דחיית בקשה לסגירת תיק הוצאה לפועל עקב חוב בלתי נפרע

בעיניין תוספות הריבית וההצמדה בתקופה שבה תיק ההוצאה לפועל היה סגור, נקבע בהחלטת הרשמת כי לסכום החוב שטרם נפרע יתוספו רק הפרישי ריבית והצמדה "רגילים", אך לא "ריבית פיגורים". בהנמקתה חילקה הרשמת את התקופה שבה התיק היה סגור לשלוש תקופות משנה כלהלן: התקופה הראשונה – ממועד סגירת התיק מחמת חוסר מעש (22.12.2017) עד מועד הגשת הבקשה הראשונה לפתיחתו מחדש (2.8.2020).

לנוכח האבחנה האמורה, דחתה הרשמת את טענת המבקשים (החייבים) כי עליה לפעול בהתאם לסמכותה מכוח סעיף 81א4 בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן – חוק ההוצאה לפועל) ולהמנע אף מחיובם בתשלום ריבית והצמדה "רגילים". כן נדחתה טענתם כי יש לעשות כן בשל הסתמכותם על סגירת תיק ההוצאה לפועל.

לחלופין נטען, כי אין לחייב את המבקש 1 בתשלום ריבית והצמדה ממועד סגירת התיק, בשל הסגירה הסופית של ההליך נגדו בשנת 2013 ומכוח הסכמת הצדדים ולכן החלטת הבורר, אשר אישרה הסכמה זו, אינה מצריכה אישור של ערכאה שיפוטית; שנית, בנושא הריבית נטען, כי המשיב אינו רשאי לגבות ריבית על ההלוואה, מאחר שהיתר העסקה שנועד לאפשר זאת, נחתם לאחר מתן ההלוואה ולכן הוא נעדר תוקף; היתר העסקה נחתם בקשר להלוואה, כך שאין לחייב בריבית בשל החוב הפסוק שנקבע בפסק הבורר ברוומן; בחתימתם על היתר העסקה גילו הצדדים רצון שכל עסקה ביניהם תתנהל על פי דין תורה, בעוד שהוספת הריבית עומדת בנגוד להסכמתם; העלאת הטענה בעיניין הריבית כעשרים ושבע שנה לאחר מתן ההלוואה, מלמדת שהצדדים נמנעים מגביית ריבית מטעמים דתיים; הבורר גרטנר קבע כי אין מקום לריבית ויש לקזז מהקרן סך 1,100,000 ₪; שלישית, בכל מקרה אין מקום לתוספת הריבית, מאחר שההחלטה משנת 2020, שלא לחדש את הליכי ההוצאה לפועל מלמדת כי הליך הבוררות שהתנהל אותה עת לפני הבורר גרטנר, כלל גם דיון בטענות הצדדים בעיניין החיוב בריבית בהליכי ההוצאה לפועל.

בכלל זה אין לקבל את טענותיהם בעיניין האבחנה שבקשו לעשות בין הריבית הקשורה בהוצאות מימון ההלוואה, שלגביה נקבע בפסק הבורר ברוורמן, כי תדון בנפרד, לבין הריבית שנצברה על החוב החלוט בשל אי פרעונו, שחובת תשלומה נובעת מחוק פסיקת ריבית והצמדה.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, בהחלטת רשמת ההוצאה לפועל ובפסק-דינו של בית משפט השלום, הגעתי לכלל מסקנה כי בקשת רשות הערעור הנדונה נעדרת סיכוי להתקבל וכי אינה מצריכה תשובה.

לפיכך ובהתאם לסמכותי מכוח תקנה 119(ז) בתקנות ההוצאה לפועל, מצאתי כי יש לדחות את הבקשה אף ללא צורך בקבלת תשובת המשיב.

סיכום הדברים הוא אפוא, כי מכל הטעמים אשר פורטו בהרחבה רבה בהחלטתה המפורטת והמנומקת היטב של כבוד רשמת ההוצאה לפועל, שעל עיקריהם עמדנו לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.

הרקע לבקשה בתיק זה מתבררת המרצת פתיחה אשר הגישו המשיבים, ובה עתירה לפסק דין המצהיר על פרעון חוב שמקורו הסכם מיום 17.9.1980, וכפועל יוצא מהצהרה זו גם צו המורה על הפסקת הליכי הגבייה בגינו, וסגירת תיק ההוצאה לפועל שניפתח בגין אותו חוב.

המבקשים מצדם, החלו בהליכי גבייה בגין אותו חוב שנקבע בהסדר החוב ועל יסוד הטענה שזה לא נפרע מעולם (תיק הוצל"פ 01-07710-12-5).

גם לטענה זו לא נמצא מענה בטיעוני המשיבים ולא ברור כיצד עומדת למשיבים יריבות מול המבקש 3, כאשר מעמדו הנו של בעל תפקיד בתיק ההוצל"פ ותו לא. לפיכך, כאשר המסיכות העניינית הייחודית לידון בטענות לפרעון החוב נשוא פסק הבוררת נתונות לרשם ההוצל"פ, וכאשר לא הוצגה כל טענה שתסביר מדוע נתונה הסמכות לבית משפט זה – אני מקבל את הבקשה ומורה על דחיית מרצת הפתיחה על הסף.

...

כך, בהחלטה מיום 21.3.11, נעתר בית המשפט לבקשת המבקשים והורה על שחזור פסק הבוררת.

גם לטענה זו לא נמצא מענה בטיעוני המשיבים ולא ברור כיצד עומדת למשיבים יריבות מול המבקש 3, כאשר מעמדו הינו של בעל תפקיד בתיק ההוצל"פ ותו לא. לפיכך, כאשר המסכות העניינית הייחודית לדון בטענות לפירעון החוב נשוא פסק הבוררת נתונות לרשם ההוצל"פ, וכאשר לא הוצגה כל טענה שתסביר מדוע נתונה הסמכות לבית משפט זה – אני מקבל את הבקשה ומורה על דחיית מרצת הפתיחה על הסף.

כמו כן, אני מקבל את טענת המבקש 3 ומורה על דחיית המרצת הפתיחה כלפיו בשל היעדר יריבות.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל (כבוד הרשם ניר שפר) בתיק הוצאה לפועל 523507-07-21, בה דחה בקשתה של המבקשת לסגור את תיק ההוצאה לפועל המתנהל כנגדה בגין קרן חוב, אשר נותרה לטענת המבקשת, ע"ס 13 ₪ או לחלופין לבטל את רכיב שכר הטירחה הקבוע בתיק.

המבקשת מפנה להחלטות רישמי הוצאה לפועל שונים בהם, לטענתה, נמתחה ביקורת על פתיחת תיקי הוצאה לפועל בגין סכומים נמוכים ועותרת לקבלת בקשתה, לסגירת תיק ההוצאה לפועל או לחלופין ביטול רכיב שכר הטירחה בתיק ההוצאה לפועל.

עוד קבע הרשם הנכבד, כי תקנה 126(ג) לתקנות, תכליתה למנוע הותרת תיקי הוצאה לפועל פתוחים עם יתרת חוב מינורית לאחר שהחייב פרע את מרבית חובו ואין הוא רואה עין בעין עם פרשנות המבקשת לתקנה זו ,לפיה יש לסגור בגינה את תיק ההוצאה לפועל נושא בקשתה.

...

רשם ההוצאה לפועל הבהיר כי אף באם קיים חוב בסכום קטן לחייב, עדיין חוב הוא וככל שלא נפרע והמשיבה נאלצה לפתוח בגינו תיק הוצאה לפועל, היא זכאית לקבלת שכר הטרחה בגין נקיטת הליכים זו. אף אני סבורה כי אין לאלץ את המשיבה להמתין כי יצטברו למבקשת חובות נוספים וכי נקיטת הליך פתיחת תיק ההוצאה לפועל מזכה אותה בשכר טרחה כחוק.

כל המקובץ לעיל מעלה כי לא נפל כל פגם משפטי או אחר בהחלטת רשם ההוצאה לפועל נושא בקשת רשות הערעור ואיני מוצאת כי יש להתערב בה. משכך, אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.

סוף דבר, הבקשה נדחית על כלל רבדיה.

בשתי ההחלטות נדחו בקשות של המבקש לסגור את תיק ההוצאה לפועל המתנהל נגדו מחמת חוסר מעש של המשיב-הזוכה.

בהחלטה השנייה דחתה הרשמת את הבקשה לסגור את התיק השני בקבעה כי המבקש נימנע מלהבהיר אם פעל לפרעון החוב במהלך כלל השנים שבהם מיתנהל התיק נגדו.

סגירת תיק ההוצאה לפועל מובילה להפסקה ובטול של כל ההליכים שהוחל בהם, להסרת עיקולים שנשארו ולביטול כל רישום או מינוי בשל החוב (תקנה 126(ה)).

אשר להחלטה השנייה: הרשמת נימקה שאין מקום לסגור את התיק מהטעם שהמבקש לא הסביר מדוע לא פרע את החוב לאורך השנים.

...

בלא טעם כזה, ככלל אין מקום לשלוח הודעה לזוכה, ויש לדחות את הבקשה לסגירת התיק על אתר.

מן הכלל אל הפרט יישום אמות מידה אלה מוביל למסקנה שאין מקום להתערב בהחלטות מושא הבקשות.

סוף דבר הבקשות לרשות ערעור נדחות.

ביום 13.8.2023 המשיבה פתחה נגד המבקשת תיק הוצאה לפועל שמספרו 512632-08-23 (להלן: תיק ההוצאה לפועל) בגין חוב לכאורה בסך של 853,104 ש"ח תוך בקשה למימוש מישכון הרשום על הנכס (להלן: המישכון).

ביום 7.11.2023 הגישה המבקשת כתב תביעה ובו עתרה למתן סעד של ביטול המישכון; סעד הצהרתי המורה כי הסכם ההלוואה הוא מזויף ובטל; הצהרה כי ההסכמים בין התובעת והנתבעת באמצעות מי שהיו בעלי תפקידים בשנת 2015 שרירים וקיימים; וסגירת תיק ההוצאה לפועל.

עוד נטען כי אף לאחר חלוף מועד פרעון ההלוואה נעשו ניסיונות רבים להסדר החוב שלא נשאו פרי ולכן תיק ההוצאה לפועל ניפתח בשלב מאוחר יותר.

בהתאם לאמור לעיל נקבע כי "כאשר ההערכה לגבי סכויי ההצלחה של המבקש בהליך הנה ברמה נמוכה, ואינה מגיעה כדי רף מינימאלי, תדחה הבקשה אף שמדובר בבית מגורים" (ראו: רע"א 3518/10 שופר נ' בנק הבנלאומי הראשון לישראל בע"מ, פיסקה 6 (6.9.2010)).

...

מאזן הנוחות – אכן, כאשר עסקינן בפינוי דירת מגורים, גוברת הנטייה להיעתר לבקשה לעיכוב הפינוי וזאת משום שמדובר במהלך קשה שהחזרת המצב לקדמותו מוטל בספק (ראו: ע"א 5518/06 שבתאי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (16.7.2006)).

כפי שציינתי לעיל, אני סבורה כי בפני המבקשת משוכה משמעותית ביותר לקבלת התביעה ובשלב זה היא לא הצליחה להוכיח כי סיכויי התביעה מצדיקים את מתן הסעד.

הבקשה נדחית אפוא.