נאמר, כי העבירה של החזקת סכין שיוחסה לצבישב "אינה עבירת היתנהגות מסוג מטרה", ועל כן ניתן להחיל עליו את הוראת סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, קרי, לייחס לו יסוד נפשי של מחשבה פלילית "רגילה". בית משפט השלום דחה את הטענה, כי לצבישב עומדים הסייגים של טעות במצב דברים בשילוב הגנה עצמית (מדומה) ו/או הגנת בית מגורים (מדומה) ו/או צורך מדומה, באשר טענת טעות במצב דברים אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם מצב של שיכרות.
כן נטען, כי תכליתו של סעיף 34ט היא להטיל אחריות פלילית על נאשם, אשר היתנהגותו היתה חופשית במקור בגין עבירות שביצע עקב שימוש באלכוהול, ואין נפקות לתופעה שנגרמה עקב השכרות והאם הנאשם היה מודע לה. עוד נטען, כי טענותיו של צבישב באשר לדוקטרינה של "כניסה למצב בהתנהגות פסולה" (סעיף 34יד לחוק) אינן טעונות הכרעה, מאחר שסעיף 34יד חל על הגנות העידר השליטה, הצורך והכורח, שאינן רלבאנטיות לענייננו, וכי גם קביעותיו של בית משפט השלום (בהכרעת הדין הראשונה) בהקשר זה היו למעלה מן הצורך.
עוד יש לציין, כי סייג אי השפיות אינו מציב תנאי של כניסה למצב בהתנהגות פסולה; נאמר, כי "הטעם לדבר הוא קיומה של הנחה הגיונית שבמדע הרפואה, שלפיה אי-שפיות הנובעת ממחלת נפש או מליקוי בכושר השכלי היא מצב מתמיד ומתמשך, ואין לצפות מאדם שמחלת נפש פגעה ברוחו או שהוא בעל ליקוי בכושרו השכלי, שיהיה מודע לפני הווצרות המצב כי הוא עלול לבצע את העבירה לאחר הכניסה למצב המסוכן" (י' רבין, י' ואקי דיני עונשין – כרך ב' (מה' 2, 2010; להלן רבין וואקי) 631).
...
ואולם, חוששני כי מדובר במסקנה מרחיקת לכת, שאינה מתחייבת כלל ועיקר מן הדברים שנאמרו מעלה באשר לסעיף 34ט(ב).
לשון אחר: אין במסקנה אליה הגענו באשר לתחולתו של סעיף 34ט(ב) על עבירות מטרה כדי ללמד על תחולתו של סעיף 34ט(ג) על עבירות אלה.
קאדריה טוען (סעיף 27 לבקשה), כי "לפי הגיונו של ביהמ"ש קמא יהא העושה השיכור אחראי לעבירה של ניסיון תקיפה, אך לא יהיה אחראי בפלילים לעבירה של ניסיון לגרימת חבלה בכוונה מחמירה. אין הגיון באבחנה זו". ואולם, סבורני כי ההשוואה בין שתי עבירות הדורשות יסוד נפשי שונה אינה מדויקת, וכי ההשוואה הנכונה היא בין העבירה המוגמרת לבין ניסיון לעבור אותה.
