דוקטרינת הבחירה בדיני ירושה

"ראינו, כי פרשנות (במובנה הצר) נותנת מובן ללשון הצוואה. אמת-המידה שעל-פיה ניתן מובן זה הנה – כמצוות סעיף 54 לחוק הירושה – אומד-דעת המצווה. גבול הפרשנות (במובנה הצר) הוא גבול הלשון (הציבורית או הפרטית). אין ליתן, בדרך פרשנית, ללשון הצוואה משמעות המגשימה את אומד-דעת המצווה אך שאינה ניתנת לעיגון במובנה הלשוני של הצוואה. עם זאת, הדין מכיר בדוקטרינות מספר (המהוות חלק מהפרשנות במובנה הרחב) המאפשרות לשופט להגשים את אומד-דעת המצווה, וזאת מעבר למובן שאותו לשון הצוואה יכולה לשאת. ודוק: אין מצויה גישה כללית שלפיה השופט רשאי, בכל מקרה, להגשים את אומד-דעת המצווה, תהא לשון הצוואה אשר תהיה. נהפוך הוא: נקודת המוצא העקרונית הנה, שניתן להגשים את אומד-דעת המצווה רק אם לשון הצוואה (הציבורית או הפרטית; המפורשת או המשתמעת) יכולה לשאת זאת. עם זאת, קיימים מצבים מיוחדים, אשר מאפשרים לשופט להגשים את אומד-דעת המצווה, וזאת אף מעבר ללשונה של הצוואה. מצבים אלה מחייבים זהירות רבה. על השופט להשתכנע כי זהו אכן רצונו של המצווה. אל לו, לבית-המשפט, להעמיד עצמו במצב שבו הוא עורך צוואה חדשה למוריש.....

יכול אני לשער כי המרחק, נסיבות החיים ואולי סיבות נוספות הם שיצרו את העדר הקשר, אך מכאן ועד לטענה כי ז. ז"ל, על אף היכרותה עמם, בחרה שלא להוריש להם, אינה מבוססת משאין הוראת הדרה או נישול בצוואתה לגביהם, ובין נישול ו/או הדרה להורשה לאחר, ההבדל הוא רב. ובכלל, סבורני כי ז. ז"ל לא בהכרח ביקשה למנוע ממי מהם הורשה, אלא רצונה היה להבטיח הטיפול בבתה, אך לא ציפתה כי תוכל להפקיד את גורל בתה בידיהם של קרובי המשפחה או כי מי מהם יוכל לעשות כן בשל המרחק הרב ונסיבות חייו של כל אחד מהם.

עבודתו של עו"ד גולן למציאת יורשיה על פי דין של ד. ז"ל, מפורטת בתחילת פסק דיני זה, רק אזכיר כי, משאלו האחרונים אותרו וצורפו, הוגשו על ידיהם תובענות בהתאם.

...

לסיכום, לפי כל דרך, מר מ. הוא היורש היחידי, או בהתאם לצוואתה האחרונה של ד. ז"ל, צוואת "שכיב מרע", או בדרך פרשנות צוואתה של האם (ז.), בהיותו המטפל והדואג לבת ד. ז"ל. טענותיו של מר ר. אין חולק כי עו"ד ש. וא. לא טיפלו בד. ז"ל עד אחרית ימיה כפי הוראות הצוואה, הם אף זנחו את תביעתם ולא הגישו סיכומים.

סוף דבר · תביעתה של עו"ד פ. לפרשנות צוואה – נדחית.

..למעט הוראותיה בדבר "יורש אחר יורש". · תביעתו של מר מ. לקיום צוואתה של ד. ז"ל "שכיב מרע" – נדחית.

· תביעתו של מר ר. למתן צו ירושה אחר המנוחה ד. ז"ל ותביעתו להתנגדות מתן הצו בתביעת קרובי המשפחה – נדחות.

יש צדק בדבריהם לפי גישתם, שהרי יש קשר בין ההכרה בהסדר צוואות הדדיות לבין החלת דוקטרינה חוזית בדיני ירושה בכלל ובדיני צוואות הדדיות בפרט.

יתרה מזאת גם את הצוואה שערכה המנוחה בכתב ידה כעשור לפני כן, אי שם במהלך שנת 1985 בחרו המבקשות שלא להגיש לרשם לעינייני ירושה.

...

לפיכך ומהטעמים המצטברים והמשלימים כמפורט לעיל תובענת המבקשות לקיום המסמך כצוואת המנוח נדחית, וניתן בזה צו ירושה אחר המנוח בהתאם לתובענת המתנגדות.

בנסיבות אלה ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים כמפורט לעיל, מהות ההליך והיקפו אשר כללו 2 דיוני קדם משפט ו 2- ישיבות הוכחות, היקפם של כתבי בי-דין, היקף העזבון (עיקרו חשבון הבנק המוערך בסך של כ- 1,700,000 ש"ח), ולנוכח התנהלותן חסרת תום הלב של המבקשות כפי שפרטתי בהרחבה לעיל - נחה דעתי כי הסכום הסביר והמידתי שיש לפסוק בנסיבות העניין כהוצאות ושכר טרחה הוא בסך כולל של 80,000 ₪ אשר יחולק באופן הבא: 70,000 ₪ אשר ישולמו על ידי המבקשות למתנגדות.

התובענה לקיום צו קיום צוואה נדחית וההתנגדות מתקבלת – ניתן בזה צו קיום ירושת המנוח.

דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת חלה בדיני הירושה (סע' 30 (א) לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965), ומשמעותה - ניצול יתרון פסיכולוגי הנעוץ באמון או בתלות של צד אחד במשנהו, באופן המונע מהצד הנתון להשפעה להפעיל שיקול דעת עצמאי.

אף אם אין מקום לקביעה נחרצת באשר לדרכו של עולם, ולכך שאין דרכו של אדם קשיש ליתן בערוב ימיו במתנה את כל או עיקר רכושו, ובכך לשלול את אפשרותו לחזור בו מהמתנה ככל שיזדקק לרכוש זה לצרכיו הוא - עת יתכנו מקרים בהם אדם יבחר להעניק רכושו "בידיים חמות" - בחייו, חלף הענקתו לאחר מיתה - נסיבות כאמור מחייבות הקפדה יתרה ובדיקה האם אכן ניתנה המתנה מרצון חופשי, עת לא הופעלו על הנותן השפעות פסולות.

...

לאור מסקנה זו הרי שיש לקבל את התביעה מפאת השפעה בלתי הוגנת ודי בכך בכדי לייתר את הדיון ביתר העילות החוזיות הנטענות (מבלי לגרוע מהאמור לעיל בדבר זכות המנוח לבטל את ההסכם מחמת טעות, עת לא הוכח, כי ידע את דבר חבותו במס ושיעורה הניכר הנטען).

למעלה מן הצורך אציין כי לתוצאת בטלות הסכם המתנה ניתן להגיע גם בגין התקיימות עילת העושק, כאשר אני סבור כי עלה בידי התובעות להוכיח קיומם של יסודותיה - אף שעילה מעין זו מתאימה פחות לעסקאות מתנה השוו: פרידמן וכהן בעמ' 428 - 431).

אשר על כן התביעה מתקבלת ואני מורה על ביטול הסכם המתנה מיום 8.5.16.

מקורה של דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת היא בדיני הירושה (סעיף 30 (א) לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965) ומשמעותה ניצול יתרון הנעוץ באמון או בתלות של צד אחד במשנהו, באופן המונע מהצד הנתון להשפעה להפעיל שיקול דעת עצמאי.

אמנם אין חולק שהתובעים לא היו מיוצגים בעיסקה והנתבע הוא שבחר את עוה"ד (שלא הייתה לו הכרות מוקדמת עמו ושייצג אותו בהליך כנגד הבן י' רק מאוחר יותר) ואולם העידר ייצוג עצמאי לנותן המתנה אינו מלמד כשלעצמו על השפעה בלתי הוגנת.

...

לטענת הנתבע יש לדחות את התביעה בהעדר עילה משפטית או עובדתית לביטול ההסכם המבטא את רצון התובעים להעניק לו את זכויותיהם בנכס לאחר שיקול דעת ומחשבה, תוך הבנה מלאה של הוראות ההסכם, ומבלי שנפל כל פגם ברצונם.

עו"ד א' שערך את ההסכם העיד מפורשות שהתובעים ידעו בדיוק מה היקף המתנה שהם מעניקים לנתבע ובזמן אמת הוא השתכנע שהם עושים כן מתוך רצון חופשי וללא לחץ וכפייה, ובית המשפט מצא את עדותו מהימנה.

סוף דבר הוא שלא עלה בידי התובעת להוכיח במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי שנפל פגם ברצונה או בקיומה של הסכמה אחרת זולת זו שבאה לידי ביטוי בהסכם.

אשר על כן התביעה נדחית.

דוקטרינת הבחירה בדיני ירושה זכתה לדיון בעיניין במאמרו של פ' שיפמן, "האם חלה תורת הבחירה (ELECTION) בדיני-צוואות?" עיוני משפט יג (תשמ"ח-מ"ט) 93, שמנסה לבסס את קליטת הדוקטרינה הנ"ל, שמקורה במשפט המקובל האנגלי, גם לחוק הישראלי.

...

אכן, השופט הבחין בכך וראה להבהיר כוונתו: להגדיל באופן יחסי את חלקה בעזבון של כל אחת משתי הבנות שלא תחזיק בחנות, כך שבסופו של דבר תהא מיד הנאתן בעיזבון (של שלוש הבנות) שווה.

.רשאי בית-המשפט לומר שהמילים שהמצווה השתמש בהן לא היו מכוונות להביע משמעותן הפשוטה, אם הנסיבות המסובבות שהוכחו לפניו מחייבות מסקנה זו בתורת מסקנה בלתי נמנעת.

אשר-על-כן אנו דוחים את הערעור.