דחיית טענת לקוח כלפי בא כוחו לביאור משמעות הפשרה

בהמשך פסק הדין, עמד כב' השופט עמית על חובת הזהירות המוטלת על עורך דין בעת הליכי פשרה במסגרת הליך משפטי ועל האופן שבו יש לבחון אותה וקבע: "כאשר בייעוץ משפטי הנוגע לסכסוך משפטי או הליכי משפט או מעין-משפט עסקינן, הרי שדרכו והתנהלותו של עורך הדין נבחנת ביתר גמישות. ודוק: עורכי דין אינם חסינים כמובן מפני תביעת רשלנות מקצועית גם בהליכי משפט. עורך דין המחמיץ, לדוגמה, מועדים הקבועים בתקנות או שנקבעו בהחלטת בית המשפט, או מחמיץ את תקופת ההתיישנות לצורך הגשת תביעה או שאינו מעורר טענת היתיישנות בכתב טענותיו, עשוי להמצא אחראי כלפי לקוחו.

משמעותה היא בדרך כלל ויתור על הליך של שמיעת הוכחות והליכים דיוניים נוספים, על כל המשתמע מכך, תוך הבנה שבבחירה זו יש חיסכון בעלויות המשפט, בזמן ובטרחתם של הצדדים, אך מאידך- טמון סיכון של ממש כי עמדתם של מי מהצדדים תדחה ברובה או במקצתה.

על אופן ניהול ההליך בבית הדין האיזורי לעבודה העידו פרוטוקול הדיון ופסק הדין וכן העדים המרכזיים שנכחו בו. ההסכמה אשר ניתנה למתן פסק דין על דרך הפשרה נעשתה בין כתלי בית הדין, לאחר דין ודברים בין הצדדים והתובע הבין את משמעותה, גם אם לא עמד על פרטי פרטיה ודקויות שיקול הדעת של בא כוחו ובא כוחה של המעסיקה, עת הסכימו לפסק הדין שניתן לבסוף על ידי בית הדין, לאחר שמלוא הראיות שהגישו הצדדים עם כתבי טענותיהם עמדו לנגד עיניו.

...

מכל מקום, בסיכומיו התובע לא שב על טענה זו. לפיכך, למעלה מן הצורך וכדי שגם סוגיה זו תקבל מענה, אציין כי כפי שעולה מעדות הנתבע ומחלופת המכתבים שהוחלפה בין ב"כ התובע לנתבע, הנתבע מסר לב"כ התובע כי בהתאם להנחיית וועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, הוא רשאי לעכב את העברת החומר בתיק למשך שלושה חודשים, עד אשר התובע ישלם לו את שכר טרחתו.

סיכומו של דבר מכלול הראיות אשר הונחו לפניי והעדויות שנשמעו לפניי בהרחבה מעידות שהנתבע נשכר כעורך דינו של התובע, ואת מלאכתו ביצע נאמנה ולא באופן הנגוע ברשלנות מקצועית או אחרת.

טענתו של התובע לגניבה גם היא נדחתה, לאחר שמצאתי כי הנתבע גבה מהתובע תשלומים עבור הוצאות צפויות, ולאחר שניתן פסק הדין פנה עליו פעמים רבות כדי לערוך אתו התחשבנות סופית, אך התובע לא הגיע לעשות כן, ובסופו של דבר, במהלך ההתדיינות כאן, כאשר מצא שנותר חוב לתובע בסך של 360 ₪, השיב לו סכום זה. לנוכח כל האמור כאן, הרי שהתביעה נדחית, כאמור, על כל חלקיה.

15) עוד מוסיף ערפה וטוען (סעיף 31 בכתב התביעה), כי ערב הפשרה הוסדרו היחסים הפנימיים בינו לבין עומר, במובן זה שכל הכספים המגיעים מכוח הפשרה יועמדו לטובת ערפה, וכאמור, על-יסוד זה נחתם מיסמך המחאת הזכות המוזכר.

17) עו"ד אלברק הודיע ללישכת ההוצל"פ בשני התיקים האמורים, ביום 4.7.2016, כי "אין נכסים לעיקול". עוד הודיע בהמשך (במסגרת בקשה שלא לזמן צד שלישי לחקירה), כי לא קיימת אצלו החלוקה הפנימית בין המוטבים בפשרה וכי ממילא הזכויות הנובעות מהפשרה הומחו לפלוני שזהותו "אינה ניתנת לחשיפה לאור חסיון עו"ד לקוח" (כיום ידוע שהכוונה היא לשריף).

דיון והכרעה 33) תחילה לעניין טענת העידר סמכות עניינית, דין הטענה להדחות.

47) זאת ועוד, אם בהליך המקביל תדחה תביעת שריף וכי ייקבע שהמסמך הוא למראית עין בלבד (כטענת דהן למשל) או שמא ייקבע כי מיסמך זה הוא אינו המחאת זכות אלא בטוחה בלבד לטובת שריף, הרי לא מן הנמנע כי בית המשפט המחוזי אף יכריע במערכת היחסים שבין ערפה לבין עומר ביחס לזכות של כל אחד מהם בכספי הפשרה; רוצה לומר - ייתכן וייקבעו ממצאים לגוף טענות ערפה בהליך המקביל לפיהן עומר ויתר על זכויותיו בכספים משוויקי (המגיעים מכוח הפשרה).

(ב) חובת בעלי הדין ובאי כוחם היא לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו לפי תקנות אלה, וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית תוך שהם מסייעים במימוש התכלית הדיונית, ובכלל זה העמדת הפלוגתאות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן" למיותר לציין, כי תקנה 4 בתקנות החדשות קובעת את כלל היסוד שבסדרי הדין וגם במהות, לפיו "לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט..., לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו". 4) הדברים יפים שבעתיים בעניינינו, שעה שהתובע עצמו היה סבור (למצער כפי שעולה מבקשתו בהליך המקביל לעיכוב הליכים) כי עם ניהול שני ההליכים עלולות שתי הערכאות להגיע לתוצאות סותרות.

...

3) סבורני שתכליות אלו אינן מחובתו של בית המשפט בלבד, אלא הן מצויות גם באחריות הצדדים עצמם, כל שכן התובע שיזם את ההליך, ודי בעניין זה אם אפנה לעקרונות היסוד שבחלק א' בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 אשר נכנסו לתוקפן אך לפני ימים אחדים.

התובע בחר להציג אותה כ-"החלטה" וכי "אינה ראויה". מצר על כך. סיכום 53) הבקשה לדחיית התביעה וגם טענת חוסר סמכות עניינית - נדחות.

54) אני מורה בזאת על התליית בירור ההליך המשפטי שלפנַי עד סיום ההליך המקביל.

וכך השיב המבקש בתגובה, תוך שהוא מכתב את בא כוחו בהליך דנא להודעת המייל: "אני לא רוצה עידכון בהתפתחויות. אני רוצה את כספי בחזרה ללא כל דיחוי. התשובות שלכם הן סתם מריחת זמן. הודעתם חד משמעית שלא תוכלו לספק לי את מה שקניתי ולכן אתם חייבים להחזיר לי את הכסף. אם לא אקבל תשובה עד מחר שאני מקבל את כספי בחזרה לאלתר אגיש נגדכם תביעה ואבקש שהיא תוכר כייצוגית בשמי ובשם כל האחרים שנמצאים באותו מצב. אני מבין את מצוקתכם אבל זה לא מצדיק את ההיתנהגות הזו. גביתם ממני כסף על הטיבה שלא תהיה, על מלון שלא תשתמשו בו ועל הדרכת סקי שלא אקבל. אני מתקשה להאמין שאתם תאלצו לשלם את מלוא המחיר עבור שרות שלא ינתן לכם, כך ש"ההפסד" שלכם בכל מקרה אינו מאה אחוז מהעלות וגם אם כן – זה לא אמור לענין את הלקוח.

עוד ממשיך המבקש וטוען כי "בנסיבות תיק זה יש לבחון את אותן חלופות שהציעה המשיבה לחברי הקבוצה בראי ההלכות הנוגעות לאישורי הסכם פשרה בתובענות ייצוגיות, מאחר והמשמעות של דחיית הבקשה היא מתן אישור כי החלופות ראויות ועומדות בכל תנאי חוק תובענות ייצוגיות" (שם, סעיף 42).

מקובלת עלי טענת סקי-דיל כי תנאי חוזי זה מצדיק דחיית טענות המבקש.

...

אלא שלאחר עיון בבקשה ובסיכומי טענות הצדדים (הצדדים ויתרו על ניהול הוכחות בשלב בקשת האישור), התגבשה חזית המחלוקת בין הצדדים סביב שאלה דיונית היורדת למעשה לשורש מהותה של התובענה הייצוגית – מה דינה של בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה בשם קבוצה שהרוב המוחלט של חבריה ראו לסיים את המחלוקת לכאורה, בינם לבין המשיבה כאן, בדרכי יישוב סכסוך אלטרנטיביים שאינם תובענה ייצוגית? לציין כבר בשלב זה כי ראיתי לדחות את בקשת האישור, בעיקר מאחר שמסקנתי היא שבנסיבות בהן הרוב המוחלט של מי שאמור להיות בין חברי הקבוצה בחר לפתור את המחלוקת עם המשיבה באמצעי חלופי, אזי שבקשת האישור מיצתה את עצמה וקיים ספק רב באשר להיות התובענה הייצוגית הדרך היעילה וההוגנת לפתרון המחלוקת.

סיכום אני דוחה, אפוא, את הבקשה לאשר התובענה כייצוגית.

בענייננו, נראה לי כי האיזון בין שני שיקולים אלה מטה את הכף דווקא אל עבר הוצאות ריאליות, זאת מאחר שכבר בשלב מוקדם של ההליך פרסה המשיבה בפני המבקש, את הנתונים הרלוונטיים המעידים בצורה ברורה כי בקשת האישור מיצתה את עצמה, והגם שכך התעקש המבקש לקבל הכרעה בבקשת האישור, דבר שגרם לעלויות לא מבוטלות למשיבה ולציבור המתדיינים בכללותו בדרך ההכבדה על בית המשפט.

לאור כל זאת אני מחייבת את המבקש לשאת בהוצאות סקי-דיל בסך 50,000 ₪.

המבקשת טוענת שהיא אישה פשוטה, מוחלשת וחסרת השכלה הסובלת מליקויים ריגשיים ונפשיים, בגינם היא מוכרת על ידי המוסד לביטוח לאומי כבעלת אובדן כושר עבודה בשיעור של 100% וכי היא יוצגה בהליך תביעת הפינוי על ידי עורך דין בבייב אשר העניק לה ייצוג משפטי כושל וקיימים נגדו הליכים משפטיים רבים ופסקי דין על ייצוג לא ראוי של לקוחותיו.

המבקשת טוענת שהדירה מושא הבקשה נימצאת בחזקת משפחתה מזה 87 שנים ולאורך 3 דורות, כי המבקשת התגוררה בדירה כימעט כל חייה מאז ילדותה ואף לאחר שנישאה וילדה את ילדיה וכי דחיית הבקשה משמעה פינוי המבקשת וילדיה מדירת המגורים בה התגוררו כל ימי חייהם, כל זאת שעה שאין למבקשת כל מקום מגורים חלופי ואף לא יכולת כלכלית המאפשרת מימון מקום המגורים - כך שאם המבקשת תפונה, היא וילדיה יושלכו לרחוב וייותרו ללא קורת גג. המבקשת מבקשת לפטור אותה מהפקדת ערובה, לאור מצבה והיא מוסיפה וטוענת כי באם לא יעוכב הפינוי, יתייתר הדיון בתובענה לביטול פסק הדין ושערי בית המשפט ינעלו בפניה בטרם בירור זכויותיה לגופן.

המשיבה מוסיפה וטוענת שהדירה מושא התובענה אינה דירתה היחידה של המבקשת ובבעלותה של המבקשת נכס מקרקעין ללא משכנתא הידוע כגוש 7466 חלקה 41/1 ומושכר בדמי שכירות של 4,000 ₪ לחודש וכך גם אישרה המבקשת בחקירתה הנגדית בעירעור והיא מוסיפה כי המבקשת מתנכלת לשכניה, נוהגת כלפיהם באלימות ובנתה בנייה לא חוקית מטרידה ויש לתת את הדעת גם לפגיעה בשכניה של המבקשת בבחינת הבקשה.

בא כוח המשיבה חזר וטען כי שהמבקשת אינה עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה להכרה בה כדיירת נדחית לאחר שבחקירתה הנגדית בתביעת הפינוי התברר שהמבקשת לא גרה בדירה בתקופה שבין פטירת הדייר המקורי לבין פטירת הדייר הנגזר, כי בדיון בהליך הפינוי לא הייתה למבקשת הגנה וכי המבקשת הסכימה לפינוי הדירה ובכך חסכה לעצמה הוצאות ואיפשרה להאריך את זמן הפינוי.

"מנקודת המבט של הצדדים להסכם פשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית. טול מן הפשרה תכונה זו, ונטלת ממנה את טעם קיומה" (ראו; ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577 (1997)).

...

לטענת המבקשת, עו"ד בבייב שלח עורכת דין צעירה ממשרדו לדיון בתביעת הפינוי, וטען מטעמה כהגנה טענה שגויה ולפיה הדירה היא "דירה ציבורית" כהגדרתה בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח -1998, ולא טען שלמבקשת זכויות בעלות בדירה מכוח ירושה ולחלופין שלמבקשת זכות דיירות מוגנת "נדחית" בדירה, בהתאם לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב -1972.

טענתה להיותה דיירת מוגנת נדחית מעלה על פניו קושי, אם לא יותר מכך, כאשר המבקשת אינה מצביעה על התקיימות כל התנאים המצטברים להכרה בה כדיירת מוגנת נדחית ובכללם, המשך מגוריה בדירה מאז סבה (הדייר המוגן המקורי הנטען) ועד לפטירת האב (הדייר הנגזר הנטען) (ראו; סעיף 27 לחוק הגנת הדייר; רע"א 1711/98 שפי נ' עזבון המנוחה שדז'ונסקי, פ"ד נד(1) 34 (2000)).

שיהוי בהגשת הבקשה, מטה את הכף שלא להיעתר לה (ראו: רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ (פורסם בנבו, 28.6.2010)) וכבר נפסק ש"אין לקבל התנהלות של בעל הדין השוקט על שמריו ורק כאשר "חרב" הפינוי מונחת על צווארו, בוחר הוא לפתוח בהליכים שונים שמטרתם לעכב או למנוע את הפינוי.

הבקשה, אפוא, נדחית.

לטענת התובעים, הבנק פעל בדרך אסורה כאשר ביצע ניכיון עבור חברת בילדינג בנייה, בגין המחאות שנמסרו לחברה מברקת, ובהמשך בניסיון להפרע מההמחאות, פעל הבנק נגד ברקת בהליכי הוצל"פ, במסגרתם הגיעו הצדדים לפשרה וברקת נאלצה לשלם לבנק חלק מהחוב.

בשלב זה היתנגד בא כוחו של אסף להגשת התמלולים בטענה שלא שמע את הקלטת השיחה, כמו כן ציין כי איננו יודע מי תימלל את ההקלטה ואיך תימלל.

בחקירתו הנגדית של אסף לפני העיד אסף כי הרצל הוא הבעלים של החברה ומי שידו בכל, ואף הודה: "רוני עבד בחברה כעובד בחברה...מבחינתי הרצל היה הבוס שלי" (פרו' עמ' 33 ש' 8-11).

האם הנתבע 5, אסף לוי, חב אישית כלפי התובעים התובעים טוענים כי אסף חב כלפיהם באופן אישי, בשל מעורבותו האישית במצגי השוא שהוצגו בפני התובעים ובתרמית שבוצעה כלפיהם.

יחד עם זאת עיון בהסכמי העבודה (הן בהסכם הראשון והן בהסכם השני), מעלה כי כלל לא הוסכם על פיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם ולפיכך נדחית טענת התובעים לפצוי בגין רכיב זה (ישנו סעיף של פיצוי מוסכם רק במקרה בו התובעים יפנו ישירות לקבלני המשנה).

העובדה שברקת טענה כי נתנה לחברת בילדינג בנייה שיקים ולא קיבלה בגין כך תמורה, אינה מהוה נסיבה בגינה לבנק היו צריכות להידלק "נורות אדומות". האם לשיטת התובעים הבנקים צריכים לנקוט פעולות בכל החשבונות של כל החברות, במקרה בו יש סיכסוך בין חברה לבין לקוח של אותה בשאלה אם התקבלה/לא התקבלה תמורה לשיק שנוכה בחשבון? התובעים הציגו מקרה בודד של סיכסוך בין החברה לבין לקוח שהובא לידיעת הבנק.

...

לסיכום התביעה נגד אסף לוי, הנתבע 6, מתקבלת באופן שאני מורה לו לשלם לתובעים סך של 170,800 ₪ וכן 159,000 ₪ ובסה"כ סך של 329,800 ₪.

התביעה נגד הבנק, הנתבע 7 - נדחית.

התובעים ישלמו לבנק סך של 15,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד. ההוצאות הינן מופחתות שכן הוכח לפני שהתובעים רומו, אולם לא ניתן שלא לחייב בהוצאות בכלל, שכן הבנק הוציא הוצאות לצורך ניהול ההגנה, ושכן מהרגע הראשון הבנק טען שיש מקום למחוק אותו מההליך והדבר לא נעשה.