דו"ח משטרתי על עבירת נסיעה ברמזור אדום

לעומת זאת, הנתבע 2 הוא הבעלים של הרכב הנתבע ולא נטען כנגדו שהיה מעורב באופן פעיל בתאונה – הוא לא נהג ברכב ולא ביצע את העבירה שיוחסה לנתבע 3, קרי הנסיעה ברמזור אדום.

בדו"ח מצוין בין היתר עדות של עד ראייה ניטראלי בשם מוחמד עיסא אשר דיווח למישטרה על נסיבות התאונה מיד לאחר התרחשותה, אימת בעדותו אף הוא את גרסת התובעים.

...

דיון והכרעה לאחר שמיעת הראיות וטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את תביעותיהם של התובעים ולחייב את הנתבע בפיצויים.

לפיכך, דין רכיב התביעה הנוסף העומד על סך 1,000 ₪ להידחות.

סוף דבר בנסיבות העניין התביעות מתקבלות, הנתבע ישלם לתובע בתאד"מ 6405-04-23 (מר אבו שמיס) סך של 21,430 ₪, בנוסף להחזר הוצאות משפט בסך 836 ₪ ושכ"ט עורך דין בסך 3,936 ₪.

כמו כן, הנתבע ישלם לתובעת בתאד"מ 10255-06-23 (הגב' בדיר) סך של 74,106 ₪.

על פי הדו"ח האמור, בתאריך 3.2.2015, בשעה 13:55, בשכונת רוממה בירושלים, שני שוטרים ששהו באותה העת בניידת מישטרה, הבחינו במבקש מחזיק טלפון נייד בידו השמאלית בזמן שהרכב שבו נהג היה בתנועה.

עוד נקבע כי תקנה 28(ב) לתקנות אוסרת גם על אחיזה בטלפון נייד, ועל כן אין צורך להוכיח שנעשה שימוש בטלפון נייד כדי להרשיעו בעבירה זו. בית המשפט המחוזי לא נידרש לשאלה האם עמידה ברמזור אדום עולה כדי המצאותו של "רכב בתנועה", נוכח קביעתו של בית משפט לתעבורה כי בעת שהמבקש החזיק בטלפון הנייד בידו רכבו היה בנסיעה והוא לא עמד ברמזור אדום, כטענתו.

...

במסגרת הבקשה מתבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דורות) מיום 22.11.2016 בעפ"ת 58780-05-16, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' סגן הנשיא י' צימרמן) מיום 13.4.2016 בתת"ע 2354-05-15, אשר הרשיע את המבקש בעבירה של נהיגה ברכב תוך שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית, עבירה לפי תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות).

מנגד טענה המשיבה כי יש לדחות את ערעורו של המבקש, הממוקד בעיקרו בהשגה על ממצאי עובדה ומהימנות.

מסקנה זו אף מתחזקת ביתר שאת בבחינת תכלית התקנה, שכן אין ספק כי שני האיסורים נועדו למנוע את הפניית תשומת הלב מן הנהיגה וזאת הן בדרך של אחיזת הטלפון בעת הנהיגה והן בדרך של שימוש פעיל בו (וראו לעניין זה גם בפסיקת בתי המשפט המחוזיים: עפ"ת (חיפה) 6936-04-13 יהוד נ' מדינת ישראל (28.6.2013); תת"ע (ת"א) 3027-02-12 מדינת ישראל נ' אלוני (18.4.2013)).

נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית.

המבקש ישלם את הקנס שהוטל עליו ויפקיד את רישיונו וזאת עד ליום 22.5.2018.

נציג הנתבעת אף הדגיש: "זו לא רשלנות תורמת לפי הילכת חן חן אלא הוא אשם בתאונה". לנוכח המחלוקת בין הגרסאות לגבי מי הוא זה שנסע באור אדום, ולנוכח כך שאין בהכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה כדי לסייע בבירור האשמה משהכרעת הדין ניתנה על סמך עסקת טיעון ששינתה את כתב האישום לקל יותר אולם לא ברור מהי הסיבה שעמדה מאחורי זה, ובשים לב לכך שכתב האישום המקורי נשען על חקירת המישטרה ודו"ח בוחן תנועה, ונהג רכב התובע לא העיד במשפט של הנתבעת ולא הוגש כתב אישום נגדו, נתבקש התובע לספק העתק מדוח בוחן התנועה, וכך עשה.

בעוד בדין הפלילי התנאי להגשת כתב אישום הוא שהתביעה תשתכנע כי קיים סיכוי סביר להרשעה בבית משפט, היינו מעל לספק סביר (על מנת לשבר את האוזן - למעלה מ- 95-97% לערך), ואין די בראיות שמקימות יסוד סביר לחשד שעבר את העבירה, הרי בדין האזרחי די ברמת הוכחה של 51% כדי להטיות את הכף לטובת התובע.

הרמזורים היו תקינים ועל כן רק מסקנה אחת אפשרית: אחד נסע באדום והאחר נסע בירוק.

...

על כן, ולנוכח האמור לעיל, הנתבעים ישלמו לתובע 1 סך של 11993 ₪ עבור הנזק הישיר וכן סך של 1300 ₪ שכ"ט שמאי בנסיבות העניין (הגם שהסכום המקובל בשוק הוא 500 ₪, יש לשים לב כי מדובר בדו"ח עבור רכב פרטי) וכן סך של 600 ₪ עבור גרירת הרכב כפי שהוכח בקבלה שצורפה.

כמו כן ישלמו הנתבעים הוצאות משפט בסך של 900 ₪ (התובע והנהג הגיעו מטבריה וחיפה).

סך הכל ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד סך של 14,793 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.

כשנאמר לו כי בעדותו אמר כי הם נסעו לנצרת השיב כי "גם זה נכון" וכשנשאל אם הם היו בדרך לנצרת או הביתה השיב "היינו בדרך לנצרת". כאשר התובע הופנה לכך שבהודעתו אמר כי התאונה אירעה כאשר עברו באור אדום השיב כי אינו זוכר וכאשר נאמר לו כי הם נסעו ברמזור אדום כי רדפה אחריהם המישטרה השיב: "אני לא זוכר אם היתה מישטרה. לא היתה מישטרה". התובע נישאל מדוע היו צריכים לעבור ברמזור אדום אם לא רדפה אחריהם מישטרה והשיב "תשאל את הנהג" וכשנשאל למה לא אמר לנהג לעצור השיב "יכול להיות שאמרתי. אני לא זוכר עכשיו, אחרי ארבע שנים מה אמרתי". בהמשך החקירה המשיך לאמר כי אינו זוכר כמה זמן נמשכה הנסיעה, על מה דיברו ברכב, מהיכן בדיוק נסעו ולאן.

הנתבע הצהיר כי הם היו בדרכם לצורך ביצוע העבירה על ידי התובע והכחיש את האמור בתצהיר התובע.

גם השוטר לסרי ערך דוח פעולה באותו ערב ולפיו הוא עמד בצד הדרך סמוך לצומת השומרים וראה את הרכב סוטה לשול הימני ולפתע חצה את הצומת באור אדום מלא תוך כדי עליה על אי תנועה וניכנס ברכב הונדה שנסע בכיוון הנגדי ורצה לפנות לכיוון יקנעם.

בכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבע נאמר כי התובע התכוון לבצע עבירה של גניבה וכי התאונה אירעה כאשר לא עצר לקריאת המישטרה והמשיך בנסיעה – מבלי שהתייחס במפורש לפטור הקבוע בסעיף 7(4) לחוק הפיצויים המסייג את חובת הפצוי למקרה בו הרכב שימש לבצוע "פשע". קרנית טענה בכתב הגנתה כי לא היתקיימו התנאים הקבועים בחוק הפיצויים להחלת חבותה והיא שומרת על זכותה לתקן את כתב הגנתה לאחר עיון בתיק החקירה של המישטרה.

...

התובע הוסיף וטען כי לרכב לא היה כיסוי ביטוחי וכי לא היתה לו ידיעה על כך. הנתבע טען בכתב הגנתו כי יש לדחות את תביעת התובע, מאחר והתובע ידע שלרכב לא היה כיסוי ביטוחי, לפני שעלה מרצונו לרכב עובר לתאונה.

על רקע האמור לעיל יש לבחון כיצד ראוי לאזן את התכלית ההרתעתית והעונשית המונחת ביסודסעיף7(3) לחוק עם תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים.

מכל האמור אני קובעת כי התובע לא הוכיח את תביעתו, וכי הוכח כי מתקיימים תנאי סעיף 7(4) לחוק הפיצויים הפוטרים את הנתבעים מהחבות לפצות את התובע.

לפיכך, אני מורה על דחיית התביעה.

הנאשם נחקר במישטרה ומוזהר על עבירת שבל"ר והן על גניבת רכב.

היו מחדלים נוספים בתיק: שלושה שוטרים היו מעורבים בארוע, רק שניים כתבו דו"ח. בבקשה שהוגשה בשלב מעצר הימים עולה במפורש כי חקירת החשוד היא חקירה לאקונית ויש לחקרו בשנית, דבר שלא נעשה.

השוטר ראה כי כשרוכב האופנוע החל בנסיעה על הכביש, הצטרף אליו רוכב הקטנוע והשניים המשיכו לנסוע עד שנעמדו באור אדום בצומת, והשוטר דולק אחריהם רגלית.

בצומת מרומזרת עצר רוכב האופנוע, שאין מחלוקת כי הוא הנאשם, באור אדום, ואז קפצו עליו השוטרים אך הרוכב ניסה לברוח – תחילה ברכיבה על האופנוע ולאחר מכן רגלית, עד שנלכד ונעצר על ידי השוטרים.

...

כך, שקרי הנאשם לענין אופן הגעתו למקום (אוטובוס) שנמסרו כגירסה כבושה ומאוחרת ועומדים בסתירה לדבריו האמינים של השוטר קדוש, נולדו באופן מובהק מתוך רצון להרחיק עצמו מהמסקנה המסתברת.

לוח התצלומים ת/1 אינו מצביע על נזק מהותי, הצעת המחיר ת/2 אינה רלוונטית שכן לא שימשה סוף דבר והאופנוע לא תוקן קודם מכירתו, ואילו תיאור הנזק ב-ת/3 אינו הולם את הצעת המחיר או את התצלום.

לסיום, אני מרשיע את הנאשם כמיוחס לו בכתב האישום, בעבירה של גניבת רכב לפי סעיף 413 ב לחוק העונשין תשל"ז – 1977.