גרימת מוות ברשלנות עקב אי שמירת מרחק

ת"ד (תעבורה ב"ש) 1249/07 מדינת ישראל נ' אבו עייאש (27.10.09): הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בגרימת מותו ברשלנות של חייל צעיר בגין אי שמירת מרווח בין כלי רכב וסטייה מנתיב נסיעה.

על פי המתואר, נהג הנאשם ברכב כשהוא שיכור, החל בעקיפת רכב אחר מבלי לשמור מרחק, וכשהרכב האחר סטה שמאלה ארעה היתנגשות בין כלי הרכב אשר כתוצאה ממנה נהרג נוסע הרכב האחר.

...

המסקנה העולה מתוך סקירת הפסיקה היא שבמקרה שלפני יש להטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל ממש, לא כזה שירוצה בעבודות שירות.

סוף דבר, לאחר שקילת מכלול השיקולים לעונש ההולם בתוך המתחם, אלה הם העונשים שאני גוזר על הנאשם: 12 חודשי מאסר בפועל ויום אחד.

כמו כן, אני מורה להפנות תשומת לב שירות בתי הסוהר כי בעת מיון הנאשם למקום ריצוי המאסר חשוב להציב הנאשם בחברת עוברי חוק מתחום התעבורה והימנעות מהצבתו עם בעלי התנהגות עבריינית.

לטענתו, במקרה זה, בשל אי ביצוע השיחזור והיעדר ממצאים קיים קושי בתיחום רשלנות הנאשם ואין זה מתפקידו של בית המשפט לחלץ בעצמו נתונים מן הסירטון - פעולה הדורשת מומחיות.

הסיכון הבלתי סביר התבטא בכך שהנאשם התקרב למעבר החציה בנסיעה רצופה בעקבות רכב אחר ולא האט רכבו ולא עצר לפני מעבר החציה על אף חובתו לעשות כן. שעה שהנאשם התקרב למעבר החצייה בנסיעה רצופה בעקבות רכב אחר, היה עליו לצפות אפשרות כי יש מי החוצה או המתכוון לחצות את מעבר החצייה, וכמסקנה הנדרשת מכאן היה עליו לשמור מרחק מן הרכב השני, באופן שיוכל לראות את הנעשה על שפת המדרכה בסמוך למעבר ועל מעבר החציה, וכן להאט את מהירותו כדי שיוכל להגיב ביעילות ובמהירות על הסכנה הנשקפת להולכי רגל מנסיעתו או אף לעצור רכבו.

ואדגיש, לא מן הנמנע כי אם יערך חישוב מתמטי על בסיס נתוני מהירות ומרחק, יכול ותתקבל תוצאה שהתאונה בלתי נמנעת, ואף על פי כן אני קובעת כי קיים קשר סיבתי משפטי בין ההתרשלות לנזק וזאת בשל הסיכון הבלתי סביר שיצר הנאשם באופן נהיגתו והפרתה של חובת הזהירות המוגברת המוטלת עליו בהתקרבו למעבר חציה ובכללה חובת ההאטה שהיה בה כדי למנוע את התאונה, והכל כנלמד מפורשות מהוראת תקנות 52 (6) ו-67 (א) לתקנות התעבורה.

. יפים בהקשר זה דברי בית המשפט העליון בע"פ 140/10 פיסל חלילה נ' מדינת ישראל (10.3.2011), בנסיבות של הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות בעת נהיגה ברכב כבד: "עבירת הרשלנות משמעה, הפרת חובת הזהירות המוטלת מכוח דין, והיא ביטוי להלך נפש של אי ראיית הנולד, מקום שאדם סביר בנעלי המערער היה רואה אותו". .

...

לסיכום: המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם התקרב למעבר החציה בנסיעה רצופה אחרי רכב אחר, לא האט רכבו, לא עצר לפני מעבר החציה ובהתנהגותו זו יצר סיכון בלתי סביר.

שוכנעתי כי חבלותיה של הולכת הרגל נגרמו כתוצאה מן התאונה וקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין פגיעת רכב הנאשם בה וחבלותיה.

לאור כל האמור, אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

רקע והליכים קודמים המבקש הורשע לאחר ניהול הליך הוכחות מלא בבצוע עבירות של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה); נהיגה רשלנית, לפי סעיף 62(2) לפקודה; אי-שמירת ריווח בין רכב לרכב, לפי תקנה 49 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות); ונהיגה במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך, לפי תקנה 51 לתקנות.

על אף תנאי הדרך הטובים וקיומו של השלט, המשיך המבקש בנסיעתו בנתיב הימני, תוך שהוא נוהג ברשלנות ולא נותן תשומת לב מספקת לתנאי הדרך, למהירות בה נסע; ומבלי ששמר מרחק המאפשר לו לעצור בכל עת את המשאית ולמנוע תאונה.

זאת, משום שלא הוגש כתב אישום נגד עג'אגי בגין אשמתו בגרימת התאנה.

...

][] בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיאה ר' יפה-כ"ץ וכב' השופטים י' עדן ו-ג' ****) בע"פ 43063-04-22 מיום 25.08.2022, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום לתעבורה באשדוד (כב' השופטת ר' שורץ) בגמ"ר 13050-01-20 מיום 02.01.2022; ועל גזר דינו מיום 11.04.2022.

נימוקי הבקשה לעמדת המבקש, יש להיעתר לבקשתו למתן רשות ערעור ב"גלגול השלישי" בשל אחד משלושה טעמים שונים: הראשון, שבקשתו "מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית שעלתה בטיעוני המבקש והקשורה לחובת נהג הנוסע בכביש ורכב העומד בשול מתפרץ לנתיבו". במסגרת זו טוען המבקש, כי נדרש מבית משפט זה להכריע בשתי שאלות פרשניות: האחת, על מי חלה החובה הראשית למנוע תאונה – על נהג שרכב מתפרץ לנתיבו משולי הכביש, או על נהג הרכב המתפרץ; והשנייה, האם תקנה 49 חלה במקרה של תאונה בין רכב נוסע לרכב העומד בשולי הכביש, להבדיל ממקרה של תאונה בין רכב אחד ורכב אחר שנוסע בעקבותיו.

יתרה מכך, לעמדת המבקש, נגרם לו עיוות דין הן נוכח זאת שבית המשפט "קבע כלל ראייתי חדש שאין לו שום תימוכין בחוק, על פיו אי מתן אימון בגרסת הנאשם לפיה איננו זוכר את שהתרחש מהווה ראיה עצמאית לחובתו ואף גוברת על הכלל הראייתי שנקבע בחוק לשתיקת נאשם". דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתשובת המשיבה.

טענתו של המבקש מביעה זלזול בכך, ויש להצר על כך. סוף דבר: הבקשה נדחית, וממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.

הבקשה הוגשה בד בבד עם הגשת כתב אישום כנגד המשיב בו מיוחסות לו 3 עבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, נהיגה רשלנית וחבלה של ממש לאדם לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה ביחס עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה ואי שמירת רווח לפי סעיף 49 לפקודת התעבורה.

ב"כ המבקשת הדגיש, כי מדובר בתאונה שהתרחשה בגלל אי שמירת רווח מספיק מהרכב שהיה לפני רכבו של המשיב, על אף שיכלי רכב אחרים שהיו לפני רכב המשיב בנתיב נסיעתו, עמדו בפקק והתקדמו לאט לפרקים בשל רכב אחר, שנשרף והיה כברת דרך לפניהם.

המשיב נהג במהירות בלתי סבירה לתנאי הדרך, לתא התאים מהירות הנסיעה למצב התנועה בדרך, לא שמר מרחק כנדרש על פי חוק, פגע חזית אחור בכלי הרכב (רכב ב'), שעמד לפניו בשיירה בפקק התנועה.

...

נחה דעתי, שניתן היה לזרז את הגורמים חיצוניים, שסייעו לרשות החוקרת לקבל השלמות חקירה.

בהקשר זה ראו דברי כב' השו' ט. חיימוביץ בבע"ח (באר שבע) 50909-07-13 סהא אלעוברה נ. מ"י, שאישרה החלטה לפסילה עד תום הליכים על אף שיהוי בן 6 חודשים בהגשת הבקשה לפסילת הרישיון וכתב האישום וכך נקבע: "אין גם במחצית השנה שבה לא הוגש כתב אישום, כדי ללמד על כך שהמדינה סוברת, שאין העוררת מסוכנת לשלום הציבור, אלא כדי ללמד על העומס בו היא נתונה, הגם שהדעת אינה נוחה מהתנהלות זו, כפי שקבע בית משפט קמא. אוסיף, כי להבדיל מבקשת מעצר עד תום ההליכים, הנטל בהליך זה הוא על הנאשם להוכיח העדר מסוכנותו, ולא על התביעה להוכיח מסוכנות. לפיכך, גם אם יש לעיכוב בהגשת כתב האישום משמעות ביחס לעמדת המדינה באשר למסוכנות, עדיין אין בכך כדי להפריך את החזקה, ואין בכך כדי להסיר את הנטל מכתפי הנאשם להפריכה". סוף דבר יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנהג.

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל מורה על פיסלת רישיונו של המשיב עד תום ההליכים.

הפסילה הוטלה ביום 25.12.23, בגין חשד לעבירות של אי מסירת פרטים בתאונה עם נפגעים, אי שמירת מרחק ונהיגה בקלות ראש.

ראיות לכאורה במובן האחרון הן עדויות המוכיחות, למיצער, את היסודות המרכזיים של העבירה, שהם, בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית - נהיגה רשלנית שכתוצאה ממנה נהרג אדם.

לאחר צפייה בסירטון שצולם ממצלמת רכבה של המעורבת, טען המבקש שהרעש הנשמע בסירטון אינו של מכה, "זה רעש של חרקה ונתתי ריוורס" "ואני נתתי גם עצירה פתאומית ועשיתי גם עם ארמברק (כך במקור – ש.ש.) כדי לא לפגוע בה". כשנשאל באיזה שלב הכניס לרוורס, עונה "האוטו נעצר חזק ועשיתי ריוורס" לדבריו לוחית הזיהוי הקדמית של רכבו הייתה מעוקמת לפני התאונה ולא מסר לנהגת פרטים משום שלא ביקשה.

...

בטופס השימוע שנערך למבקש נרשם בחלק "דברי הנהג": "לא ידעתי שצריך לתת פרטים בלי שמבקשים, הייתי בדרך לפיזיוטרפיה, הידים והרגליים שלי כאבו, אני מצטער לא ידעתי את החוק הזה, אני מקבל ומתחייב לתת את הפרטים". מכל האמור לעיל, דומני שקיימות די והותר ראיות לכאורה כנגד המבקש בשלב זה. לעניין התאונה, עולה כאמור מהסרטון כי נוצר מגע בין רכבו של המבקש לרכב המעורבת, נשמע רעש וגופו של המבקש נע אחורנית במה שנראה כתגובה להתנגשות.

לאור כל האמור לעיל, הרי שלהבנתי אין לקבל את הבקשה והפסילה המנהלית תעמוד על כנה לתקופה של 60 יום.