דוח על אי ציות לאור אדום ברמזור: דוגמה

עובדות המקרה ביום 17.9.22, נערכה כנגד רכב המבקשת הודעת תשלום הקנס שבנידון (להלן – הדו"ח), שעניינה, אי ציות לאור אדום ברמזור, עבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה- מצלמה משטרתית (טאקטית).

בנוגע לכפירת המבקשת בעבירה, הרי שאין די בטענה סתמית וכפי שנקבע ברע"פ 2521/12 נג'אר נגד מדינת ישראל: "לעניין ההרשעה, הפרשנות אותה שואף המבקש לקדם, במסגרתה די בהכחשה בכדי להצדיק ביטול פסק דין שניתן בהיעדר, סותרת את תכליתם של סעיפים 130 ו-240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק), המסדירים את האפשרות למתן פסק דין בהעדר בעבירות דוגמאת העבירה נושא הליך זה, ואת הנסיבות בהן יבוטל פסק דין שניתן בהעדר. על המבקש להרים את הנטל לביטול פסק דין שניתן בהעדר חובת ההוכחה כי היתקיים טעם מוצדק להעדרות או כי ישנו חשש מהיווצרות עוות דין. בהקשר זה, אין די בהכחשת העבירה גרידא, בכדי להקים חשש לעיוות דין, שכן כל תכליתו של סעיף 240 לחוק היא לייצר חזקה כי אדם שלא התייצב להליך בעיניינו מודה בעובדות כתב האישום. למעשה, לגישת המבקש, נתונה למי ששואף לבטל פסק דין שניתן בהעדר אפשרות לעשות זאת בכל שלב, תוך חזרה מהודייתו. פרשנות זו תרוקן מתוכן את סעיף 240 לחוק, אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה ויש לדחותה (ראו: רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003)". מכל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

...

ברע"פ 9540/08, מוסברג נגד מדינת ישראל, נאמר: אין בידי להיעתר לבקשה.

ברע"פ 2937/17 פלדמן נגד מדינת ישראל, אליו הפנה ב"כ המשיבה, קבע כבוד הש' שהם, בנסיבות בהן הדו"ח נרשם ביום 9.8.16, הבקשה להישפט הוגשה ביום 30.8.16 ואילו הדו"ח שולם ביום 23.9.16: "לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור ואת נימוקיה, שוכנעתי כי דינה להידחות. הוראות סעיף 229(ח) לחסד"פ קובעות, כי יש לראות באדם ששילם קנס, "כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו". מכאן עולה, כי צדק בית משפט השלום, בקובעו כי הרשעתו של המבקש בעבירה בה הואשם, השתכללה במעמד תשלום הקנס, ועם חלוף המועד להגשת בקשת ביטול או בקשה להישפט, הפכה חלוטה".

בנוגע לכפירת המבקשת בעבירה, הרי שאין די בטענה סתמית וכפי שנקבע ברע"פ 2521/12 נג'אר נגד מדינת ישראל: "לעניין ההרשעה, הפרשנות אותה שואף המבקש לקדם, במסגרתה די בהכחשה בכדי להצדיק ביטול פסק דין שניתן בהעדר, סותרת את תכליתם של סעיפים 130 ו-240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק), המסדירים את האפשרות למתן פסק דין בהיעדר בעבירות דוגמת העבירה נושא הליך זה, ואת הנסיבות בהן יבוטל פסק דין שניתן בהיעדר. על המבקש להרים את הנטל לביטול פסק דין שניתן בהיעדר חובת ההוכחה כי התקיים טעם מוצדק להיעדרות או כי ישנו חשש מהיווצרות עיוות דין. בהקשר זה, אין די בהכחשת העבירה גרידא, בכדי להקים חשש לעיוות דין, שכן כל תכליתו של סעיף 240 לחוק היא לייצר חזקה כי אדם שלא התייצב להליך בעניינו מודה בעובדות כתב האישום. למעשה, לגישת המבקש, נתונה למי ששואף לבטל פסק דין שניתן בהיעדר אפשרות לעשות זאת בכל שלב, תוך חזרה מהודייתו. פרשנות זו תרוקן מתוכן את סעיף 240 לחוק, אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה ויש לדחותה (ראו: רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003)". מכל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

עובדות המקרה ביום 2.10.21, נערכה כנגד המבקש הודעת תשלום הקנס שבנידון (להלן – הדו"ח), עבירה על תקנה 22 א) לתקנות התעבורה, שעניינה, אי ציות לאור אדום ברמזור.

ברע"פ 602/23 אלדן תחבורה בע"מ נגד עירית תל אביב, נאמר: "שומה היה על בית המשפט לעניינים מקומיים, אשר קיבל את הבקשה להארכת מועד להשפט באיחור, לנמק את ההחלטה לקבל את הבקשה. זאת, ביתר שאת, כאשר בצד השני, כבעניינינו, ניצב אינטרס צבורי מובהק. ויובהר, קבלת הבקשה שלפניי עלולה לעודד שימוש לרעה בהליך בקשה למתן ארכה להשפט באיחור; על מנת להביא לביטול ריביות פיגורים אשר מגיעות לרשות על-פי דין – וזאת, מבלי להוכיח הצדקה מיוחדת לקבלת הבקשה". בנוגע לכפירת המבקש בעבירה, נקבע ברע"פ 2521/12 נג'אר נגד מדינת ישראל: "לעניין ההרשעה, הפרשנות אותה שואף המבקש לקדם, במסגרתה די בהכחשה בכדי להצדיק ביטול פסק דין שניתן בהיעדר, סותרת את תכליתם של סעיפים 130 ו-240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק), המסדירים את האפשרות למתן פסק דין בהעדר בעבירות דוגמאת העבירה נושא הליך זה, ואת הנסיבות בהן יבוטל פסק דין שניתן בהעדר. על המבקש להרים את הנטל לביטול פסק דין שניתן בהעדר חובת ההוכחה כי היתקיים טעם מוצדק להעדרות או כי ישנו חשש מהיווצרות עוות דין. בהקשר זה, אין די בהכחשת העבירה גרידא, בכדי להקים חשש לעיוות דין, שכן כל תכליתו של סעיף 240 לחוק היא לייצר חזקה כי אדם שלא התייצב להליך בעיניינו מודה בעובדות כתב האישום. למעשה, לגישת המבקש, נתונה למי ששואף לבטל פסק דין שניתן בהעדר אפשרות לעשות זאת בכל שלב, תוך חזרה מהודייתו. פרשנות זו תרוקן מתוכן את סעיף 240 לחוק, אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה ויש לדחותה (ראו: רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003)". מכל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

...

לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, מצאתי כי התשובה לשתי השאלות שלילית.

ברע"פ 9540/08, מוסברג נגד מדינת ישראל, נאמר: אין בידי להיעתר לבקשה.

ברע"פ 602/23 אלדן תחבורה בע"מ נגד עירית תל אביב, נאמר: "שומה היה על בית המשפט לעניינים מקומיים, אשר קיבל את הבקשה להארכת מועד להישפט באיחור, לנמק את ההחלטה לקבל את הבקשה. זאת, ביתר שאת, כאשר בצד השני, כבענייננו, ניצב אינטרס ציבורי מובהק. ויובהר, קבלת הבקשה שלפניי עלולה לעודד שימוש לרעה בהליך בקשה למתן ארכה להישפט באיחור; על מנת להביא לביטול ריביות פיגורים אשר מגיעות לרשות על-פי דין – וזאת, מבלי להוכיח הצדקה מיוחדת לקבלת הבקשה". בנוגע לכפירת המבקש בעבירה, נקבע ברע"פ 2521/12 נג'אר נגד מדינת ישראל: "לעניין ההרשעה, הפרשנות אותה שואף המבקש לקדם, במסגרתה די בהכחשה בכדי להצדיק ביטול פסק דין שניתן בהעדר, סותרת את תכליתם של סעיפים 130 ו-240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק), המסדירים את האפשרות למתן פסק דין בהיעדר בעבירות דוגמת העבירה נושא הליך זה, ואת הנסיבות בהן יבוטל פסק דין שניתן בהיעדר. על המבקש להרים את הנטל לביטול פסק דין שניתן בהיעדר חובת ההוכחה כי התקיים טעם מוצדק להיעדרות או כי ישנו חשש מהיווצרות עיוות דין. בהקשר זה, אין די בהכחשת העבירה גרידא, בכדי להקים חשש לעיוות דין, שכן כל תכליתו של סעיף 240 לחוק היא לייצר חזקה כי אדם שלא התייצב להליך בעניינו מודה בעובדות כתב האישום. למעשה, לגישת המבקש, נתונה למי ששואף לבטל פסק דין שניתן בהיעדר אפשרות לעשות זאת בכל שלב, תוך חזרה מהודייתו. פרשנות זו תרוקן מתוכן את סעיף 240 לחוק, אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה ויש לדחותה (ראו: רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003)". מכל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

עובדות המקרה ביום 6.11.14, נערכת כנגד רכב שהיה בחזקת המבקשת, הודעת תשלום הקנס שבנידון (להלן – הדו"ח) ועניינה, אי ציות לאור אדום ברמזור, עבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה.

ברע"פ 7018/14 טיטלבאום נגד מדינת ישראל, אמר כבוד הש' שהם: "בקשתו של המבקש להארכת מועד להשפט, הוגשה בחלוף זמן רב מן המועד שנקבע בחוק לשם הגשת בקשה להשפט (סעיף 229(א) לחסד"פ). אין מחלוקת, כי המבקש ידע על דו"חות התעבורה, לכל המאוחר, בחודש נובמבר 2013, וזאת, אף מבלי להדרש לחזקת המסירה, הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974. למרות זאת, הבקשה להארכת מועד הוגשה רק בסוף חודש אפריל 2014, כאשר בחלק מן המקרים חלפו כימעט שנתיים ממועד ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, ובהיעדר הסבר סביר לשהוי, צדקו הערכאות הקודמות בכך שדחו את בקשותיו של המבקש (רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל (31.3.2014); רע"פ 8353/12 ‏בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012); רע"פ 1260/09 סעיד נ' מדינת ישראל (2.6.2009)). גם טענתו של המבקש, לפיה ההארכה נידרשת לשם הסבת הדו"חות על שמם של נהגים אחרים שהשתמשו ברכב, אין בכוחה להועיל למבקש, בנסיבות העניין (ראו: רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת ישראל (26.3.2014); רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.2011)". המבקשת אינה מפרטת טענותיה לגופה של עבירה ולעניין זה, נאמר שאין די בטענה סתמית וכפי שנקבע ברע"פ 2521/12 נג'אר נגד מדינת ישראל: "לעניין ההרשעה, הפרשנות אותה שואף המבקש לקדם, במסגרתה די בהכחשה בכדי להצדיק ביטול פסק דין שניתן בהיעדר, סותרת את תכליתם של סעיפים 130 ו-240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק), המסדירים את האפשרות למתן פסק דין בהעדר בעבירות דוגמאת העבירה נושא הליך זה, ואת הנסיבות בהן יבוטל פסק דין שניתן בהעדר. על המבקש להרים את הנטל לביטול פסק דין שניתן בהעדר חובת ההוכחה כי היתקיים טעם מוצדק להעדרות או כי ישנו חשש מהיווצרות עוות דין. בהקשר זה, אין די בהכחשת העבירה גרידא, בכדי להקים חשש לעיוות דין, שכן כל תכליתו של סעיף 240 לחוק היא לייצר חזקה כי אדם שלא התייצב להליך בעיניינו מודה בעובדות כתב האישום. למעשה, לגישת המבקש, נתונה למי ששואף לבטל פסק דין שניתן בהעדר אפשרות לעשות זאת בכל שלב, תוך חזרה מהודייתו. פרשנות זו תרוקן מתוכן את סעיף 240 לחוק, אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה ויש לדחותה (ראו: רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003)". בע"פ 4448/09 קמר נגד מדינת ישראל נאמר: כמו כן, לא עלה בידי המערער להוכיח כי הותרת ההרשעה על כנה תיגרום לו עוות דין.

...

לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, מצאתי כי התשובה לשתי השאלות שלילית.

המדובר בטענה שכיחה המועלית באופן תדיר בבית משפט זה. אין המדובר בנסיבות בהן נעלה מכל ספק כי דיון בעניינו של המערער היה מוביל למסקנה שיש לזכותו ולהסב הודעת תשלום הקנס על שם אחיו.

ברע"פ 2096/07 צפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראל, נאמר: "ברם, אפילו הנחתי כי הצדק עם המבקשת וההודעות נשלחו לכתובת שאינה כתובת מגוריה, השקפתי היא כי אין לה להלין בעניין זה אלא על עצמה. מבעליו של כלי-רכב אתה מצפה – וזוהי גם חובתו על-פי חוק (ראו סעיף 17 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965; סעיף 2 לחוק עדכון כתובת,התשס"ה-2005) – כי ידאג לכך שהכתובת המצויה בידיהם של גורמי התעבורה היא כתובתו האמיתית. מקום בו לא עשה כן, לא יוכל הוא להישמע בטענה כי דברי דואר שנשלחו לכתובת השגויה לא הגיעו לידיו". מכל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

עובדות המקרה ביום 13.2.16, נערכה כנגד רכב המבקשת הודעת תשלום הקנס שבנידון (להלן – הדו"ח) ועניינה, אי ציות לאור אדום ברמזור (מצלמה), עבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה.

טיעוני הצדדים היום, עותרת המבקשת להארכת מועד להגשת בקשה להשפט, מהטעם שלא קיבלה את ההודעה הראשונה על הדו"ח וכן, לא עברה את העבירה המיוחסת לה בדו"ח. המשיבה מיתנגדת לבקשה, מהטעם כי הודעת תשלום הקנס נשלחה אל כתובתה הרשומה של המבקשת, עוד ביום 25.2.16 והוחזרה בציון "לא נידרש", דהיינו, הומצאה כדין.

בנוגע לכפירת המבקשת בעבירה, הרי שאין די בטענה סתמית וכפי שנקבע ברע"פ 2521/12 נג'אר נגד מדינת ישראל: "לעניין ההרשעה, הפרשנות אותה שואף המבקש לקדם, במסגרתה די בהכחשה בכדי להצדיק ביטול פסק דין שניתן בהיעדר, סותרת את תכליתם של סעיפים 130 ו-240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק), המסדירים את האפשרות למתן פסק דין בהעדר בעבירות דוגמאת העבירה נושא הליך זה, ואת הנסיבות בהן יבוטל פסק דין שניתן בהעדר. על המבקש להרים את הנטל לביטול פסק דין שניתן בהעדר חובת ההוכחה כי היתקיים טעם מוצדק להעדרות או כי ישנו חשש מהיווצרות עוות דין. בהקשר זה, אין די בהכחשת העבירה גרידא, בכדי להקים חשש לעיוות דין, שכן כל תכליתו של סעיף 240 לחוק היא לייצר חזקה כי אדם שלא התייצב להליך בעיניינו מודה בעובדות כתב האישום. למעשה, לגישת המבקש, נתונה למי ששואף לבטל פסק דין שניתן בהעדר אפשרות לעשות זאת בכל שלב, תוך חזרה מהודייתו. פרשנות זו תרוקן מתוכן את סעיף 240 לחוק, אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה ויש לדחותה (ראו: רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003)". מכל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

...

לטענת המשיבה, המבקשת איחרה בהגשת הבקשה להישפט, מבלי שהציגה כל טעם המצדיק שיהוי זה ובשל כך, יש לדחות את הבקשה, תוך שהיא מפנה להחלטות במספר פסקי דין בסוגיה זו. דיון והכרעה סעיף 230 לחוק, קובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו". סעיף 229(ה) לחוק, קובע כי " תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה". דהיינו, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקשת עיוות דין, במקרה שבקשתה תדחה.

לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, מצאתי כי התשובה לשתי השאלות שלילית.

בנוגע לכפירת המבקשת בעבירה, הרי שאין די בטענה סתמית וכפי שנקבע ברע"פ 2521/12 נג'אר נגד מדינת ישראל: "לעניין ההרשעה, הפרשנות אותה שואף המבקש לקדם, במסגרתה די בהכחשה בכדי להצדיק ביטול פסק דין שניתן בהעדר, סותרת את תכליתם של סעיפים 130 ו-240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק), המסדירים את האפשרות למתן פסק דין בהיעדר בעבירות דוגמת העבירה נושא הליך זה, ואת הנסיבות בהן יבוטל פסק דין שניתן בהיעדר. על המבקש להרים את הנטל לביטול פסק דין שניתן בהיעדר חובת ההוכחה כי התקיים טעם מוצדק להיעדרות או כי ישנו חשש מהיווצרות עיוות דין. בהקשר זה, אין די בהכחשת העבירה גרידא, בכדי להקים חשש לעיוות דין, שכן כל תכליתו של סעיף 240 לחוק היא לייצר חזקה כי אדם שלא התייצב להליך בעניינו מודה בעובדות כתב האישום. למעשה, לגישת המבקש, נתונה למי ששואף לבטל פסק דין שניתן בהיעדר אפשרות לעשות זאת בכל שלב, תוך חזרה מהודייתו. פרשנות זו תרוקן מתוכן את סעיף 240 לחוק, אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה ויש לדחותה (ראו: רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003)". מכל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

· דוח שמספרו 90521405705 בתאריך 29.05.2021 בשעה 16:43 בצומת הרצל וויצמן מדרום גדרה בגין עבירה של אי ציות לאור אדום ברמזור בכיוון הנסיעה בנגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה.

המבקש טען כי נסיבות העניין וחלוף זמן לא רב מהמועד שבו נודע לו על קיומם של הדוחות שנרשמו על שמו ועד הפניה למשיבה, הטעמים שבגינם לא קיבל את הדוחות בפועל, הקשר המשפחתי בינו ובין הנהגים וההשלכות של רישום הדוחות על שמו תוך גרימת עוות דין של ממש מחייבים כולם את קבלת הבקשה והסבת הדוחות על שם הנהגים – גב' עדי ומר דרור.

לדוגמא, ניתן היה לצרף פוליסת ביטוח ולראות מי הנהגים ברכב ומי שילם את הביטוח.

...

בית המשפט העליון קבע במספר פסקי דין כי במקרה שכזה יש לדחות את הבקשה להארכת מועד להשפט.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור; משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא יינתן לו יומו; מששולמו הדוחות; לאור השיהוי בהגשת הבקשה, מצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש; לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.