דחיית טענה כי לחץ מצד עורך דין הוביל לחתימה על הסכם שכר טרחה

בשלהי כתב התביעה נטען כי הנתבע הנו בעל 100% ממניות הנתבעת וחתום יחד ולחוד עימה וגם כערב על פי חוק הערבות, על הסכמי שכר הטירחה מיום 9/1/2013 ומיום 5/5/2009 – ומכן חיובו הנטען.

המחשבה כי די ברשום האותיות "ת.ל." בסמוך למקום החתימה כדי להוביל למסקנה עתידית על בטלות החתימה, יהא מקור ה"לחץ" אשר יהא, אינה תואמת את הדין ודרישות הפסיקה מצד לחוזה במצבים אלה.

ברור כי לחץ זה אינו מסוג הלחצים של "הצמדת אקדח לרקה" ואינו יכול להוביל לבטלותה של החתימה – וזאת גם אם אקבל את הטענה כי התובע באותה עת "כעס וצעק" (סע' 18 לתצהיר הנתבע).

גם הטענה כי התובע אינו צד להסכמים היא טענה שאין בה ממש, שכן בחלק ניכר מסיכומי שכר הטירחה מופיע בתחתית הכיתוב: "בכבוד רב, מוריס אזולאי ושות', רואי חשבון" וחתימתו של התובע מתנוססת עליהם (ראה לדוג' בעמ' 13-15 לנספחי כתב ההגנה).

לאור כל האמור לעיל – אני דוחה את טענות הנתבעים לגבי מיהות הצדדים להסכמים ולהליך זה. טענות בעיניין שיעור הריבית ההסכמית הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי ריבית שנתית של 10% בגין איחור בתשלום שכר טירחת התובע, שנקבעה בסיכומי הצדדים, "איננה סבירה". אלא שמלבד אמירה כללית זו לא הוצגה כל ראייה בדבר סבירותה של הריבית האמורה בהסכמים מסוג זה. הנתבעים לא הציגו חוות דעת מומחה לגבי הריבית הנהוגה בגין איחור בתשלום שכר טירחתם של רואי חשבון, ואף לא עדות יחידה של רואה חשבון אחר.

מהותה של זכות העכבון היא יצירת לחץ על המזמין לתשלום החוב, וכך פרופ' א' ברק כותב בספרו, דיני השליחות (נבו, תשנ"ו) 1160: "מטרת העכבון אינה החזקה לצרכי מימוש. מטרת העכבון היא החזקה לצרכי שיכנוע השולח לפרוע את חובו". כך גם בספרה של פרופ' נ' זלצמן, עכבון, ( מהדורת תשנ"ט) בעמ' 220: "זכות העכבון היא ערובה לחיוב המתקיימת על ידי החזקה של הנושה בנכס. עיכוב הנכס הוא אמצעי בידי הנושה ליצור לחץ על החייב על מנת להניעו לקיים את חיובו לנושה... לערך הכלכלי של הנכס, אובייקט הזכות, אין כל משמעות לעניין זה, אלא רק כאחד הגורמים העשויים להשפיע על כוחו של העיכוב להשיג את ביצוע החיוב. אפשר ששווי הנכס נמוך משווי החיוב או שהנכס חסר כל ערך חומרי, ואף על פי כן יפעל העיכוב את פעולתו על החייב." בעוד שסעיף 11 לחוק המיטלטלין מגדיר את העכבון, הרי שהסעיפים הספציפים הפזורים בחוקים השונים, כדוגמת חוק חוזה קבלנות, וחוק עורכי הדין, אינם מגדירים את מהותו של המושג עכבון.

לאור העובדה שמחד, חלק ניכר מתביעת התובעים נדחתה, והתובע היתנהל בצורה מכבידה מאוד במהלך הדיונים; ומאידך, הנתבעים העלו טענות רבות שנדחו אף הן, יישא כל צד בהוצאותיו ובשכר טירחת עורך דינו.

...

לפיכך, אני מקבל את טענת הקיזוז של הנתבע בתצהיר עדותו הראשית, על הסך של 4,500 ₪, בשל רכישת תוכנת "חשבשבת" לצורך עבודתה של הפקידה מטעם התובע – וזאת ללא תועלת.

סוף דבר לאור כל המקובץ, מאחר שחלק מטענות הנתבעים התקבלו, הרי שמפירוט החוב וחישובו בסע' 18 לכתב התביעה, יש להפחית את הסכומים הבאים: 1,800 ₪ בגין כל שנה – בין 2013 ל- 2018 – עבור שירותי הפקידות שלא ניתנו; 750 ₪ בגין כל שנה – בין 2013 ל- 2018 – עבור רכישת תוכנת "חשבשבת"; 18,000 ₪ - בגין שירותי ניהול ספרי חשבונות בשנת 2019; 12,600 ₪ - בגין שירותי ניהול ספרי חשבונות בשנת 2020; 12,000 ₪ - בגין שירותי הכנת דוחות כספיים לשנת 2019; 8,400 ₪ - בגין שירותי הכנת דוחות כספיים לשנת 2020; 5,940 ₪ - בגין שירותי ייעוץ בשנת 2018; 2,160 ₪ - בגין שירותי ייעוץ בשנת 2019; 5,400 ₪ - בגין שירותי ייעוץ בשנת 2020; 1,000 ₪ - בגין סיוע בהשגת פטור ניכוי מס במקור חריג בשנת 2020.

לסכום זה יש לצרף ריבית בשיעור של 10% מיום 31.12.2020 ועד למועד פסק הדין, בסך כולל של 13,390 ₪, ולפיכך: אני קובע כי על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סך כולל של 53,844 ₪ בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, אחרת יישא סכום זה ריבית בשיעור שנתי של 10%.

בהליך השני, טוענת התובעת להסתרת מידע מהמגשר בהליך הראשון ולקבלת פיצוי לא הולם מהנתבעים שם במסגרת הליך הפשרה, תוך הפעלת לחץ מצד עורכי הדין במשרדו של עו"ד ברק, ניצול מצוקתה של התובעת וגרימת הפסדים כספיים משמעותיים לתובעת ומשפחתה.

כעת מונחת לפתחו של בית המשפט תביעה נוספת באותו עניין, שהגישה התובעת כנגד הנתבע בטענת רשלנות מקצועית של עו"ד. התובעת טוענת כי הנתבע ועורכי הדין ממשרדו פעלו ברשלנות בייצוגה בהליך הראשון, וניצלו את האמון שנתנה בהם לשם קבלת שכר טירחה "מבלי לבצע עבודתם", תוך שהם גורמים לה נזק כלכלי כבד.

התובעת טוענת כי לאחר דחיית הצעת הפשרה "שני באי כוח הצדדים הגישו בקשות סרק הציגו מצג שוא והגישו מסמכים ביודעין שהם מזויפים הצליחו במזימתם והשיגו פסק דין במירמה ללא ידיעת התובעת וללא הסכמתה" (ס' 12 בעמ' 17 לכתב התביעה).

עילתה של התובעת בתובענתה נסמכת בעיקרה על הטענות כי הנתבע הסתיר ממנה מידע מהותי במסגרת ההליך הראשון, פעולה אשר הובילה להסכם פשרה לו היא לא נתנה הסכמתה, וכן על טענות שונות הנוגעות לחוות הדעת הרפואיות במסגרת ההליך הראשון בעקבותיהן נקבע בהסכם הפשרה סכום שאינו משקף את ניזקה האמיתי של התובעת.

בדיון העידה התובעת כי "לא היה שום הסכם. אני לא חתמתי על שום הסכם" (שורה 14 בעמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 10.5.2021), ולכן השיב ב"כ הנתבע "אנחנו נגיע לעניין ההסכם ונדבר עליו" (שורה 15 בעמ' 2).

בנוסף, ההפרש המשמעותי בין הסכום שהתובעת טוענת כי עליה לקבל בגין הרשלנות הרפואית, לבין הסכום שנחתם בהסכם הפשרה, גם הוא מעלה תהיות והמחלוקת בגינו ראויה כי תתברר.

...

שוכנעתי כי המבקשת הציגה מצב כלכלי רעוע, הן שלה והן של בעלה, עמו העידה כי מנהלת משק בית משותף (שורות 21-16 בעמ' 1 לפרוטוקול).

בהינתן טעמים אלה, הגעתי למסקנה כי הדרך הראויה לאזן בין האינטרסים שבבסיס תשלום האגרה מחד, והפטור – כחריג – מאידך, היא באמצעות מתן פטור חלקי מהאגרה, כך שהתובעת תשלם אגרה בסכום של 10,000 ₪ (זאת במיוחד בשים לב לפיקדון המופקד בחשבונה).

על כן, התובעת תשלם את סכום האגרה כאמור עד יום 11.7.2020.

כללי התובע הנו עורך דין אשר שכר משרד במרכז כלל, בירושלים (להלן: "המשרד").

הנתבעת מציינת, כי התובע סרב לחתום על הסכם הניהול, הדבר עולה בפירוש גם מן ההודעה שמסר לביהמ"ש בתגובת לבקשת הנתבעת לדחייה על הסף.

שלא נדבר על אלה שעולים למעלית לקומה 6 ואין שלוט ואני לא מופיע שם. כל המפתחות שאמורים להוביל את הלקוחות אליי למשרד כאשר אני קומה מעל, הצורך שלהם בהוצל"פ לא הגיעו באותה דרך ברגע שהקשר נותק באמצעות שלוט חסר באפס מאמץ ואפס עלות יכולת לדאוג שבבזק באנטרנט, באתר לישכת עו"ד תופיע כתובתך בקומה 7 במרכז כלל ולא טירחת לבצע זאת אנו נותנים שירותי גביה.

זאת שכן, מאמרותיו של התובע עולה כך: א. התובע הוא עורך דין מוכר בתחום ההוצאה לפועל 30 שנה "מספיק להגיד את המילה טורים ויודעים שאני מתעסק בהוצל"פ.". כלומר, ניתן להסיק ששמו של עורך הדין הולך לפניו והוא אינו צריך פירסום; ב. לפי דבריו של התובע, הוא מעוניין ששמו יהיה גלוי בפני הזוכים בתיקי הוצאה לפועל ולא בפני החייבים; ג. מאידך, הטקטיקה היא להסתיר את המידע באשר למשרד מפני החייבים כאמצעי לחץ עליהם וזאת כדי שיגיעו ישירות למשרד ההוצאה לפועל ובאשר לזוכים, הרי שלגבי אלה הם כבר ממילא יודעים לגביו.

ואולם, מקום שהתובע לא חתם על הסכם שכזה הוא מנוע מלטעון טענות במישור זה. למעלה מן הנידרש, לאחר שמצאתי כי התובע לא הרים הנטל להוכחת טענתו כי הייתה מחויבות מצד חברת הניהול להצבת שלט, מצאתי, כי התובע לא השכיל להוכיח כנדרש כי נגרם לו נזק וכן לא השכיל להוכיח את גובה הנזק הנטען.

...

התוצאה היא שהתובע לא הוכיח את שיעור הנזק שנגרם לו. כידוע, הנטל להוכיח שיעור נזק שנגרם מוטל על התובע.

מכל המקובץ, דין התביעה להידחות.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 8,000 ש"ח תוך 20 יום מהיום.

התובע טען בפניי כי מצבו הרפואי היה בכי רע וטען כי בנסיבות שנוצרו הוא לא יכול היה לעמוד בלחצים שהפעילו עליו הנתבע ובא כוחו ועל כן הוא חתם על ההסכמים מבלי שניתנה לו היזדמנות הוגנת לקבל נתונים אובייקטיבים לגבי המצב הכספי לאושרו, או לעיין בספרי החשבונות של החברות, או בדפי החשבון כדי לבדוק אם אכן הנתבעת העבירה לתובעת סכום כסף כנטען על ידי הנתבע ערב חתימת ההסכמים.

התובע טען בפניי כי הנתבע הוביל אותו, לעורך דין מטעמו בשם קוסקס, עימו דיבר רק בצרפתית והוא לא הבין דבר מהשיחה ביניהם ושם הוא חתם על ההסכם הראשון.

בעדותו בפני טען התובע כי השיקים שנמסרו על ידו ניתנו "באילוץ ובלחץ וגם כל החתימה על ההסכם היתה באילוץ ובלחץ". לטענתו הלחץ שהופעל עליו היה גם מצד בא כוחם של הנתבעים "באילוץ ובלחץ על ידי אדוני הנכבד פה שחוקר אותי ומעבר לזה שהייתי אמור לפתוח חשבון בנק חדש...." (עמ' 16, ש' 27 -29), ובהמשך: "את ההסכם אתה ערכת. הם רושמים מה שהם רוצים, הם תפסו אותי כבן ערובה...." (עמ' 17, ש' 33 -34).

בעניינינו התובע אף לא עמד בנטל ההוכחה הרגיל ולכן יש לדחות את טענותיו בעיניין זה. בעניינינו לא מצאתי עילות לביטול ההסכמים מכוח סעיפים 17 ו-18 לחוק החוזים וזאת כאמור לאחר שהגעתי למסקנה כי התובע לא הוכיח כי שלושת ההסכמים נחתמו על ידו עקב כפיה כלשהיא או עקב ניצול מצד הנתבעים.

התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבעים שכר טירחת עורך דין בסך של 46,800 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 3,200 ₪.

...

לסיכום נקודה זו אציין כי לא השתכנעתי כי התובע הוטעה או כי הוא חתם על ההסכמים עקב מצג שווא או הטעייה כטענתו, כי אם מרצון טוב וחופשי ללא כל לחץ או כפיה.

בענייננו התובע אף לא עמד בנטל ההוכחה הרגיל ולכן יש לדחות את טענותיו בעניין זה. בענייננו לא מצאתי עילות לביטול ההסכמים מכוח סעיפים 17 ו-18 לחוק החוזים וזאת כאמור לאחר שהגעתי למסקנה כי התובע לא הוכיח כי שלושת ההסכמים נחתמו על ידו עקב כפיה כלשהי או עקב ניצול מצד הנתבעים.

סוף דבר במכלול האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה במלואה.

לעומתה, תביעה שכנגד שהגיש הנתבע על סך של 155,711 ש"ח, לפצוי ולהשבת סכומים ששילם לתובע כשכר טירחה וסכומים ששילם כאגרת בית משפט בתיק בו לטענתו התובע ייצג אותו תוך הפרת חובותיו כשלוחו וכעורך דינו ופעל בחוסר נאמנות וחוסר מסירות כלפיו, בכך שכפה עליו לחתום על הסכם פשרה שתנאיו גרועים לנתבע.

הסכם הפשרה עליו מלין הנתבע ואשר עומד ביסוד טענותיו, נעשה בהובלתו של הנתבע ולשביעות רצונו המלאה (והוא אף שמח וצהל בזמן החתימה).

כך לדוגמא אישר הנתבע את החוב במסמך שכותרתו "אישור" מיום 25.1.15 (נספח י"א לכתב התביעה) עליו חתם הנתבע ובו נכללה גם יתרת חוב בסך של 94,225 ש"ח, הכוללת גם את שכר הטירחה בגין "תביעת אלוני". גם העובדה שהוסכם בין הצדדים על כך שמועד הפרעון יהיה ביום 1.1.15, ובכך הקימה לתובע עילת תביעה רק מיום זה, מהוה נימוק לדחיית טענת ההתיישנות.

לפיכך, על הנתבע היה להוכיח כי הוא זכאי לסעד מן היושר וכי נהג בניכיון כפיים ותום לב. כמפורט להלן אינני סבור שהנתבע עמד אף בנטל זה, בשים לב לכך שלא הודה בחוב ולא טען שאין לגבותו אך בשל השהוי, אלא העלה טענות חמורות נגד התובע (לרבות בהליך שהתנהל בינו לבין מר אשואל) ואף הגיש תביעה שכנגד, ובכלל זה טען כי פרע את החוב במזומן מבלי לקבל חשבונית, בנגוד לעדותו בהליך אחר, העלה טענות בדבר כפיה וקנוניה מצד התובע ועוד, כמפורט להלן, מצאתי לדחות טענות אלו, וממילא גם בשל כך אין לקבל את טענת השהוי.

חיובים אלו מפורטים במכתב מיום 25.1.15 עליו חתם הנתבע (נספח י"א לכתב התביעה): "שכ"ט היתנגדות עדי אשואל - 45,000 ₪ + מע"מ" (הסכם שכ"ט מיום 12.1.15); "שכ"ט ערעור עזבון זכריה ע"ס 25,000 ₪ + מע"מ" (הסכם שכ"ט מיום 25.1.15 – נספח י"ב לכתב התביעה) וכן "כל שכ"ט שימנע מעו"ד בר-עוז בשל עיקול/שעבוד לחובתי ישולם על ידי" (עסקינן בשכר טירחה בסך של 42,000 ש"ח בצרוף מע"מ לגביו אדון להלן).

לעומתו הנתבע לא טען נגד הסכמי שכר הטירחה ולא הביא כל ראיה לסתור עדותו של התובע כי ביצע את העבודה או כי שילם עבור עבודה זו. נותר לידון עתה בתביעת התובע לשכר טירחה בסך של 42,000 ש"ח עבור הטיפול המשפטי שהעניק לנתבע בת"א 1744-09-14: התובע טוען כי בהתאם להסכם שכר הטירחה מיום 16.9.14 (נספח ט' לכתב התביעה), סוכם הין הצדדים, כי הוא יהיה זכאי לשכר הטירחה שייפסק בתיק.

על מנת להוכיח זאת, היה על הנתבע להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים: " הפעלת לחץ פסול – מזה, וכורח – מזה". "לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפייה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם" (ע"א 1569-93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ (23.11.94)).

...

לאור בקשה שהגיש הנתבע, התרתי לו להגיש את התביעה שכנגד, תוך שהוספתי בהחלטתי, כי: "בכל הזהירות הנדרשת בשלב זה של ההליך, הגם שדומה כי טענות הנתבע קשות (ובפרט הטענה שחתם על הסכם הפשרה מתוך כפייה וללא שביקש לבטלו מיד כשהוסרה הכפייה, ובשים לב לכך שטענה דומה נטענה גם לעניין הסכם הפשרה הראשון) לא מצאתי שיש בכך להצדיק את נעילת דלתו של בית המשפט בפני הנתבע בהליך זה" (ראו החלטתי מיום 30.3.22).

מכל הטעמים האמורים, התביעה שכנגד נדחית.

סוף דבר: הנתבע (מר עמרן) ישלם לתובע (מר בר-עוז) את הסך של 246,147 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

כמו כן, משהתקבלה מרבית התביעה ונדחתה התביעה שכנגד, ישלם הנתבע (מר עמרן) לתובע (מר בר עוז) הוצאות משפט בסך של 6,368 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ש"ח. זאת בנוסף לסכום הפיקדון שהופקד על ידי הנתבע להבטחת הוצאות התובע בסך של 7,500 ש"ח, אשר יועבר לידי התובע (מר בר עוז) בצירוף פירותיו.