אפשר להבין, מדוע המשאית, המוגדרת ברשיון הרכב כבעלת משקל כולל של "14500", תכונה ע"י מי שעובד עליה כמשאית של "15 טון", כפי שאישר הנתבע עצמו [עמ' 20 ש' 22-19], וכך התבטאו גם העדים מצד הנתבע, כמו מר שי גבאי [עמ' 18 ש' 29-28].
נציין, כי טענת התובע, לתחולת צו ההרחבה, נוכח טענתו שנהג על רכב שמשקלו מעל 15 טון, נזכרה כבר בכתב-התביעה המתוקן [סע' 1, שם], אולם, בכתב-ההגנה הסתפקו בהכחשה סתמית, ללא היתייחסות לנושא משקל הרכב עליו נהג התובע, בכלל, ונהיגתו על יותר מאשר משאית אחת, בפרט.
אנו סבורים, כי גם אם היתה הצדקה לפטר את התובע לאלתר, בעקבות הארוע האחרון, וגם אם היה צפוי שהתובע יהיה בשלילת רישיון בחודש שלאחר מכן, למשך 3 חודשים, משום שהתובע דחה את מועד שלילת הרישיון שלו והמועד האחרון שנקבע להפקדה רישיונו היה חודש 10/12 - אין משמעות הדבר שממילא היו מסתיימים יחסי העבודה, כטענת הנתבע, שניסה לתרץ את עמדתו בכך שהתובע היה צריך לסיים את עבודתו אצלו, בשל השלילה הצפויה; ברם - ניתן לחשוב על אפשרות של הפסקה זמנית של עבודה, בתקופת שלילת הרישיון הצפויה, בחופשה ללא שכר, ללא נתק ביחסי העבודה, ומכל מקום, הדבר חייב שיחה בין הצדדים ואין הנתבע רשאי להניח הנחות, מראש, על מה שהיה קורה אילו התובע היה ממשיך לעבוד אצלו עוד חודש.
הנתבע לעומתו סבור - כי התובע ניצל 41 ימי חופשה, לפי בקשתו, בגינם שולם לו שכר מלא, כאמור בדו"ח פירוט ניצול חופשה שצרף לתצהירו [נ/2, סע' 26 ונספח ח', שם] - ימים שאינם כוללים את הימים בהם הופסקה עבודת העסק עם הינשוף הקטן ונכפתה על התובע חופשה מאולצת, עקב היתנהגותו, ובגינם שילם הנתבע לתובע שכר מלא; לדעתו - התובע קיבל תשלום ביתר, בגין 16.77 ימי חופשה, על כן - מכל סכום שיפסק לתובע, אם יפסק - יש לנכות סך של 3,211 ₪, עקב תשלום ביתר ברכיב זה [נ/2, סע' 26(ו)].
...
עובדות ועיקר טענות הצדדים
לאחר ששמענו את הצדדים, חזרנו ועברנו על טענותיהם בתצהירים ובסיכומים, ושקלנו את הדברים לכאן ולכאן, אנו קובעים את העובדות הרלוונטיות כדלקמן:
התובע החל את עבודתו אצל הנתבע ביום 1.3.10 וסיים ביום 25.9.12; סה"כ תקופת ההעסקה הינה 2 שנים, 6 חודשים ו-25 ימים (להלן: תקופת העבודה; נתייחס אליה בהמשך כאל 31 חודשים ונעיר - כי בכתבי הטענות, מצד התובע, חטאו בסיכום שונה של תקופת העבודה, מפעם לפעם).
התביעה ברכב זה - נדחית.
על כן - נדחית גם התביעה ברכיב זה.
דמי הבראה
התובע הצהיר, ששולמו לו דמי הבראה על חלק מהתקופה, אך, לא לפי צו ההרחבה וערך חישוב, לפי דרכו, כאשר לשנה השלישית תבע חלק יחסי, אך למרות שהמכסה השנתית היא 7 ימים ועבד כ-7 חודשים (פחות מספר ימים), תבע 5.8 ימים ולא 4 [ת/1, סע' 21.3].
התובע טען שכל יום חופשה שווה 227 ₪ [ת/2, סע' 22.4, סיפא]; הנתבע לא התייחס בתצהירו לערך יום עבודה ומשכך - אנו מקבלים את התעריף לו טען התובע.