גניבה לפי סעיפים 383 ו 384 לחוק העונשין

המערער הורשע, ביום 24.1.2012, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כמפורט להלן: באישום הראשון - כניסה לישראל שלא כחוק, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל); באישומים הרביעי והשביעי - בשתי עבירות של ניסיון למעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג1) בצרוף סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ובשתי עבירות גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין; באישומים החמשי והשישי - בשתי עבירות שוד, לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין; באישום השמיני - מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין; ושוד, לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין.

המערער זוכה מעבירה שעניינה מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, אשר יוחסה לו באישום השני, ומעבירה של גניבה, לפי סעיפים 383 ו-384 לחוק העונשין, אשר יוחסה לו במסגרת האישום השלישי, לאחר שהמשיבה חזרה בה מאישומים אלו.

...

כך, למשל, ברע"פ 2802/13 אלחלים נ' מדינת ישראל (5.5.2013) נדון עניינו של נאשם, אשר עונשו נקבע, בסופו של דבר, לכדי מאסר בן 36 חודשים לריצוי בפועל, לאחר שהורשע בביצוע עבירה לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, וכליאת שווא, לפי סעיף 377; ברע"פ 6779/12 פלוני נ' מדינת ישראל (13.11.2012) נדון עניינו של נאשם, אשר נגזרו עליו 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בגין ביצוע מספר עבירות של מעשה מגונה בקטינים (וראו גם, ע"פ 7169/07 פלוני נ' מדינת ישראל (5.3.2009); ע"פ 6463/08 פלוני נ' מדינת ישראל (4.1.2009); ע"פ 980/10 פלוני נ' מדינת ישראל (20.9.2010)).

בע"פ 5535/12 כאברי נ' מדינת ישראל (1.5.2013), הועמד עונשו של מערער, אשר הורשע בשוד מכשיר טלפון סלולארי מעוברת אורח, על 40 חודשי מאסר בפועל; בע"פ 2678/12 אבו כף נ' מדינת ישראל (15.1.2013) נדחה ערעורו של נאשם, שנגזרו עליו 36 חודשי מאסר, בגין שוד של 2,000 ש"ח מסניף דואר; בע"פ 602/13 סלהב נ' מדינת ישראל (3.3.2014) נדחה ערעורו של נאשם שנגזרו עליו חמש שנות מאסר לריצוי בפועל, לאחר שהורשע בביצוע עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402 (ב) לחוק העונשין.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין, ולקבל את הערעור על גזר הדין בחלקו, כך שתופחת שנת מאסר אחת מעונש המאסר לריצוי בפועל שהוטל על המערער, באופן שהמערער ירצה עונש מאסר בפועל בן שבע שנים.

]השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' אליקים) בת"פ 34766-02-11 מיום 27.6.2011, במסגרתו הושתו על המערער שש שנות מאסר בפועל; הופעלו שנתיים מאסר על תנאי מהרשעתו הקודמת בת"פ (מחוזי חיפה) 3198/04 מדינת ישראל נ' עבדולייב (26.6.2005) (להלן: ת"פ 3198/04) כך שעונשו בפועל הוא שמונה שנות מאסר; 24 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה לפי סימן ג' או ד' לפרק י"א לחוק העונשין; שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה לפי סימן א' לפרק י"א לחוק העונשין, או עבירה לפי חוק כרטיסי חיוב; וכן פיצוי לכל אחת מהמתלוננות בסך 14,000 ש"ח. כתב האישום המערער (יליד 1984, עלה לישראל בגיל 9) הורשע על פי הודעתו במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב אישום מתוקן בו שני אישומים – הראשון, בגין עבירת שוד, לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (להלן: האישום הראשון) והשני, בגין עבירת גניבה, לפי סעיף 383 ו-384 לחוק העונשין ועבירת הונאה בכרטיס חיוב – עבירה לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 (להלן: חוק כרטיסי חיוב) (להלן: האישום השני).

...

לטעמנו, זו שיטת פעולה של עבריין מנוסה, הפועל בצלילות, ומתכנן צעדיו.

אך לאור עברו, וחזרתו לשימוש בסמים קשים ולעבריינות אחרי שעבר גמילה במהלך מאסרו הקודם, לא מצאנו שדי בכך בשלב זה, כדי להפחית מעונשו.

אשר על כן, הערעור נדחה.

בנוסף הורשע הנאשם בעבירת גניבה לפי סעיפים 383 ו-384 לחוק העונשין.

...

בנסיבות אלה, נוכח עברו הפלילי והתייחסותו להליך דנא, הן בפני קצינת המבחן והן בבית המשפט, סבורני כי הנאשם לא הפנים דיו את חומרת מעשיו והשלכותיהם על המתלוננת והחברה כולה וקיים חשש ממשי להישנות התנהגות עבריינית מצדו.

עם זאת, סעיף 56 לחוק העונשין מתיר לבית המשפט שיקול דעת להאריך את תקופת המאסר המותנה או לחדשה לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים בנסיבות המנויות בו. לאור המקובץ עד כה, סבורני כי אין כל הצדקה להימנע מהפעלת המאסרים על תנאי שנגזרו על הנאשם.

עם זאת, נוכח השיקולים לזכות הנאשם, כפי שפירטתי לעיל, בעיקר גילו הצעיר ותמיכתו במשפחתו, אני קובע כי מרבית משך המאסרים המותנים ירוצו בחופף לעונש המאסר שנגזר היום על הנאשם.

העונש המתאים לנאשם מכל הנתונים והשיקולים שפירטתי לעיל ובאיזון ביניהם, סבורני כי מן הראוי להשית על הנאשם עונש כדלקמן: מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים, בניכוי ימי מעצרו של הנאשם מיום 19.9.2013 ועד ליום 9.10.2013.

הנאשם הודה במיוחס לו לעיל, ועל יסוד הודאתו זו הורשע בעבירות של גניבה, לפי סעיפים 383 ו- 384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); וקשירת קשר לבצוע עוון, לפי סעיף 499(א)(2) לחוק העונשין.

...

לסיכום כל האמור, ולאחר שנתתי דעתי למכלול הנסיבות, כפי שנפרס לעיל בהרחבה, ולאחר ששקלתי מצד אחד, את הליך השיקום שהנאשם החל בו את השתתפותו, ואת יתר השיקולים שיש בהם כדי להביא להקלה בעונש; ומצד שני, נתתי דעתי לעברו הפלילי המכביד של הנאשם, וליתר השיקולים לחומרה – מצאתי כי באיזון הראוי יש לגזור עליו עונש המצוי ברף הבינוני של מתחם העונש ההולם.

מכל המקובץ לעיל, הריני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 8 חודשים מאסר בפועל, בניכוי ימי המעצר.

באת כח המאשימה: משאירה לשיקול דעת ביהמ"ש. <#7#> החלטה על מנת לאפשר לב"כ הנאשם להגיש ערעור על רכיב המאסר, ועל מנת שלא להעמיד את ערכאת הערעור בפני עובדה מוגמרת, הנני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר עד ליום 9/11/17, בשעה: 10:00.

התוצאה של כל אלה היא כי הנאשם הורשע על יסוד הודאתו בחמש עבירות: במסגרת האישום הראשון, הנאשם הורשע בעבירות של גניבה לפי סעיפים 383 ו-384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); וכן איומים לפי סעיף 192 לחוק.

...

בהתחשב בכל אלה, אני סבורה כי מתחם הענישה ההולמת בגין האישום השני נע מ-32 עד 72 חודשי מאסר בפועל.

סיכומם של דברים עד כה: בהתחשב בערכים שנפגעו ובעוצמת הפגיעה בהם; בנסיבות ביצוע העבירות; במדיניות הענישה הנוהגת; ובעקרון ההלימה המהווה עקרון מנחה בענישה; אני סבורה כי מתחם העונש ההולם בגין המעשים נושא האישום הראשון (גניבת פיצוי כספי בגין תאונת דרכים בסך 27,000 ₪, ואיום מילולי על חיי המתלונן ושלום ילדיו כדי שלא יחשוף זאת) נע ממספר בודד של חודשי מאסר בפועל ועד 18 חודשי מאסר בפועל.

סוף דבר נוכח מכלול הטעמים שפורטו, אני גוזרת על הנאשם כדלקמן: 50 חודשי מאסר בפועל, החל מיום מעצרו בתיק זה. מאסר על תנאי של 4 חודשים למשך 3 שנים מיום השחרור ממאסר.