דוגמה לבקשה להארכת מועד להגשת עתירה - נימוקים וטיעונים

בדו"ח המליץ החוקר על דחיית ההיתנגדות, כמפורט להלן (נספח 1 לעתירה): "שטח החלקה 20 דונם וחלק קטן ממנה נכלל בתכנית כ-1 דונם ברובו בייעוד דרך ו/או טפול נופי והוא אינו כלול בתחום האיחוד והחוקה. אין הצדקה לכלול כל החלקה בתכנית גם מבחינת מיקומה בתכנית וכמפורט בעקרי ההמלצות בסעיף 1ב. החלק המזערי שחופף לשטח המגורים וכלול באיחוד והחלוקה מקבל בתכנית המופקדת תשלומי איזון משום שהיקף התמורה קטן באופן שלא מאפשר לו לקבל תמורה במיגרש מגורים". ביחס להכללת כל החלקה בתכנית הפנה החוקר לחלק 1ב להמלצותיו, שם המליץ החוקר לדחות את הרחבת הקו הכחול של התכנית, על-ידי הכללת חלקות במלואן בתחומה וקבע כי "הקו הכחול נקבע משיקולים מקצועיים טהורים ומבוססים על פי הצרכים הפרוגרמתיים, גבול הפיתוח שנקבע ליישב ומאפייני השטח ולא על פי גבולות גושים וחלקות שנקבעו בעבר על פי בעלויות ויעודים קודמים דוגמאת חקלאות. לפיכך לא השתכנעתי שנדרשת הרחבה של הקו הכחול במקרים נקודתיים עקב ההתנגדויות. לא ניתן ולא נהוג לתכנן לפי גבולות של גושים וחלקות היות לדבר אין סוף ואין מידה". ועדת המשנה להתנגדויות, לאחר שדנה בהתנגדויות ובהמלצת החוקר, קיבלה המלצת החוקר ודחתה את ההיתנגדות ואישרה את התכנית ביום 09.12.2020, לאחר ביצוע תיקונים הנוגעים לסוגיות שאינן מעניינה של עתירה זו. יצוין כי בו ביום היתכנסה מליאת הותמ"ל ואימצה את המלצת ועדת המשנה להתנגדויות ואישרה את התכנית במספר שינויים (נספח ג' לתשובת המשיבות).

העותרים חזרו במסגרת העתירה על נימוקי היתנגדותם לרבות על הטענה כי היה על הוועדה להכליל את מלוא שטח החלקה בתכנית והוסיפו לטענות אלה טענות נוספות, שהועלו לראשונה בעתירתם: ראשית, טענו העותרים נגד אישור תכנית תמ"ל/1101 אשר לשיטתם אושרה בנגוד להוראות החוק, שכן הותמ"ל עשתה שימוש בהחלטה על הפקדת תמ"ל/1070 (תכנית שקדמה לתמ"ל/1101), על מנת לפרסם ההחלטה על הפקדת תמ"ל/1101, כאשר תמ"ל מושא העתירה הוגשה, ניפתחה, נקלטה ונדונה ביום אחד, מבלי שעברה את השלבים הקבועים בסעיפים 10 ו-13 לחוק.

ראשית אציין כי נראה שעתירה זו הוגשה בשיהוי ובאיחור ואף העותרים אינם מכחישים כי נפל שהוי בהגשת העתירה, אולם לטענתם הדבר נבע מאילוצים אישיים ורפואיים מבלי להגיש בקשה להארכת המועד להגיש עתירה.

...

בתמצית קבעתי שם כי אף אם נפל לכאורה פגם בהתנהלות הותמ"ל, ולפי כללי הבטלות היחסית, אין מקום לבטל את התכנית באשר אין מדובר בפגם המצדיק ביטול אישור התכנית והדברים שם נכונים למקרה שלפניי: יישום האמור לענייננו מוביל למסקנה כי אף אם נפל פגם בהתנהלות הותמ"ל, אין מדובר בפגם המצדיק ביטול אישור התכנית.

התייחסות לטענה בעניין אי הכללת כל שטח החלקה בגבולות התכנית: איני מקבל טענת העותרים העיקרית בהתנגדותם המופנות כנגד החלטת הועדה, בעניין אי הכללת מלוא שטח החלקה בתוך הקו הכחול של התכנית.

לסיכום: לאור כל האמור לעיל, דין העתירה להידחות.

כאשר הדין קובע כי על עתירה מינהלית להיות מוגשת לבית המשפט בתוך 45 ימים ממועד הדרישה או ההחלטה מושא העתירה, העותר אינו רשאי להגישה כעבור 287 ימים, כפי שנעשה במקרה דנן – מבלי לבקש ולקבל הארכת מועד על בסיסה של אמתלה מבוררת ומוצדקת.

לדידי, שהוי דוגמאת זה שלפנינו מחייב את סילוק העתירה על הסף ללא דיון לגופה".

אין בפי העותר כל נימוק סביר למחדלו לשלם את חובו לעירייה בסמוך לאחר שנדחתה עתירתו, וגם לאורך השנים בהם ננקטו פעולות גבייה נגדו.

...

גם אין בידי לקבל את טענת התיישנות החוב שכן לאורך השנים מאז נוצר החוב ננקטו הליכים על ידי העירייה ובמהלך השנים כאמור הגיש העותר עתירה שהגדירה את היקף המדויק של החוב.

במאזן שבין פעילותה הסבירה של הרשות לגביית החוב ובין מחדלו של העותר לשלם את חובו מבלי שינתן הסבר סביר למחדל ארוך שנים זה, נראה כי הכף נוטה בבירור לחובת העותר ודי בכך על מנת לשמוט את הקרקע תחת טענתו כי העירייה השתהתה בגביית החוב נוכח מכלול נסיבות העניין המובילות דווקא למסקנה כי העותר עצמו הוא זה שלא שיתף פעולה עם הליכי הגבייה והקשה על העירייה לגבות את החוב.

סוף דבר בהתאם לאמור לעיל ובשל משקלם המצטבר של השיקולים הנזכרו לעיל – דין העתירה להידחות.

אף כאשר הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת העתירה דנן לפני בית משפט זה לא הציגה המדינה הסתייגות.

כב' השופט אברהם רובין דחה בקשה זו וקבע בהחלטתו (בפס' 5) כי יש לדחות את הבקשה ולו לאור הטיעונים הסותרים בעיניין זה שטענה הרשות, והוסיף: "הטענה לפיה נכרכו בעתירה עניינים של עותרים שונים יכולה הייתה להיות משכנעת אילמלא התברר מתשובות המשיבים לבקשות העותרים, כי כל הבקשות נדחו מאותו נימוק ולפיו המשיבים רואים את נישואיהם של העותרים כנישואין שנערכו בישראל, ומשום כך לא חלה עליהם הלכת פונק שלזינגר. טענה זו היא טענה עקרונית של המשיבים, אשר לשיטת המשיבים חלה על כל העותרים, ולפיכך אין הצדקה לסלק את העתירה על הסף בשל כך שהיא כורכת בתוכה עניינים של עותרים שונים." היינו, הרשות השתמשה לרעה בנימוקי הסמכות המקומית (בעיניין זה ראו גם עת"מ (ת"א) 25961-10-21 ביבי נ' רשות האוכלוסין וההגירה (נבו, 17.03.22)).

דוגמא שלישית, בה נשקלה שאלת ההיסטוריה של ההליך מבחינת מקום השיפוט (אם כי שם הוחלט לקבל את בקשת הרשות להעביר את העניין לירושלים), מצויה בעת"מ (מנהליים י-ם) 37439-02-22 מדינת ישראל - רשות האוכלוסין וההגירה נ' טטיאנה חלטניק (נבו 02.07.2022), שם ביקשה רשות האוכלוסין כי הדיון בעתירה לרשום את העותרים כנשואים, יתקיים בבית המשפט בירושלים, שכן שם ניתנה ההחלטה על סרוב הרישום.

...

בנוסף, אישור המלצת הגורם הנמצא בנתב"ג כלשונה, תוך זמן קצר שספק אם הוא מספיק לבחינה מעמיקה של נסיבות המקרה ושל רגישות העניין, מחזק את המסקנה כי נחתמה על ידו מסיבות שאינן ענייניות, ורק לצורך הקניית סמכותה לבית הדין ולבית המשפט בירושלים.

סוף דבר ראוי כי שר הפנים הנכנס ישקול האם במצב העובדתי כיום, לאחר ביטול המכסות לכניסת אזרחי אוקראינה, יש עוד מקום כי כלל ההחלטות בעניין סירוב כניסה של אזרחי אוקראינה יתקבלו בידי ראש הרשות, ולא בנתב"ג, מקום בו מתקבלות ההחלטות בעניין סירובי כניסה לישראל ככלל, וכך היו פני הדברים עד להעברת העניין על ידי השרה לשעבר שקד.

לאור כל האמור לעיל בקשת רשות הערעור מתקבלת.

הנני מוצאת להדגיש כי הגם שהעירייה פירטה טענותיה אלו, המלמדות על היתנהלות לא ראויה של העותר – לשון המעטה – העומדת בנגוד חזיתי לטענותיהם של העותרים ולפיהן ממועד צו הכנוס לא החזיקו בנכסים, לא מצאו העותרים להתייחס לטענות אלו – לא בדיון לפני, לא בעקרי הטיעון אשר הוגשו על ידם ואף לא בכתבים הארוכים אשר הוגשו מטעמם במסגרת הבקשה להארכת מועד.

אציין כי בהמשך לכך פנו העותרים, ביום 1/11/21, בבקשה לבית המשפט בהליך הפש"ר, למתן היתר להגשת תביעה, בין היתר כנגד המשיבה ובקשתם נדחתה על ידי בית המשפט בהליך הפש"ר. זאת, ראשית הואיל ולא צורפו לבקשת העותרים תצהיר וכן לא טיוטת כתב התביעה ממנה ללמוד על התביעה שברצון העותרים להגיש כנגד המשיבה וכן הואיל ולא הובהר נימוק לדחיפות להגשת התביעה.

דוגמה המדגימה זאת ניתן למצוא בהתנהלות העותר בנוגע לנכס ברחוב יפת 21, אשר נטען (ולא נסתר ומשכך- הוכח) כי הושכר על ידי העותר לאחר, בזמן בו נטען על ידי העותרים שלא הייתה להם כל חזקה בנכסים.

...

לאור כל האמור, אין בידי לקבל את טענת העותרים ולפיה בשל הצהרתה כביכול של המשיבה במסגרת הליך הפש"ר, יש לאפשר להם להגיש עתירתם זו על אף שהוגשה בשיהוי ניכר ובהתאמה הנני קובעת כי דין עתירת העותרים להידחות אף הואיל והוגשה בשיהוי.

אשר לטענה זו, משנקבע כי שערי בית המשפט לא יפתחו בפני העותרים מטעמי סף – של העדר מיצוי הליכים ושיהוי – דין טענה זו – שהיא לגופם של דברים – להידחות אף היא.

סוף דבר; כפועל יוצא מקביעותיי כי דין טענותיה של המשיבה באשר להעדר מיצוי הליכים כמו גם שיהוי בהגשת העתירה להתקבל – דין העתירה להידחות וכך הנני מורה.

הוא ציין, בין-השאר, כי מדובר במסמכים קיימים ולא במידע שיש לעבד; כי עסקינן במידע ארכיוני לגבי החלטות שכבר התקבלו; כי הרשות עצמה השיבה באיחור לפניותיו; וכי בקשה כמו הנדונה יכול להגיש כל אדם בכל עת, "ובכך לאפס את המועדים להגשת העתירה". לשיטת העותר, נימוקי הרשות שלא למסור את המידע אף מעידים על "רמת הזדהות גבוהה" של המפקח עם המפוקח; אשר התבטאו, בין-השאר, בהעלאת טענות בדבר גילוי סודות מסחריים מבלי לבקש בעיניין זה את עמדת הצד השלישי, המבטח, וכן טענות בעיניין גילוי מדיניות עסקית הנוגעת להשקת "מוצרים חדשים" טרם פירסומם לציבור, גם כאשר מדובר במידע "הסטורי". עיקר טיעוני הרשות ראשית טוענת הרשות, כי דין העתירה להדחות על הסף מחמת שהוי, שכן זו הוגשה לאחר חלוף המועדים הקבועים בדין; כי העובדה שחלק מהמידע הוא ארכיוני אינה רלבאנטית לעניין הארכת המועד; וכי פתוחה בפני העותר הדרך להגיש בקשה חדשה, אגב תשלום אגרה, ולתקוף כל החלטה חדשה במועדים הקבועים בדין.

השלמת טיעונים בדיון בעתירה והבקשה להוספת ראיות העותר שב והציג במהלך הדיון בעתירה דוגמה לאישור פוזיטיבי לתכנית, שהונפק על-ידי הרשות לחברת ביטוח אחרת ואותו קיבל במסגרת תובענה ייצוגית, ואשר בו צוין שם התכנית שבעניינה ניתן ההיתר לשינוי ומועד השינוי.

...

ראשית, טוענת המשיבה, כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת השיהוי בהגשתה.

לאור המסקנה האמורה, שנסמכה, כאמור, בין-השאר, על כתב-התשובה ועל הצגת דוגמאות להחלטות ולהערות של הרשות בעניין משיבה 2 במערכת הממוחשבת של הרשות משנת 2015 ואילך, לא מצאתי מקום לחייב את הרשות לאתר החלטות שניתנו בשנים 2014-2000, למרות שטענותיה בדבר קשיים של ממש לאתר את המסמכים, הועלו בהחלטת הממונה מבלי שנתמכו בתצהיר.

התוצאה על-יסוד האמור לעיל, העתירה נדחית.

העותר ישלם, לכל אחד מהמשיבים, שכ"ט עו"ד בסך כולל של 12,000 ₪.