גרימת מוות ברשלנות תביעת נזיקין אזרחית עקב נסיבות אישיות

בקשה זו הוגשה לאחר שהמבקש זוכה, בהכרעת דין מיום 22.1.19, מעבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, ומעבירה של חבלה ברשלנות, לפי סעיף 341 לחוק העונשין.

עוד הוסיף וטען בא כוח המבקש, כי גם ישנן נסיבות אחרות המצדיקות פיצויו של המבקש בסכומים המירביים: המקרה פורסם בכל רחבי המדיה והתקשורת במדינה, ובכך פגע האישום בשמו הטוב; אופי ההליך המשפטי והחקירה שקדמה לו - המשפט ארך כ-4 שנים ונדרשו משאבים כלכליים רבים לשם נהולו; נסיבות פרטניות של המבקש - למבקש נגרם נזק נפשי ומצבו הבריאותי היתדרדר כתוצאה מהלחצים שהופעלו עליו.

בכלל זאת, ישקול בית המשפט נסיבות שעניינן הליכי חקירה והמשפט, אופי זיכויו של הנאשם ונסיבותיו האישיות (ראו גם: ע"פ 1442/12 פלוני נ' מדינת ישראל, בפיסקה 6 (26.2.13); ע"פ 1382/00 בן ארויה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 718 (2002); ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73 (1997)).

לאור האמור, מתקיימים בעיניינו של המבקש שני התנאים למתן פיצויים, האחד, המבקש זוכה מאשמה, והשני, מתקיימת עילה שעניינה "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", אשר מקורה בזיכויו של הנאשם, בין היתר בשל נסיבות הקשורות לחקירה ולמשפט.

נאשם שזוכה בדין אינו זכאי לפיצויים, מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, בגין נזקים נוספים כגון נזק בלתי ממוני בגין סבל נפשי ותחושות תיסכול ובושה שנגרמו לו, וביחס לאלו, עליו להגיש תביעה אזרחית נזיקית (ראו: ע"פ 5695/14 אלקאדר נ' מדינת ישראל, בפיסקה 18 (2.9.15)).

...

מסקנה זו התבססה על עדויותיהם של מספר עדי תביעה בדבר מעורבותו של אחר עבד כורש בתפקיד דומה לצד המבקש.

משלא הוגשו ראיות על אודות התשלום בפועל, אין מקום להיעתר לבקשת המבקש.

לאור האמור, אני דוחה את בקשת המבקש לפצותו, לפי סעיף 80 לחוק העונשין.

בעיניין מחיר הדמים הכבד שגובות תאונות הדרכים, אביא את דבריו של כבוד השופט עמית בע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל [12.1.11], פסקה 76: "רבות נאמר על נגע תאונות הדרכים, ההולך ופושה וקוטל בנו ללא רחם וללא הבחנה, ואשר בעטיו נגבה מחיר דמים נורא, אם בהרוגים, אם בחבולים בגופם ובפצועים בנפשם, ואם בדאבת יקיריהם. רבות נאמר, דומה כי מעט מדי נעשה, ומדי שנה בשנה מקפדים מאות אנשים את חייהם ואלפים רבים נפצעים. מערכת המשפט נתקלת בהרוגים ובפצועים של תאונות הדרכים הן בתחום הפלילי והן בתחום האזרחי, ומדי שנה מוגשות בבתי המשפט לערכאותיהם השונות אלפי תביעות על ניזקי גוף שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים. מקומו של בית המשפט במלחמת החורמה נגד תופעה קשה זו לא נפקד, ועליו להמשיך להירתם ולהרים תרומתו למען מאבק עיקש זה, בין היתר באמצעות הדאגה לענישה הולמת, אשר תסייע להגברת המודעות בדבר המחיר הכרוך בהפרת כללי ההיתנהגות על הכביש". מידת הפגיעה בערכים המוגנים היא גבוהה, וזאת לנוכח התוצאות הטראגיות של מעשי הנאשמת.

בע"פ 10152/17 מדינת ישראל נ' ח'טיב [10.5.18] [עניין ח'טיב], נקבעו שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירות אלה: "על רקע זה התגבשו בפסיקה שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים קטלנית: האחד, ראוי לגזור על הנאשם עונש חמור, הכולל השתת עונש מאסר בפועל והרחקה מן הכביש לתקופה ארוכה, וזאת משקולי הרתעה ובשל כיבוד עיקרון קדושת החיים. השני, ככלל נסיבותיו האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם על ידי אנשים נורמאטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות (ע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל (16.11.2009); ע"פ 8464/15 פנזין נ' מדינת ישראל (30.10.2017); רע"פ 9909/17 דרויש נ' מדינת ישראל (1.1.2018)).

הסניגור ביקש שלא להטיל על הנאשמת כל פיצוי, וטען שהדבר אף סותר את עקרון "ייחוד העילה" שבחוק הפלת"ד. למיטב הבנתי, אין כל קשר בין ייחוד העילה, כקבוע בחוק הפלת"ד, לבין הפצוי הפלילי, שכן סעיף 8(א) לחוק הפלת"ד, הקובע את ייחוד העילה, קובע: "מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, לרבות תביעה על פי ביטוח כאמור בסעיף 3(א)(2) ובסעיף 3(ד) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון". במקרה שלפנינו מדובר בהטלת פיצוי עונשי, ווודאי שאין מדובר בעילת תביעה לפי פקודת הנזיקין, כך שלא ברורה לי טענת הסניגור.

...

לנוכח כלל השיקולים הנ"ל, אני סבורה שיש למקם את עונשה של הנאשמת קרוב לתחתית מתחם הענישה, אך לא בתחתית ממש, ובכוונתי להטיל עונש מאסר מאחורי סורג ובריח.

פיצוי אני סבורה שיש להורות על תשלום פיצויים למשפחתה של ליאל ז"ל ולעמית תבדל"א, ולו בסכום סמלי, שכן אלו יסייעו לבטא באופן מוחשי את לקיחת האחריות של הנאשמת, ויסייעו למשפחת המנוחה ולעמית במקצת הסיוע והטיפולים שלהם הם זקוקים.

סיכום על יסוד כלל השיקולים שמניתי לעיל, החלטתי להטיל על הנאשמת את העונשים הבאים: מאסר בן 12 חודשים; מאסר בן 6 חודשים, אך הנאשמת לא תישא עונש זה אלא אם תעבור בתוך 3 שנים מיום שיחרורה מהמאסר עבירה שבה הורשעה; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 12 שנים; מתקופה זו תנוכה כל תקופת פסילה שהספיקה הנאשמת לשאת עד כה בקשר לתאונה דנן; פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה למשך שנה, אך הנאשמת לא תישא עונש זה אלא אם תעבור בתוך 3 שנים מהיום עבירת תעבורה מסוג פשע או עוון; פיצוי למשפחתה של ליאל ז"ל על סך 8,000 ₪, אשר ישולם ב-12 תשלומים שווים ורצופים, החל מיום 1.5.20 ובכל 1 בחודש בחודשים שלאחר מכן.

אמנם, על פניו ולכאורה, יש מי שיטען להיעדר הלימה בין תוצאותיו הקשות של ארוע כתב האישום, לבין גמולו של מי שהינו היחיד הנושא בעונש בפרשה זו, ואולם הענישה הקלה עליה הסכימו הצדדים מבטאת את תקונו של כתב האישום, כך שמתכונתו הסופית לא מייחסת לנאשם את גרימת מותה של המנוחה, אלא מהוה הרשעה ברשלנות, ללא שיישא אחריות פלילית לתוצאה הקשה.

הצדדים חלוקים בשאלת הפצוי לשארי המנוחה, כאשר המאשימה מבקשת מחד, להלום את תוצאותיה הקשות של הרשלנות בהטלת פיצוי משמעותי, והסנגורית מבקשת מאידך, להסתפק בהטלת פיצוי סמלי המשקף את מכלול הנסיבות, את העובדה שלא ניתן היה להוכיח כי רשלנותו של הנאשם הינה בעלת קשר סיבתי, והגורם שבלעדיו אין, למותה של המנוחה (להבדיל מעצם הפגיעה בה), ואת נסיבותיו האישיות של הנאשם, אשר אף הוא, כאמור, שרוי עדיין תחת הרושם הקשה של הארוע הקטלני שהתרחש תחת אחריותו.

כבוד השופטת ברק ארז, בפסק הדין בעיניין אבנר טורק, התייחסה לכך שפסיקת פיצוי בהליך פלילי אינה חוסמת את דרכו של נפגע העבירה מלתבוע את מלוא ניזקו גם בהליך אזרחי: "הפצוי הנפסק בגדריו של סעיף 77 לחוק העונשין לא נועד להוות תחליף מלא לפסיקת פיצויים המבוססת על הוכחת שיעור הנזק. פיצוי זה נועד, בראש ובראשונה, להעניק תרופה ראשונית ומיידית לנפגע. בצידו של מסלול זה, אשר מהוה מעין מסלול "מהיר", עומדת האפשרות להגיש תביעה אזרחית נפרדת לפיצויים נגד העבריין בגין מלוא הנזקים שנגרמו לקורבן העבירה ובני משפחתו:".

תחת השיקולים הנזיקיים, יילקחו בחשבון שיקולים עונשיים שבנסיבות העבירה, לצד שיקולים אישיים של הנאשם.

...

אמנם הפיצוי בהליך זה לא ימצה את נזקי המנוחה במלואם בערכם הכספי, ואולם ראוי כי הפיצוי לא יתעלם מהתוצאה הקשה אשר בסופו של דבר התרחשה.

אני סבורה כי קם צידוק מהותי, במישור של ענישה וגמול, לחייב את הנאשם שהתרשל לפצות במידת-מה את עיזבונה.

נוכח כל האמור לעיל, אני גוזרת את עונשו של הנאשם כדלקמן: חמישה חודשי מאסר על תנאי, ואולם הנאשם לא יישא עונש זה אלא אם יעבור במהלך תקופה של שלוש שנים מהיום על העבירה בה הורשע.

רק משום נסיבות התאונה ותיקון כתב האישום, ובשל אשם תורם לכאורה של המנוח העולה בנסיבות, הסכימה הפרקליטות למסגרת העונשית כמתואר, אולם עמדת המאשימה הנה להטלת עונש מאסר בפועל (מאחורי סורג ובריח) גם אם לתקופה מופחתת של 11 חודשים.

הערך החברתי המוגן הוא הערך העליון של שמירת חיי אדם, הנחשב ערך קדוש והפגיעה בו הנה ברמה הגבוהה ביותר שיש, שכן תוצאת מעשיו של הנאשם הם קפוח חייו של המנוח, אדם צעיר בן 28, שהותיר אחריו הורים, אחים, בני מישפחה וחברים המומים וכואבים את לכתו בטרם עת. מדיניות הענישה המקובלת בעבירות גרם מוות ברשלנות, בתאונת דרכים: כללים מנחים באשר לענישה הראויה, בעבירה בה קופחו חיי אדם בתאונת דרכים בשל רשלנות, נקבעו ע"י כבוד השופט הנדל בע"פ 6755/09 ארז אלמוג נ' מדינת ישראל (16.11.09) (פורסם בנבו), כדלקמן: "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמאטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות." בהתאם לכלל הראשון, מחייבת הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות בתאונת דרכים, גזירת עונש חמור, הכולל מאסר בפועל ופסילה לתקופה הולמת, כאשר הנסיבות האישיות של הנאשם נדחות בפני האנטרס הצבורי וערך קדושת החיים, הן בשל אופי העבירה והן בשל ביצועה השכיח גם על ידי אנשים נורמאטיביים.

אמנם, כאמירה כללית בתי המשפט קבעו כי במשפט הפלילי בשונה ממשפט הנזיקין האזרחי, משמעות רשלנותו התורמת של הצד הנפגע הנה משנית, שכן בנגוד למטרות משפט הנזיקין שהן להשיב את מצבו של הנפגע לקדמותו, במשפט הפלילי המטרה היא לכוון את היתנהגות הציבור ולהוקיע את מעשה העבירה עצמו.

יש להוסיף כי זכאותה של מישפחת המנוח לתבוע פיצויים על פי חוק הפלת"ד, אינה משפיעה על זכותה לקבל פיצוי מהנאשם במסגרת הליך פלילי, בהתאם לסעיף 77 לחוק העונשין.

...

לסיכום טוענת המאשימה, כי רף הענישה לה עתרה במסגרת הסדר הטיעון, משולב היטב עם העקרונות המנחים בדבר הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה שנקבעו בתיקון 113 לחוק העונשין התשל"ז-1997.

סיכום ביניים - מתחם הענישה: במקרה דנן - משהסכימו הצדדים על מתחם ענישה הכולל רכיב מאסר בפועל (שירוצה מאחורי סורג ובריח או בעבודות שרות), פסילת רישיון הנהיגה של הנאשם בפועל ועל תנאי, ותשלום פיצוי עונשי למשפחת המנוח, אני קובע כי מתחם הענישה המקובלת, בהתחשב בפגיעה בערך המוגן ובהתאם למדיניות הענישה הנוהגת בבתי המשפט במקרים דומים, הינו בגבולות טווח העונשים להם טענו ב"כ הצדדים, על פי הסדר הטיעון שנחתם ביניהם.

בע"פ 52518-07-12 לגטווי נ' מדינת ישראל (19.11.12) (פורסם בנבו), לעניין ענישה בתיקי גרם מוות בתאונות דרכים נאמר כי: "הענישה בתיקים מסוג זה היא לעולם קשה, מכאיבה ומעוררת חיבוטי נפש של ממש, מעבר לקושי האינהרנטי הגלום במלאכת הענישה ככלל. הקושי עניינו בכך, שמרבית העבריינים בתחום זה הם אנשים נורמטיביים, לעיתים קרובות מצטיינים בכל תחומי חייהם האחרים, אנשים תורמים, חיוביים ועדיין, בשל רשלנותם קופדו חיי אדם." בהתאם לכלל השלישי שנקבע בפס"ד "אלמוג", בחנתי את נסיבות התאונה שתוארו בעובדות כתב האישום והגעתי למסקנה כי התאונה ארעה עקב רשלנות בדרגה בינונית - גבוהה, מצדו של הנאשם.

לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם לעונש, לאור הסדר הטיעון לעונש שנחתם ביניהם, לאחר ששקלתי את האינטרס הציבורי במניעת תאונות דרכים ואת עקרון קדושת החיים, נתתי דעתי לתוצאות התאונה המחרידות המתבטאות באבדן חייו של המנוח איתי אוחיון ז"ל, אשר משפחתו חבריו ומכריו כואבים בוודאי מאד את לכתו, אגזור את העונש ההולם לנאשם לדעתי במקרה זה, בתוך מתחם הענישה שקבעתי, כדלקמן.

לאחר שמיעת ראיות בשאלת נסיבות הארוע והאחריות (בשתי ישיבות נפרדות), ומשלא עלה בידי הצדדים להגיע לכדי הסכמה דיונית או אחרת גם לאחריהן, הוגשו סיכומי הצדדים בכתב והתיק בשל למתן פסק דין בשאלה זו. יוער כי במהלך בירור התביעה היו לא מעט דחיות וניתנו אורכות רבות לצדדים ו/או למי מהם לרבות בשל ניהול מו"מ וכן בשל נסיבות אישיות של ב"כ הנתבעת 1, והדבר גרם לעיכוב ההכרעה בתיק.

כמצוות תקנה 129(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, פסק הדין יכלול פירוט קצר של המחלוקות, מימצאי בית המשפט לגבי העובדות, השאלות המשפטיות הטעונות הכרעה, ההכרעה ונימוקיה באופן תמציתי.

לעניין העברת הנטל לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין: על מנת לבסס קביעה בדבר העברת הנטל לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין נידרש קיומם של שלושה תנאים מקדימים כאשר הנטל להוכחת כל אחד מהם, על פי מאזן ההסתברויות, מוטל על התובע, ואלו הם: (1) התובע אינו יודע ואינו יכול לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לארוע הנטען; (2) הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעת שליטה מלאה עליו; (3) בתנאי השלישי מגולמת מעין הנחה של בית המשפט כי הנפילה על רקע התרשלות מצד הנתבעת מסתברת יותר מהמסקנה כי הנפילה ארעה שלא כתוצאה מהתרשלות הנתבעת.

ו- "היו אבנים בגדלים שונים שמפוזרים בכל החלקה. ראיתי שהוא נפל אחורה דרך על אבן נפל על הידיים שלו, אמרתי לו מה קרה, הוא נפל על הגב, הוא אמר שנשברו לו הידיים. אמרתי לו שהכל בסדר. אני עזרתי לו לקום, עלינו על רכב ונסענו הביתה. שם לקח אותו אחיין שלי שנפטר לבית החולים או לקופת חולים לא זוכר בדיוק הוא טיפל בעיניין ואני הלכתי הביתה". (סע' 7- 8 בעמ' 42; סע' 10- 14 בעמ' 44 לפרוט').

...

גרסאות הנתבעים הגם שכבר מתוצאה אליה הגעתי עד כה מתבקשת המסקנה כי דין התביעה להידחות, אולם אתייחס בקצרה לראיות מטעם הנתבעים.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

נוכח מסקנתי כי דין התביעה להידחות, לא ראיתי צורך להידרש לשאלת הנזק ולהכריע בה. בשים לב למכלול נסיבות העניין, לרבות ההתנהלות הדיונית וזהות הצדדים, אני מורה כי התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום מיום מסירת פסק הדין, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.