גניבת ציוד אישי של עובד במקום עבודתו

לטענתם התובע מסר דיווחים כוזבים בדבר נוכחותו בעבודה, ביצע עבודות פרטיות עבור לקוחות הנתבעת, עשה שימוש שלא ברשות בסודותיה המסחריים, גזל לקוחות, פרץ לאתר חברת צ'ק פוינט והעתיק את הרשאות הלקוחות של הנתבעת לכתובת הדוא"ל שלו על מנת להסב נזק, היתחזה לנתבע 2 ושלח הודעה בשמו לסמנכ"ל חברת מטריקס תוך שימוש במידע סודי – דבר שחיבל בשיתוף הפעולה בינה לבין הנתבעת וגרם לנזק כספי עצום, פגע במוניטין הנתבעת במכוון, הפיץ חוזה העסקה של עובד החברה על מנת להתסיס את העובדים ולא השיב ציוד ומסמכים השייכים לה שהיו ברשותו.

ומושפעת אף היא, מטיבו של מקום העבודה, המדיניות במקום העבודה, סביבת העבודה, דרישות התפקיד, הדרישות לאי הפרת החוק בהתנהלותו של העובד, החובות המוגברות החלות על צדדים ליחסי עבודה וכל כיוצ"ב. לפיכך, ובשים לב לאופיו ה"מעורב" של השמוש במרחב הוירטואלי, שהוא כאמור, לצרכי עבודה ולצרכיו האישיים של העובד גם יחד, יש לאזן בין היתנהלותו של העובד בתיבה האישית או המעורבת וההגנה הנדרשת על פרטיותו בתכתובת אישית, לבין האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק בהגנה על מקום העבודה.

התביעה לפצוי בגין פיטורים שלא כדין התובע עתר לחייב את הנתבעת בתשלום בסך של 120,000 ₪ עקב "היתנהלות שערורייתית". לשיטתו הוא פוטר בחוסר תום לב קצוני ולאחר שעבר "מסכת היתעללות": לא קוים לו שימוע; הנתבעת סירבה למסור לו מסמכים אישיים שנותרו בתיבת הדוא"ל המעורבת; הנתבעת הותירה את התובע ללא מקום עבודה; סירבה לתת לו מכתב פיטורים כדין; הותירה אותו ללא רכב באופן פיתאומי שבוע לפני המועד המוסכם; אלצה אותו להגיש תלונת שוא למשטרת ישראל בגין גניבת רכב; פגעה בפרטיותו ורמסה את כבודו כאדם.

...

משכל אלה הוכחו אנו סבורים שיש לקבל את רכיב תביעה זה במלואו, ולחייב את התובע בתשלום בסך 50,000 ₪ בגין הפרת הסכם העבודה.

מכל מקום יתכן שמדובר בעילה שאינה בסמכות בית הדין לעבודה, כפי שהגדירה הנתבעת עצמה עת ציינה ברישא הבקשה "עסקינן בתביעה כספית (חוזית, נזיקית)". לסיכום תביעת התובע נגד הנתבעים 2-3 נדחית.

ככל ששם התובע עדיין מופיע בפרסומי הנתבעת אנו מורים על הסרת שמו בהתאם (בקשה שלגביה לא חלקה הנתבעת).

ביום 27.4.2020 ניתנה החלטתי בבקשת החברה לעיון במחשב החברה שהיה בשימוש העובדת ובבקשת העובדת לקבלת פרטים נוספים ולקבלת ציוד אישי.

העובדת לא התייחסה בבקשתה לכל מיסמך ספציפי שהיא מבקשת שלא יגולה וזאת על אף שבהחלטתי נקבע שככל שמבקשת העובדת שלא לגלות מיסמך אישי או מיסמך שהשימוש בו פוגע בזכותה לפרטיות ושהיא מיתנגדת להגשתו עליה לעשות כן. זאת ועוד, בקשתה הנוכחית של העובדת היא במהותה ניסיון לעקוף את החלטת בית הדין אשר קיבלה בחלקה את בקשת החברה וקבעה כי המסמכים דרושים ורלוונטיים לבירור השאלות שבמחלוקת, תוך יצירת איזון בין זכויות הצדדים.

בהתייחס לבן זוגה של העובדת טוענת החברה כי ניסיון החיים מלמד שכאשר עובד מנסה להסתיר את עבודתו במקום אחר הוא רושם באופן פקטבי את הכנסתו על שם אדם אחר, בדרך כלל בן זוגו וכן טוענת החברה כי בן זוגה של העובדת אינו עובד מזה מספר שנים ומצבו הבריאות חמור.

העובדת מודה שביצעה עבודות פרטיות לרבות למתחרי החברה, ואולם החברה לא תמכה טענתה כי העובדת פתחה עסק משלה וגנבה לקוחות בתצהיר ולא פירטה מי אותם הלקוחות שעזבו את החברה ועברו לעובדת.

...

משעה שהעובדת לא הגישה תשובה במועד לא מצאתי כי יש מקום לדון בבקשתה למתן אורכה, שהוגשה במסגרת הודעתה זו. אשר להחלטתי – מעיון בבקשת העובדת להשמדת מסמכים עולה כי מדובר בבקשה כללית וכוללנית למניעת שימוש גורף בכל המסמכים אשר אינה עולה בקנה אחד עם החלטתי מיום 27.4.2020.

משעה שהעובדת לא פעלה בהתאם להחלטתי מיום 27.4.2020 ולא הגישה בקשה שעניינה מסמך אישי או מסמך שהשימוש בו במסגרת הליך זה פוגע בזכות לפרטיות ושהיא מתנגדת להגשתו – דין הבקשה הגורפת להשמדת כל המסמכים להידחות.

עם זאת, לא שוכנעתי כי קיימת רלוונטיות לעצם חשיפת שמות הלקוחות, שכן החברה לא טענה בכתב התביעה כי העובדת נטלה את לקוחות החברה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים לא שוכנעתי כי קיימת רלוונטיות לגילוי הפרויקטים שהיו באחריותו ובטיפול של מר חלבינין אשר אף הוא אינו צד בהליך.

סוף דבר בקשת החברה מתקבלת בחלקה.

בקשות העובדת נדחות, כמפורט לעיל.

ת"פ 12086-01-17 (להלן – התיק הראשון) – מעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי ביום 2.1.2017 ניסה הנאשם להתפרץ לחנות כשהוא מצויד בלבנה.

אשר לערך המוגן – עבירות רכוש פוגעות במירקם חיי היומיום, ואף יורדות לשורש בטחונו האישי של אדם, בביתו, במקום עבודה, במקום בילוי או בדרך.

בהמשך נתפס כשהרכוש הגנוב עליו; בפועל נגרם נזק לרכושה ולפרטיותה של המתלוננת, שלא לדבר על הטירחה שנגרמה לה בשל גניבת מסמכיה האישיים; הנזק הפוטנציאלי היה אמור להיות משמעותי אילמלא נעצר הנאשם בכף; הנאשם אחראי למעשיו, אם כי גם כאן, הרקע של שימוש באלכוהול עומד מאחורי ביצוע המעשים, גם אם אין להצדיקם בשל כך. מדיניות הענישה הנוהגת – אשר לתיק הראשון – לרוב, המענה לבצוע עבירות התפרצות לעסק וגניבה הוא במאסר בפועל ממש.

...

בעת שהשוטרים תפסוהו, השליך הנאשם לשיח סמוך את התעודה המזהה ואת כרטיס האשראי השייכים למתלוננת, ובסופו של דבר נתפס עליו ארנק נשי, ובתוכו חפציה של המתלוננת לרבות הטלפון הנייד שלה.

אני סבור כי יש לעודד זאת ובכך להגדיל את הסיכוי לשימור הישגיו של הנאשם.

אציין כי הייתי שוקל להטיל על הנאשם עונש בעבודות שירות, ואולם נוכח המסומן נ/1, ספק רב אם הוא כשיר לביצוע עונש מסוג זה. גזירת הדין לפיכך, אני מחליט לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר, שלא ירוצו אלא אם יעבור הנאשם את העבירות בהן הורשע, בתוך שנתיים מהיום; 300 שעות שירות לתועלת הציבור (של"ץ), אשר ירוצו לא לפני ה-1.8.2020 בהתאם לתוכנית שיכין שירות המבחן ויגישה לבית המשפט בתוך 30 יום מהיום.

בהמשך ירד לקומה התחתונה של האולם וניכנס לתוך משרד נוסף, שם חיטט במגירות ונטל ממנו מחשב נייד, מטען למחשב וציוד נוסף.

אשר לערך המוגן – עבירות רכוש פוגעות במירקם חיי היומיום, ואף יורדות לשורש בטחונו האישי של אדם, בביתו, במקום עבודה, במקום בילוי או בדרך.

מדיניות הענישה הנוהגת – סקירת הפסיקה בנסיבות דומות מלמדת כי במקרים דומים הוטלו על הנאשמים עונשי מאסר בפועל, על פי רוב  לתקופות לא מבוטלות: ברע"פ 5552/10 ברכה נ' מ"י   (מיום 25.7.2010), נדחתה בקשת רשות ערעור של נאשם שהורשע בבצוע עבירה של פריצה לבניין שאינו דירה ובצוע גניבה בצוותא,  לאחר שנקבע שהתפרץ יחד עם אדם נוסף לשני מפעלים מהם גנבו רכוש בשווי כולל של 17,800 ש"ח. עונשו של הנאשם הועמד על 13 חודשי מאסר.

...

במצב דברים זה, אין מנוס מלהטיל על הנאשם מאסר בפועל, בתקווה ששהותו בין כותלי הכלא תגרום לו לשנות את דרכיו ולעבור טיפול שיתאים למצבו.

גזירת הדין לפיכך, אני מחליט לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: בגין התיק הראשון אני מטיל על הנאשם 6 חודשי מאסר, ובגין שני התיקים המצורפים אני מטיל עליו 9 חודשי מאסר בגיל כל תיק – בסה"כ 24 חודשי מאסר.

לטענת התובע במהלך חודש אוקטובר 2021 הפריע הנתבע לעבודות השפוץ שנערכו בעסק של התובע, הסיג את גבולו של התובע בדירתו במקום בו נערך השפוץ ואף גנב כלי עבודה מהמקום, במטרה לגרום לעיכוב ולהפרעה בעבודות.

הנתבע מכחיש את טענת גניבת הציוד לגופה וטוען לחוסר היגיון והיתכנות בגירסת התובע, לפיה, הנתבע בן ה-86 העלים מדירת התובע כלי עבודה רבים כבדים וגדולים, מבלי שאף אחד מהפועלים שנמצאו במקום ישים לב לכך.

בנסיבות בהן ניכנס הנתבע למקום בלוויית פקחית של העיריה, במטרה לבסס את טענותיו שנטענו בפני הפיקוח העירוני בדבר הפרות הוראות הדין מצד התובע, בקשר עם עבודות השפוץ, הרי שגם אם נניח, לצורך הדיון, שנכונה היתה טענתו של התובע בדבר פגיעה בפרטיותו, הרי שבנסיבות העניין, כפי שהוכחו בפני, ובפרט כאשר הביקור נעשה בלוויית נציגה של הגורם המפקח – הערייה - ניתן לקבוע כי לנתבע עומדת ההגנה הנקובה בסעיף 18(2)(ג) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"), לפיה הפגיעה נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע ואף היה בה עניין צבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, לפי סעיף 18(3) לחוק.

...

באשר לטענות הנזק שעניינן הסגת גבול ופגיעה בפרטיות – כאמור לעיל, טענות אלו לא פורטו על ידי התובע בכתב התביעה כנדרש ומעבר לכך, לא הוכחו ודינן להידחות אף לגופן.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה.

כמו כן אני מורה למזכירות להשיב לידי הנתבע את הפיקדון שהופקד בתיק זה על ידי הנתבע, באמצעות באת כוחו.