בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1 (להלן: פסק-דין חורב), בע' 43
העובדות, ההליכים והטענות
על רקע נורמאטיבי זה מבקשת העותרת, ראשית, לאסור על המדינה לאפשר גישה ישירה למאגר המידע על-פי חוק המירשם על-ידי חיבור מחשב משרד הפנים למחשבי נציבות מס-ההכנסה, המוסד לביטוח לאומי, רשות השידור, בנק ישראל והבנקים המסחריים, ולהורות כי הדרך היחידה לקבלת מידע תהיה בקשה פרטנית המעוגנת בסעיף 29(ג) לחוק המירשם.
בתשובה לעתירה טענה פרקליטות המדינה – שייצגה בנוסף למשרד הפנים גם את נציבות מס-ההכנסה, רשות השידור, בנק ישראל ורשם מאגרי המידע – כי ההוראות בחוק הגנת הפרטיות ובתקנות בדבר שמירת המידע ודרכי העברתו מספיקות להגנה על פרטיות האזרחים, כפי שאף סבור הגורם המקצועי, רשם מאגרי המידע.
באשר לבנקים – בתחיקה המטילה על בנקים חובה לזהות את לקוחותיהם באמצעות מירשם האוכלוסין, אין היתר בדומה להיתר שניתן להעברת מידע לגופים צבוריים להיתחברות ישירה למאגר המידע של משרד הפנים.
אף בהנחה – שאיני מקבלת – כי הפגיעה בפרטיות הנוצרת כתוצאה מהתחברות גוף פרטי, דרך קבע, למאגר מידע ממשלתי היא זניחה, הרי שאין בידיי להסכים לגישת חברי, הפוטרת פגיעות קלות בזכויות-אדם מתחולת פסקת ההגבלה.
...
מספרים אלה מלמדים, כי אין מנוס מהסתמכות על תקשורת מחשבים לשם בדיקה ראשונית של תנאי הזכאות, וכי מבחינה מעשית לא ניתן לבצע בדיקה בעניינים אלה על יסוד משלוח אלפי בקשות פרטניות מן המוסד לביטוח לאומי למשרד הפנים.
המסקנה המתבקשת היא שאין, מבחינה עקרונית, פגם במסירת המידע האגור במחשבי מרשם האוכלוסין, שכן דרוש הוא לשם ביצוע חיקוק או על מנת שמקבל המידע יוכל למלא את תפקידו, כנדרש בסעיף 23ג לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן - חוק הגנת הפרטיות).
בכל הנוגע להעברת המידע ממרשם האוכלוסין אל הבנקים במסגרת הסדר השאילתות, דעתי היא כי דין העתירה להידחות.
