גירוש מבקשי מקלט מישראל אל מדינה אחרת

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עמ"נ 60650-08-19 ס"א נ' משרד הפנים -רשות האוכלוסין וההגירה מספר בקשה:1 2.10.2019 לפני כבוד הרשמת, השופטת תמר בר-אשר המבקש ס' א' המשיבה מדינת ישראל - רשות האוכלוסין וההגירה בא-כוח המבקש: עו"ד אלון לייבוביץ באת-כוח המשיבה: עו"ד ענבל משה (פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)) החלטה

במסגרת העירעור הנידון, עותר המבקש לסעדים הבאים: להורות על שיחרורו מהמשמורת שבה הוא נתון (בסהרונים); להעניק לו מקלט מדיני בישראל ולהכיר בו כפליט מכוח האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 והפרוטוקול המשלים משנת 1967 וזאת לטענתו, לנוכח השתייכותו לקבוץ חברתי מסוים ומאחר שלטענתו, בשל כך נשקפת לה סכנת חיים במולדתו (אתיופיה); לחלופין, להחזיר את עניינו לבחינת הועדה המייעצת לעינייני פליטים בהתאם לסעיף 7 בנוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל; עוד לחלופין, להחיל עליו את עקרון "אי ההרחקה" (סימן ל"ג לאמנה) ובהתאם לכך להורות על שיחרורו ממשמורת ולהורות שיינתן לו רישיון ישיבה בישראל.

בהליך הנידון מבוקשים מספר סעדים מהותיים ובין השאר, הכרה כי המבקש הוא פליט, מתן אשרת ישיבה בארץ, ביטול גרושו מהארץ ועוד סעדים כמפורט לעיל.

התנאי שעניינו יכולת כלכלית של המבקש תחילה יוער, כי סכום הערבון הועמד על סך 5,000 ₪, כנהוג לגבי ערעורים מינהליים על פסקי-דין של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, בעוד סכום הערבון לגבי ערעורים מינהליים אחרים עומד בדרך כלל על סך 10,000 ₪.

...

רקע ועיקרי הבקשות הערעור הוגש כאמור, על פסק-דינו של בית הדין לעררים, שעל-פיו נדחה הערר של המבקש, אזרח אתיופיה, על החלטת המשיבה, אשר דחתה את בקשתו להעניק לו מקלט מדיני בישראל.

כאמור, בית הדין הגיע למסקנה כי יש לדחות את הערר שנדון לפניו בעניין המבקש, בין השאר, לנוכח השיהוי הממשי שחל בהגשת בקשתו למקלט מדיני, המשליך גם על טענותיו.

די אפוא, בכל הטעמים האמורים כדי להוביל למסקנה שסיכויי הערעור נמוכים.

סיכום ותוצאה מכל הטעמים האמורים ובשים לב לכך שכאמור, נראה כי סיכויי הצלחת הערעור קלושים, הבקשה על שני חלקיה, נדחית.

המשיבה מצאה כי אף על פי שניתן להניח שהמבקש התגורר זמן מה בסודאן, הרי שלאור המסמכים המזויפים ומסירת פרטים ביוגרפיים שונים מעת לעת, לא ניתן לקבוע כי הוא אזרח סודאן, בפרט כאשר המבקש משתייך לשבט הטאמה, המרוכז משני צידי גבול סודאן-צ'אד. ביום 17.01.2017 נערכה פנייה ליחידת מבקש המקלט לבחינה מחודשת של עניינו של המבקש לאור המצאת תצהירים של מכרי המבקש השוהים בישראל המצהירים כי הם מכירים את המבקש מסודאן ואף כי הוא אזרח סודאני.

יתרה מזאת, טוען המבקש כי גרושו מישראל אף ייתר את הדיון בעירעור.

המשיבה טוענת כי הנטל להוכיח נתינות מוטל על הטוען לה בפני המשיבה, באמצעים אובייקטיבים, כאשר בעניינינו, זהותו של המבקש נקבעה על ידי הגורמים המוסמכים והתבססה על מכלול הנסיבות ועל הזיקה הדומינאנטית למדינה מסוימת.

על המבקש מוטל הנטל להראות כי מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד- שיש להליך העירעור סיכוי להצליח, והאחר- שמאזן הנוחות מטה את כף המאזניים להעתר לבקשה (בן-נון וחבקין, העירעור האזרחי (2012), 586-687; עע"ם 6754/13 שרסטה נ' משרד הפנים (16.02.14)).

...

בהתייחס לטענת המבקש בדבר הצורך לקבוע כי הייתה מוטלת חובה על המשיבה לזמן לראיונות את המצהירים מטעם המבקש, לא מצא בית הדין לעררים מקום לקבוע כי אכן הייתה מוטלת חובה כזו.

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בבקשה למתן סעד זמני, בתשובה לבקשה ובתגובה לתשובה, כמו גם בערעור עצמו ובפסק דינו של בית הדין לעררים, אני סבור כי בנסיבות העניין - דין הבקשה להתקבל.

על המבקש מוטל הנטל להראות כי מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד- שיש להליך הערעור סיכוי להצליח, והאחר- שמאזן הנוחות מטה את כף המאזניים להיעתר לבקשה (בן-נון וחבקין, הערעור האזרחי (2012), 586-687; עע"ם 6754/13 שרסטה נ' משרד הפנים (16.02.14)).

לאור כל האמור, בהתחשב בכך שמאזן הנוחות, אשר נוטה לטובת המבקש, הוא אבן הבוחן המרכזית, ובהתחשב בכך שלא ניתן לשלול לחלוטין את סיכויי הערעור, דין הבקשה למתן סעד זמני להתקבל.

הרשות הבהירה את מדיניותה כלפי אזרחי אוקראינה (פסקה 3 לבקשה): "לעת הזו, בעקבות הלחימה באוקראינה, לא ננקטות פעולות אכיפה והרחקה כנגד אזרחי אוקראינה השוהים בישראל באופן בלתי חוקי וזאת עד להבהרת המצב במדינתם". הרשות הוסיפה בבקשה (בסעיף 5), כי: "לאחר התבהרות המצב במדינת מוצאם של המבקשים ובתום המדיניות הנהוגה כיום כלפי אזרחי אוקראינה, ככל שיהיו בפיהם של המבקשים בקשות מקלט פרטניות בהתאם לאמנת הפליטים, יהיו רשאים לפנות ליחידה לטפול במבקשי מקלט...". כיון שהבקשה הוגשה ערב הדיון, ללא הסכמה של ב"כ המבקשים, היתקיים הדיון שנקבע.

הגנה זמנית כזו ניתנת, ככלל, במצב בו סביר להניח כי הייתה מוכרת עילת מקלט לגבי אזרחי אותה מדינה בשל מילחמה המתחוללת בה, או משבר אחר בו היא שרויה, וכדי לא לידון בבקשות מקלט פרטניות רבות, בטרם יתבהר מצב הדברים.

המחבר מתאר "הרחקה קונסטרוקטיבית" כך: "פעולות שמדינה מבצעת, שאמנם אינן מתבטאות בצו המורה לעזוב את המדינה או בהרחקה פיזית, אבל הלכה למעשה יוצרות מצב שאינו מתיר לאנשים הללו בררה אלא לעזוב את תחומה. מצב זה שקול למעשה להחזרה בכפייה, ולכן במקרה של פליטים ואחרים הנהנים ממעמד של הגנה זמנית הוא משול לגירוש או להחזרה" (עמ' 391).

...

אני סבורה כי הפרת זכויות האדם הבסיסות של הזכאים להגנה הזמנית מפני הרחקה, מהווה הרחקה קונסטרוקטיבית שכזו.

מהכלל אל הפרט – סוף דבר במקרה שלפניי, מבקש ב"כ המבקשים, ליתן לשני המבקשים שלפניי, אשרה זמנית, כדי שיוכלו לכלכל עצמם, כל עוד מדיניות אי ההרחקה בעינה עומדת.

על כן, ובהעדר פתרון אחר, כסעד זמני בערעור, אני מורה לרשות להנפיק למבקשים עד ליום 19.5.22, רישיון שהייה, אשרה שתהיה בתוקף למשך 3 חודשים לפחות.

אף יו"ר הועדה המייעצת, שבחן את בקשת המערער, מצאה כי אין בה כדי לבסס כנדרש קיומו של פחד מבוסס היטב מפני פגיעה חמורה בחייו או בחרותו אם ישוב אל מדינתו וכן כי המערער לא הוכיח טענת רדיפה על בסיס אחד היסודות הקבועים באמנת הפליטים.

לבסוף טען, כי למצער יש להחיל לגביו את עקרון אי החזרה שלפיו, אין לגרש אדם אל מדינתו שבה נשקפת לו סכנת חיים.

בעיניין זה דחה בית הדין את טענותיו של המערער ממספר טעמים, שאלו בתמצית, עיקריהם: ראשית, על-פי מקורות המידע שנסקרו בחוות דעת היחידה למבקשי מקלט, הרשויות בניגריה פועלות לצימצום והרגעת הסכסוכים הבין שבטיים שעניינם שטחי מרעה ושטחים חקלאיים, כמפורט שם. בהקשר לתקיפת שבט הפולאני הנטענת הודגש, כי המערער כלל לא הראה על יסוד מה טען כי אנשי שבט זה מחפשים אחר אנשי משמר הכפר; שנית, חרף הצהרת המערער כי התקיפה בכפרו הייתה בחודש אוגוסט 2016, הנפקת דרכונו הייתה בחודש זה והאשרה לישראל ניתנה לו ביום 2.9.2016, והוא יצא ממדינתו רק בחודש אוקטובר 2016.

...

הערעור הנדון הוגש היום (3.7.2023) על פסק-דינו של בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן – בית הדין לעררים או בית הדין), (כבוד הדיין שלומי ויזן) בתיק ערר (ירושלים) 4656/22 מיום 21.5.2023, שלפיו נדחה הערר שהגיש המערער, נתין ניגיריה, על החלטת מנכ"ל המשיב מיום 1.12.2022, אשר דחתה את בקשתו למקלט מדיני, תוך קביעה כי עליו לעזוב את ישראל תוך עשרים ואחד יום.

בדומה, נמצא כי יש לדחות את הערעור אף בהתאם להוראת תקנה 148(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, שאף היא חלה בענייננו מכוח תקנה 28 בתקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים.

לנוכח כל האמור ומהטעמים שהובאו בפסק-דינו של בית הדין לעררים, הערעור נדחה.

משנדחה הערעור, ממילא התייתר הצורך לדון בבקשת המערער לצו ביניים, אשר ימנע את הרחקתו עד הכרעה בערעור.

במסגרת החלטתי הוספתי וקבעתי: "כאמור, המסמך הוגש ביום 29.11.2022, ונדון בהחלטתי מיום 11.12.2022 בסיום הדיון בעירעור. המתנה לתגובה עניינית של המשיבה למסמך זה משך למעלה משבעה חודשים אינה סבירה בנסיבות העניין. המציאות המתוארת בהודעת מחלקת המדינה היא מציאות קיצונית המהוה סיכון ממשי לחיי אדם בכלל, ולחיי ילדים בפרט. זאת, בנוסף לדו"ח נציבות האו"ם לפליטים שהגיע למסקנה דומה לפיה לא ניתן להחזיר מבקשי מקלט לאתיופיה. על פניו נראה כי אמנת הפליטים, שמדינת ישראל חתומה עליה, מחייבת מתן מקלט, השתהות המדינה מהתייחסות עניינית למציאות במחוז טיגריי באתיופיה כפי שתוארה בהודעת מחלקת המדינה בארה"ב או בהתבסס על נתונים אחרים לגבי המצב שם – אינה סבירה. לא ניתן להמתין עוד ועוד ללא מתן מעמד למבקשי מקלט ולו של הגנה זמנית בנסיבות אלה (וראו להשוואה לגבי חשיבות מועד קבלת המעמד בעיניין יוצאי חבל דארפור: בר"ם 156/20 פלוני נ' שר הפנים (נבו 13.10.20)).

בפסק הדין קבע בית המשפט האירופי כי יוון הפרה את הוראות האמנה, לרבות סעיף 2 (הזכות לחיים) וסעיף 3 (איסור על יחס או ענישה בלתי אנושיים או משפילים), בשל תנאי מעצרו ושחרורו ללא כל תמיכה, וסעיף 13 (הזכות לסעד יעיל) בשל הסיכון לגירושו לאפגניסטן ללא בחינה רצינית של בקשת המקלט שלו וללא סיכוי לסעד יעיל שם. בנוסף קבע בית הדין כי גם בלגיה הפרה את סעיף 3 ואת סעיף 13 בכך ששלחה את המבקש ליוון וחשפה אותו למעצר, לתנאי מחייה ולסכון בעיניין סעד בלתי יעיל כפי שאכן קרה לו שם. היינו, החזקת אזרחי אתיופיה ללא אשרות עבודה או מתן אמצעי מחיה באופן ישיר מפרה את זכויותיהם, ובהן הזכות הבסיסית לכבוד אנושי לה זכאים כל בת ובן אנוש.

...

בעמ"נ 42670-03-22 ANNA NECHYPORENKO נ' רשות האוכלוסין וההגירה (נבו, 16.08.23 סעיף 6, שאיזכר החלטה בפרוטוקול מיום 05.06.23),ניתנה לאחרונה החלטתי בשאלה דומה הנגעת למדיניות אי ההרחקה של אזרחי אוקראינה השוהים בישראל בשל המלחמה בארצם: "בערעור זה מתעוררת השאלה, האם ההגנה הזמנית הניתנת לאזרחי אוקראינה על הזכויות הנלוות לה עונה על דרישות אמנת הפליטים שישראל מצהירה, כי היא מחויבת להוראותיה.

אני סבורה כי התמשכות מציאות זו בעניין שלפניי, מצדיקה את קבלת הערעור, ולו משום שלמערערים לא עומדת האפשרות להגיש עתה בקשה חדשה לפתיחת בקשת המקלט שלהם, ואילו הבקשה שהגישו, אשר הרשות סרבה לה והערר בגינה נדחה על הסף – הוגשה באותו נימוק בדיוק כפי הנימוק העומד עתה לפתחי.

סוף דבר הערעור מתקבל.