גמירות דעת במשא ומתן לפני חוזה

סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות) תשל"א-1970 קובע: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". היינו, במקרים בהם בית המשפט מוצא כי אכן לא מיתקיים כל יחס סביר בין גובה הפצוי לנזק שניתן היה לצפותו בעת כריתת החוזה, הוא רשאי (אך לא חייב) להפחית הפצוי המוסכם וזאת על פי שיקול דעתו (ע"א 4630/04 קניונים נכסים ובנין בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ (13.12.06); ע"א 10208/16 קרסו מוטורס בע"מ נ' בטר פלייס (13.12.17)).

אוסיף, כי הנתבע הבהיר כי הוא היה מצוי ובעל ניסיון בתחום המשקאות עובר לחתימתו על ההסכם (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 18-17), כי בטרם חתם על ההסכם הוא אף בחן חלופות אחרות וספקים אחרים (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 27-25) וכי הצדדים ניהלו משא ומתן בטרם חתימת ההסכם (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 33-32).

גם העובדה שהנתבע מסר לתובעת שיק בטחון על סך הפצוי המוסכם מעידה על כך שהצדדים שקלו היטב את סבירותו של הפצוי המוסכם וכי סכום הפצוי המוסכם משקף את גובה הנזק אותו צפו הצדדים במועד כריתת ההסכם מתוך גמירות דעת.

...

ועוד, גם בחינת גובה הפיצוי ביחס להיקף העסקה מובילה למסקנה כי הפיצוי המוסכם אינו בלתי סביר.

בנסיבות אלו אני קובע כי על הנתבע לשלם לתובעת את מלוא הפיצוי המוסכם עליו הסכימו הצדדים בסך של 100,000 ש"ח. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל התביעה מתקבלת במלואה.

לפיכך, הנתבע ישלם לתובעת את מלוא סכום התביעה בסך של 100,000 ש"ח. בנוסף ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך של 2,488 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך של 6,000 ש"ח. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

על כן מקובלת עלי טענת קיימא כי הסוגיות הללו היו דוקא חלק מהמשא ומתן וכי באף שלב לא היתה גמירות דעת של הצדדים כי הסוגיות שעלו בעל פה הן כבר חלק מחוזה שנכרת ביניהם; גם לאחר אותן "הסכמות בעל פה" המשיך המשא ומתן להתנהל גם לגבי אותם נושאים, וגם מכך עולה כי לשיטת שני הצדדים ה"הסכמות" הנטענות, לאו הסכמות הן, ואינן מהוות חלק מחוזה המחייב את הצדדים.

אומר גם כי התרשמתי שחלוף הזמן, בנסיבות התיק, בהחלט הקנה לקיימא עמדת כוח במשא ומתן, שאיפשרה לה לעמוד על תנאים המיטיבים עימה בחוזה הסופי, לעיתים תוך הוספתם בשלבי המשא ומתן בין הצדדים, למשל מייל של רוטמן לדרגון ביום 22.7.2011, שבו הוא ציין כי הוסיף לטיוטת ההסכם סעיפים שטרם נדונו בין הצדדים והם חשובים לקיימא (מוצג 32 למוצגי דרגון).מאידך גיסא, התרשמתי כי לקיימא טענות רלוואנטיות לסוגיה, כך למשל כי המשא ומתן נפסק בשל חילוקי דיעות מהותיים בין הצדדים עליהם לא הצליחו לגשר קיימא עמדה על תנאים שיכללו בהסכם הסופי ודרגון שסברה כי הם מיטיבים עם קיימא לא היתה מוכנה לקבל את עמדתה ולא ניתן היה להתקדם לכריתת חוזה מחייב.

...

לסיכום הדברים לאחר שתארתי בפירוט את טענות הצדדים, בחנתי אותן עיינתי בשלל הראיות שצורפו ראיתי לדחות את התביעה על חלקיה.

השתכנעתי כי הצדדים היו מצויים לאורך כל המגעים ביניהם בשלב המשא ומתן, וכי באף שלב לא השתכללו ההסכמות לכלל חוזה מחייב, ממילא אין לדבר על סעד של אכיפה, התרשמתי גם שקיימא הביאה לסיום היחסים עם דרגון בהתאם להוראות שנקבעו מראש ב-LOI (סעיף 3.6), אותן הוראות שקבעו הצדדים ביניהם בתחילת הדרך - כי ניתן לסיים את ההתקשרות מכל סיבה שהיא, בכל שלב עד חתימת החוזה הסופי, כפי שעשתה קיימא כאשר הגיעה למסקנה כי המשא ומתן הגיע למבוי סתום וכי האמון בין הצדדים נפגע.

אשר על כן אני דוחה את התביעה.

בע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ, פד"י ל"ג (2) 281 ניתח השופט ברק (כתוארו אז) את החשיבות הגדולה ביסוד גמירות הדעת (להלן: "פס"ד רבינאי"): "גמירת דעת להיתקשר בחוזה אין פירושה ספקות לפני ההיתקשרות וחרטה לאחריה. פירושה הנכון הוא גילוי כוונה רצינית להיתקשר בחוזה והבנת התוצאות המשפטיות הנובעות מכך. אני בדיעה כי בעת חתימתה על זיכרון הדברים התכוונה הנתבעת להיתקשר בחוזה והבינה לאשורן את התוצאות המשפטיות הנובעות מכך. לעובדה שהיססה לפני כן, התחרטה לאחר מכן - אין שום השפעה על היתחייבותה". הדרישה אם כן היא ראשית, גילוי כוונה רצינית להיתקשר בחוזה וגילוי כוונה ספציפית להיתקשר בחוזה מסוים עם צד מסוים, ושנית הבנת התוצאות המשפטיות המשתמעות מכך.

האם מותר לאדם להתחרט תוך כדי משא ומתן שטרם הבשיל לכדי הסכם מחייב? דומני שבנסיבות המקרה יש להשיב בחיוב לשאלה זו, ממספר טעמים, לא כל שכן משקלם המצטבר.

...

ביום 9/10/17 שלח ב"כ הנתבע מייל בזו הלשון: "מרשי בקש להודיע כי בשלב זה ועד להסדרת בעניין הוא אינו מעוניין להתקשר בחוזה מכר", ראו נספח ל"ח לתצהיר התובע; ביום 18/10/17 נשלח מייל מטעם הנתבע לפיו "מרשי טרם קיבל החלטה והוא שוקל את צעדיו" (נספח מ"א); ביום 23/10/17 נשלח מכתב התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים מטעם ב"כ התובעים, שם נאמר בין היתר שבין הצדדים נחתם הסכם מכר מחייב והתבקשה אכיפתו, ראו נספח מ"ב לתצהיר התובע; בימים 29/10/17 ו – 31/10/17 הוחלפו מסרונים בין הצדדים (נספח ל"ט לתצהיר התובע), כאשר במסרון הנתבע נאמר: "...אף אחד גם לא קובע בשבילי את המחשבות של בן אדם לא הודעתי לגבי עניין שאתה מציע לסבך אדם שבסופו של דבר חבר ילדות שעובר תקופה קשה (השוכר, ח.פ) ואם אגיע למסקנה שצריך לעשות משהו בנידון תהיה זאת רק בדרך הטובה בלבד ובדרך שלי כרגע אתן לזמן ולדרך שלי לעשות את שלו רק בדרך הטובה אם יהיה משהו חדש תשמע ממני כי אני לא מתכוון להיות עם הדבר מורט העצבים זה עולה לי גם בבריאות!!! חג שמח". על רקע הדברים המתוארים לעיל, הגישו התובעים את התביעה שבפניי ביום 21/11/17, במסגרתה התבקש בית המשפט להצהיר כי בין הצדדים נכרת הסכם מחייב, בהתאם לטיוטה הסופית שנשלחה (נספח ל"ב).

"האמור בסעיף 12 אינו בגדר כלל, המיושם במקרה של גישה נוקשה ודווקנית במשא ומתן. עניינו ביושר לבב ולא בגמישות האופי או בנועם ההליכות. סעיף 12 הנ"ל אינו בא לכפות על אלו המנהלים משא ומתן את החובה לכרות חוזה בכל תנאי ובכל מחיר ולחייב בפיצויים את כל מי שמחליט, לפי מיטב שיקולו ומצפונו, שעיסקה פלונית המוצעת לו אינה כדאית ואינה רצויה, וזאת גם אם מתברר, כי הוא שגה בכך מבחינה אובייקטיבית. סעיף 12 דן במערכת נסיבות מוגדרת ומיוחדת, אשר עניינה סטייה מנורמה מוסרית, החלה על כל אלו המנהלים את המשא ומתן, ואשר עניינה התנהגות שאין מצפים לה מצד אדם הגון וישר-דרך, מאחר שיש בה כדי להערים על הצד האחר, או שיש בה, למשל, משום הסתרה פסולה של נתונים עובדתיים, אשר הצד האחר למשא ומתן זכאי לדעת אותם ואשר מן הראוי היה לגלותם לו מראש. סיכומה של נקודה זו - יכול פלוני להפסיק משא ומתן בנסיבות המצדיקות זאת מבחינתו, לפי שיקולו ומצפונו, ואשר אינן מוצדקות מבחינת הנתונים האובייקטיביים, ולמרות זאת לא יגלה בכך בית המשפט, לפי נסיבותיו של העניין, העדר תום-לב דווקא. חוסר הצדקה עניינית, המעוגנת בשיקולו של צד למשא ומתן המאמין בתום-לב בצדקתו, אינו עולה בהכרח כדי חוסר תום- לב." במקרה הנדון, לא התרשמתי כי פרישתו של הנתבע מהמו"מ נעשתה בחוסר תום לב, כך גם עלה מחקירתו כאשר נשאל מדוע למעשה כך החליט " כי החלטתי שאני לא מעוניין להיקשר לעסקת מכירה משום שהעבודה שלי התרסקה, אין לי פרנסה מזה שנים רבות אני סובל עם אשתי שיש לה מחלת נפש חמורה.. סכיזופרניה, ותחת לחצים במשך כל השנים האלה עוד להתעסק עם הדבר הזה לא יכולתי להמשיך אותו, לכן הפסקנו ולא המשכנו לא יכולת להמשיך יותר..." (עמ' 34 שורה 16), וגם "תחת לחץ לא עושים עסקה". לא מצאתי כל מניע נסתר או פסול בפרישתו של הנתבע מהמו"מ; הוא לא מכר את דירתו לאחר; לא נעשתה כל השבחה בנכס; הנכס עדיין עומד ריק ולא הושכר.

לפיכך – אין לי אלא לקבוע שהפרישה מהמשא ומתן אינה נגועה בחוסר תום לב. סוף דבר בין הצדדים התנהל משא ומתן שלא הבשיל לכדי הסכם מחייב; אין מקום להורות על אכיפת הטיוטה הסופית ואין מקום לקבוע כי פרישתו של הנתבע מהמשא ומתן נעשתה בחוסר תום לב. משכך, דין התביעה להידחות.

התובעים ישלמו לנתבע הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

לגירסתו, הפגישה היתנהלה באוירה חיובית וידידותית תוך שהיה לו ברור כי אין המדובר בשלב ביניים במשא ומתן, כי אם מעמד מסכם שבו ביטאו הצדדים את גמירות דעתם להיתקשר בהסכם הפשרה על פי הוראות הפרטיכל, משל הייתה הפגישה "טקס הסכמה", שבו הצדדים מצהירים כי הגיעו להסכמות הרשומות הפרטיכל והתחייבו לפעול על-פיהן.

לחלופין, טענה התובעת לאכיפת הסכם הפשרה ולקבלת פצויי קיום והסתמכות, בעילה של הפרת תום-הלב במשא-ומתן וטרם חתימתו של הסכם הפשרה, בנסיבות בהן הפטריארכיה פרשה מהמשא-ומתן ונמנעה מחתימתו של ההסכם ערב החתימה ולאחר שהשתכללה גמירות דעתם של הצדדים לחתימת ההסכם בנוסחו הסופי כפי שהוסכם על-ידי הצדדים מבעוד מועד ולפרטים.

...

על-יסוד הרשעתו בסיוע למעשי המרמה והגזל, מכוח סעיף 42א(א) לפקודת הנזיקין, כאמור, וקביעותיי בפסק-הדין בתביעת הפטריארכיה, בין היתר ולרבות, בעניינו של מורגנשטרן ומעורבותו במרמה; כל זאת, בהיעדר סיכומים מטעמו, ונוכח התוצאה אליה הגענו בעניינו של רבינוביץ', אשר הגנתם בכתבי-הטענות אחת הן, ללא שמורגנשטרן נטל חלק פעיל בניהול הגנתו, בבחינת נוכח-נפקד, וממילא ללא שהעיד- מכל אלו, שוכנעתי כי התובעת הרימה את הנטל המוטל על שכמה להוכיח את אחריותו כמסייע לביצוע עוולות התרמית והגזל שביצע רבינוביץ', ואת היותו חלק אינטגרלי ומשמעותי בשרשרת האירועים שהובילה לגזילת סכום בסך של 4,500,000$ ומקובלים עליי בעניין זה סיכומי התביעה ונימוקיה.

לאור האמור לעיל, ובהתאם לשיקול-דעתו של בית-המשפט בחלוקת האחריות בין המשתתפים לפי סעיף 84 לפקודת הנזיקין, ולאחר ששקלתי את טענותיו של רבינוביץ' בסוגיה זו בסיכומיו, שוכנעתי לחייב אותו בהשבת מלוא סכום התמורה החוזית ונזקיה של התובעת כתוצאה ממעשה המרמה והפרת ההסכם שביצע בקשר לעסקת המקרקעין, ובסך של 20,000,000$.

סיכום לאור האמור לעיל, הנני דוחה את תביעת הימנותא נגד נתבעים 2, 10-11, 13-14, 15, 16, 17, 25 ומקבל, במלואה, את התביעה נגד הפטריארכיה (נתבעת 24), רבינוביץ' (נתבע 1), חברת כריסטיאן לנד (נתבעת 4) ומורגנשטרן (נתבע 23), ומורה כדלקמן: על הפטריארכיה, נתבעת 24, לשלם לתובעת סך של 13,000,000$ לפי שער החליפין למטבע ישראלי ביום מתן פסק-הדין, תוך 60 יום, וממועד זה בתוספת ריבית והצמדה כדין עד ליום התשלום בפועל.

" [ההדגשות אינן במקור - א.א.] מכתב ב"כ התובעים למנהל המינהל מיום 29.01.2007, מעיד גם הוא בפני עצמו כי בתאריך האמור הצדדים עודם היו בשלבי המשא ומתן, וטרם השתכלל חוזה בין הצדדים.

יפים דברי בית המשפט בת"א (מחוזי מרכז) 25250-07-18 הדס אברמוביץ נ' רשות מקרקעי ישראל (נבו 30.01.2022)‏‏, כדלקמן: "[...] לצורך יצירת התחייבות חוזית תקפה באשר למקרקעין יש צורך באישור העסקה על ידי הנהלת רמ"י. בהעדרה של זו אין לפנינו התחייבות חוזית, אלא לכל היותר הליך של משא ומתן טרום חוזי. יפים לכך הדברים שנקבעו בע"א 5042/96 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נג(1) 743, 752 (1999): "מה היא איפוא משמעות הדרישה לקבל את אישור הנהלת המינהל? [...] אישור הנהלת המינהל הוא בבחינת שלב בדרך לשכלול החוזה ולכריתתו ואינו בבחינת תנאי מתלה לקיומו של חוזה שהשתכלל ונוצר. בהתאם, העדרו של אישור הנהלת המינהל הנו חסר ביצירת החוזה. אומר המלומד ד' פרידמן, כי כאשר מיתנהל משא ומתן בשם חברה על-ידי פקיד זוטר, וההתקשרות לא אושרה על-ידי האורגן המוסמך מטעם החברה - למשל, מנהל החברה - הרי שכלל לא נכרת חוזה, אף לא חוזה על-תנאי [...]" [ההדגשות אינן במקור - א.א.] וכן: "העדרה של גמירת הדעת במכתב האמור מישתלבת עם העובדה כי המחוז עצמו אינו יכול לגבש את גמירת הדעת הדרושה מבחינת המינהל לשם שכלול חוזה, שכן הוא אינו האורגן בעל סמכות ההחלטה בהירארכיה של המינהל, שבה, אישור העיסקה נעשה על-ידי הנהלת המינהל, דבר שפורש בבירור בשני המכתבים. הוספת הסייג במכתב השני, שלפיו "כל האמור לעיל הנו בגדר מו"מ...", מחזקת את עמדת המחוז כביטויה במכתבים ששלח, ושלפיה ביצוע העיסקה מותנה באישור הנהלת המינהל ורק עם מתן האישור ישתכלל חוזה.

...

על אף שהפיצוי הלא ממוני כפוף לשיקול דעת שיפוטי, הגישה השיפוטית להענקת פיצויים על נזק לא ממוני ננקטת על דרך הצמצום וההגבלה, והיא שמורה למקרים מיוחדים (עיינו ע"א 8588/06 דוד דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ (נבו 11.11.2010)‏‏ והאסמכתאות המצוינות שם) סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

ככלל כאשר נדחית תביעה מחויב התובע בתשלום הוצאות הנתבע.

במקרה דנן יש לחרוג מכלל זה, וזאת על מנת להביע את מורת רוחי מדרך התנהלות המינהל (דוגמת משלוח שאלון בן 125 שחלק לא מבוטל ממנו לא היה רלוונטי לעניינו), והן בשל הכללים החלים על הנתבעת שמקורם מן המשפט המינהלי, לרבות חובת מענה לפניות וקבלת החלטות בזמן תחום, הסבר החלטותיה בנימוקים וכיו"ב. לאור האמור לעיל, כל צד יישא בהוצאותיו הוא.