נפסק ברע"א 8076/16 ‏ ‏ יוסף בטאט נ' דיור ב.פ בע"מ (‏5.2.2017): "לא נראה כי דחיית הבקשה לסילוק על הסף משפיעה באופן ממשי על זכויות הצדדים או גורמת נזק של ממש שאינו ניתן לפיצוי בדמות פסיקת הוצאות או כל סעד אחר (רע"א 8946/12 חברת נמל חיפה בע"מ נ' בתי זיקוק נפט בע"מ, פסקה 6 (21.3.2013)). אכן, קיים סיכוי כי יתברר בסופו של דבר שלא היה מקום להגיש את התביעה מלכתחילה. ואולם, עצם הסיכון בניהול הליך משפטי ארוך אשר יתברר בדיעבד כהליך סרק, אינו שיקול בלעדי, והוא קיים למעשה כמעט בכל הליך. שיקול זה, "אינו מצדיק, ככלל ולמעט במקרים יוצאי דופן, סטייה מעקרון היסוד שלפיו זמנו של הערעור הכולל השגות על החלטותיו השונות של בית המשפט, הוא בתום הדיון בתובענה כולה, על כל חלקיה" (רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 9 (20.5.2012); רע"א 7960/14 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' גולד, [פורסם בנבו] פסקה 6 (15.12.2014); רע"א 8946/12 חברת נמל חיפה בע"מ נ' בתי זיקוק לנפט בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 6 (21.3.2013)).

" אשר על כן, יש לדחות את הבקשה לסילוק התובענה על הסף ובכלל זה בטענות ההתיישנות והשיהוי, אשר יוכרעו לאחר שמיעת הטענות והראיות של הצדדים (ר' עניין נת"ע, בפסקה 15).

סוף דבר הבקשה לסילוק על הסף נדחית.

הסנגורית הדגישה, שמיתחם הענישה שקבע בית משפט קמא (8 חודשי מאסר עד 15 חודשי מאסר בפועל) אינו חורג ממדיניות הענישה, וגם העונש שהוטל על המשיב אינו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה ובודאי לא באופן המחייב את היתערבות ערכאת העירעור.

בתשובה לשאלתנו האם אין הסנגורית סבורה שאין הקנס שהוטל על המשיב נמוך יתר על המידה, השיבה הסנגורית (עמ' 3 לפרוט' בפנינו): "לטעמנו יש לדחות את העירעור על הסף ואף לגופו של עניין, לחלופין אנחנו מוכנים להחמיר ברכיב הקנס באופן משמעותי מבלי כאמור להתערב ברכיב המאסר על דרך של עבודות שירות". לאחר שנתנו דעתנו לכתב האישום המתוקן שהוגש כנגד המשיב, תסקיר שירות המבחן בעיניינו, הטיעונים לעונש בפני בית-משפט קמא ועדויות האופי לרבות דברי המשיב ורעייתו בפני בית-משפט קמא, חוות דעת הממונה על עבודות שירות, גזר הדין של בית-משפט קמא, ערעור המדינה על נימוקיו, טיעוניהם של באות כוח שני הצדדים בפנינו, ולאחר שגם עיינו בפסיקה הרלוואנטית, מסקנתנו היא שיש אמנם מקום להחמיר בענישה שהטיל בית-משפט קמא על המשיב, אך אין מקום להטיל עליו עונש מאסר לריצוי בפועל.

הוגש כנגדו כתב אישום בגין מעשי פזיזות ורשלנות לפי סעיפים 338(7) ו-325 של חוק העונשין, וכן בגין עיסוק ברפואה והתחזות לרופא, עבירות לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976.

הגם שבהודעת העירעור לא עתרה המדינה להעלאת שיעור הקנס אלא להטלת עונש מאסר לתקופה ארוכה מאחורי סורג ובריח הרי בדיון שהתקיים בפנינו ציינה הסנגורית בתשובה לשאלתנו: "אנחנו מוכנים להחמיר ברכיב הקנס באופן משמעותי מבלי כאמור להתערב ברכיב המאסר על דרך עבודות שירות". לפיכך, ועל מנת לתת ביטוי לכך שהמשיב הפיק רווחים במירמה על-פני תקופה ארוכה, תוך שימוש במסמכים מזויפים ביודעו שהם מזויפים, אנו מעמידים את הקנס שעל המשיב לשלם על סך של 30,000 ₪ (שלושים אלף ₪) או 180 ימי מאסר תיחתם (חלף הקנס שהוטל עליו בבית משפט קמא).

...

כמו-כן סבורים אנו, נוכח חומרת העבירות בהן הורשע המשיב, שיש להעמיד את המאסר המותנה שהטיל עליו בית-משפט קמא על 9 (תשעה) חודשים, וזאת חלף התקופה שקבע בית-משפט קמא.

עוד ובנוסף, סבורים אנו, שראוי בנסיבות העניין להטיל על המשיב צו מבחן ל-18 חודשים בהתאם להמלצת שירות המבחן בתסקיר מיום 21.6.20.

התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו מקבלים חלקית את ערעור המדינה, ודנים את המשיב לתשלום קנס בסכום של 30,000 ₪ או 180 ימי מאסר.

יפים לענייננו הדברים שנקבעו בע"א 6637/05 דאוד נג'אר נ' סעיד איבראהים דולה, [פורסם בנבו]: "במצב דברים זה בו מוגשת תביעה כספית בעקבות תביעה לפסק דין הצהרתי שנדחתה, נפסק כי יתכן שכלל אין צורך בפיצול סעדים... מבלי לקבוע מסמרות בשאלה זו, אניח, כמו בעלי הדין שלפנינו, כי היתר כאמור אכן נידרש". בע"א 3790/02 אמיר אשורי נ' אביזאדה (להלן: "עניין אשורי"), [פורסם בנבו], התביעה לסעד הצהרתי נדחתה והמערער עתר להיתר פיצול סעדים, בקשה שנדחתה, ונקבע: "הגשת תביעה כספית בעקבות תביעה לסעד הצהרתי אפשר ואינה טעונה היתר כאמור, עשויה להתאים למקרה שבו תובע אשר זכה בתביעתו לסעד הצהרתי שוב אינו נזקק להיתר להגשת תביעה לקבלת סעד אופראטיבי... זה בודאי איננו מצב הדברים במקרה שלפנינו, שהרי תביעת אשורי לקבלת סעד הצהרתי נדחתה". בעיניין אשורי, בסופו של יום ניתן היתר לפיצול להגשת תביעה כספית מאחר שנקבע "שתביעתו הכספית של אשורי מבוססת על תשתית שונה מזו שעליה נסמכה תביעתו הראשונה". וכן, בת.א (מחוזי ת"א) 23835-08-10 מדינת ישראל נ' ד"ר עמירם אזוב [פורסם בנבו] נקבע: "ככלל, נראה כי כאשר תביעה למתן סעד הצהרתי נדחתה, לא יינתן היתר לפיצול סעדים לצורך הגשת תביעה כספית, שהרי בהישמט הקרקע מתחת לעילה בגינה נתבקש הצוו ההצהרתי, נשמט ממילא הבסיס לסעד הכספי, והנתבע יימצא נגרר לדיון פעם נוספת". דוקטרינה נוספת המהוה מחסום דיוני היא דוקטרינת המניעות, אשר לפיה קיימת מניעות להעלות טענות שחובה היה להעלות בהתדיינות קודמת בין הצדדים וחליפיהם.

כן מוסיף כי התובעת בחרה שלא להתייחס לטענות אלה בסיכומיה, לא נתנה שום מענה לעניין המצב העובדתי והמשפטי, ובנסיבות העניין יש לקבל את טענות פרש במלואן, ולהורות על דחיית התובענה על הסף.

עילות התביעה בעיניין פרש הן הפרת ההיתחייבות להעביר את הנכס במיאמי על שם התובעת לאחר קבלת הכספים; נטען כי פרש קיבל כספים אלה במירמה ובהיעדר תום לב, תחת מצג שקרי.

מכל מקום, טוען בני כי הגיש ערעור על פסק הדין, וזכה בו. ברם, לא הציג את תוצאת העירעור, ולא ברור האם זכה גם בהוצאות לטובתו.

בכל הנוגע לטענת הרשלנות, עו"ד וינדר מפנה לפסיקה – ע"א 7633/12 קבוצת גאות נ' גולדפרב (נבו), שם נקבע כי חובת עורך-הדין להזהיר את לקוחו מפני סיכונים שזה נוטל עליו היא בגדר "חובה מופחתת", ככל שמדובר בלקוח הנחזה להיות בקיא בעולם העיסקי-מסחרי.

...

לפיכך, המסקנה היא כי לא הוכח שהיה בשינוי סדר הפעולות בנסיבות העניין, רשלנות מטעמו של עו"ד וינדר.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, התביעה נגד פרש - נדחית.

התביעה נגד עו"ד וינדר - נדחית.

החייב טוען כי אין מקום להאריך את המועד להגשת תביעת חוב במקרה זה שבו הנושה היה מיוצג וצו הכנוס נימסר לידיו, וכפי שנקבע בפסיקה התרשלות של הנושה ו/או של בא כוחו, לא תהווה עילה להארכת מועד.

בנוסף, נטען כי החייב נהג בחוסר תום לב קצוני במקרה זה כאשר לא דיווח על החוב לנושים במסגרת הליך הפש"ר, לא שלח הודעה מתאימה לנושה, וכל זה בזמן שידע שמתקיים הליך תביעה כנגדו ובנוסף נסיבות יצירת החוב אף הם נגועות בחוסר תום לב מצד החייב אשר ידע שהוא חותם על ערבות אישית לחברה שהקים על שם אישתו בסמוך לפני מועד פשיטת הרגל ועובדה זו לא מנעה ממנו ליטול מהנושים כספים, ובהתאם לפסיקה בשנים האחרונות במקרים חמורים של מירמה מצד החייב, יש מקום להארכת מועד להגשת תביעת חוב.

בדיון שהתקיים בפני טען הנאמן כי יש לדחות על הסף את העירעור בהיעדר הפקדת ערבון מטעם החייב ובנוסף נטען כי על פי חוק יסוד כבוד האדם וחרותו זכותו של הנושה להוכיח את חובו כאשר מנגד מדובר בחייב שלא משתף פעולה, מגיש הצהרות שאינן נכונות בתיק, התיק מצוי בשלב ראשוני שלו, ולא יגרם נזק לאף אחד מהצדדים באם תאושר הארכת המועד.

...

דיון והכרעה: בטרם אדרש לדון בגוף טיעוני הצדדים, אני סבור כי למען הזהירות ובכדי למנוע הליכים מיותרים בעתיד, נדרשת קבלת עמדתם של יתר הנושים אשר הגישו את תביעת החוב נשוא הערעור, ואשר לא צורפו כמשיבים על ידי המערער.

לפיכך אני מורה על צירופם של יתר הנושים אשר הגישו את תביעת החוב נשוא הערעור,ואשר פורטו בסעיף 1 לעיל, כצדדים לערעור.

בשים לב לכך שבא כוחו של הנושה בהליך זה הוא שייצג את כלל הנושים בהליכים שהתנהלו בפני הנאמן , ושבהם התקבלה ההחלטה נשוא הערעור , אני מורה לבא כח הנושה להודיע עד ליום 25.10.2018 האם הוא מייצג גם את יתר הנושים בערעור זה , ואם כן – האם יש ליתר הנושים שצורפו , טיעון נוסף מעבר לטיעונים הובאו כבר על ידי הנושה.

כמו כן, כולל כתב התביעה 3 עילות תביעה עיקריות כנגד הנתבע 3 ובהן סיוע בבצוע התרמית בכל שאפשר את ביצוע העוולות שנעשו על ידי בעלי השליטה (הנתבעים 1 ו-2 – ר' ע'); הפרת "חובות חקוקות המוטלות עליו" מכוח דיני הלבנת הון; התרשלות בהתנהלותו בכך שאפשר את העברות הכספים החשודות מבלי בדיקה וחקירה נאותה.

מדובר בחלק ממסכת המירמה וטענה זו להיעדר הפרוט הנידרש לפי תקנה 78 נטענה על ידי בנק דיסקונט במסגרת בקשתו לסילוק על הסף, ונדחתה.

ערעור על החלטה זו נדחה אף הוא על ידי בית המשפט העליון, שקבע כי "אין בידי להיעתר גם לסעד החלופי שהתבקש לעיכוב הליכים עד להכרעה בהליכים המשפטיים המקבילים המתבררים מחוץ לישראל. הגם שמעיון בכתבי הטענות שהוגשו עולה כי אכן קיימת חפיפה מסוימת בין ההליכים השונים, והגם שסכום התביעה הירהור בשיעור לא גבוה – הסמכות להורות על עיכוב הליכים היא החלטה דיונים מובהקת, המסורה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה המבררת [...]. בית המשפט המחוזי בחן את כל השיקולים הרלבאנטיים לגבי עיכוב הליכים ובהחלטה מנומקת דחה את בקשת דיסקונט. בית המשפט היה ער לדמיון שבין ההליכים השונים אך סבר שקיימים שיקולים אחרים, וביניהם זהות בעלי הדין, השלב הדיוני המקדמי שבו מצויים ההליכים המקבילים המתנהלים מחוץ לישראל, ומאזן הנוחות הנוטה כלפי פריבטבנק – המצדיקים שלא להורות על עיכוב ההליכים.

...

לסיכומו של פרק זה, נוכח כל השיקולים שפורטו לעיל, אני קובעת כי ישראל אינה הפורום הנאות לדון בסכסוך שבין התובע לנתבעים 1-2.

התיישנות; סבורני כי טענת ההתיישנות נדונה לא מעט במסגרת החלטות קודמות הן בבקשה לסילוק על הסף והן בהחלטת בית המשפט העליון בערעור, כך שטענה זו לא עומדת לנתבעים במסגרת בקשה מקדמית עוד יותר מבקשה להיתר המצאה.

סוף דבר; לאור האמור אני קובעת: המסירה לנתבעים בישראל – אינה מסירה בהתאם לתקנות ולפיכך לא יכולה להיחשב כמסירה כדין.