גיליון רישום פלילי כראיה במשפט פלילי

באשר למיקומו של נאשם 1 במסגרת המיתחם, הפניתה ב"כ המאשימה אל גיליון הרישום הפלילי שהוגש בעיניינו, ממנו עולה כי לחובתו 9 הרשעות קודמות, וכי נגזרו עליו 7 עונשי מאסר בפועל.

נסיבות אלה נלמדות, בין היתר, מטיעוני הצדדים לעונש, עברם פלילי, דברי הנאשמים בבית המשפט ומכלול הראיות שהוצגו לעיוני.

ב"כ המאשימה הציגה את גיליון המירשם הפלילי של נאשם 1 (ת/85), ממנו עולה כי הנאשם 1 צבר 9 הרשעות בהליכים בהם נשפט כבגיר, והליך נוסף שהתנהל בבית משפט לנוער, אשר הסתיים ללא הרשעה ואף התיישן.

...

בנסיבותיו של הנאשם 2 נחה דעתי כי יש למקם את עונשו ברף התחתון של מתחם העונש ההולם.

במסגרת רע"פ 4105/06 באסל גאבר נ' מדינת ישראל (2.1.2007) עמד בית המשפט תכליתן של הוראות אלה: "הוראות אלה תכליתן הכוללת כפולה – מחד גיסא מניעת עבירות והעמדה לדין על מעשי עבירה, ומאידך גיסא ענישה... הוראת סעיף 39, בה עסקינן, היא ההוראה העונשית, ועניינה הרשות הנתונה לבית המשפט לחילוט החפץ ששימש לעבירה או כשכר עבירה; ועל החלטת בית משפט לעניין זה ניתן לערור לפי סעיף 38א לבית המשפט המחוזי, וברשות לבית משפט זה. יש להטעים כי סמכות בית המשפט לפי סעיף 39 היא סמכות שבשיקול דעת". במסגרת ע"פ 6234/03 מדינת ישראל נ' מראד זיתאווי (9.3.2005) עמד כב' השופט א' א' לוי על התנאים להפעלת סמכות החילוט: "השילוב שבין הסעיפים מלמד כי הפעלתה של סמכות החילוט מותנית בקיומם של תנאים מצטברים אלה: בחפץ שנתפש בוצעה עבירה או עומדים לבצע עבירה; בעל החפץ הורשע בדינו והרשעתו מתייחסת למעשה שנעשה בחפץ או לגביו (ע"פ 623/78 סורני נ' מדינת ישראל, פ"ד לג 523, (3); ע"פ 4148/92 חוסין מועד נ' מדינת ישראל, לא פורסם). סעיף 39(א) לפקודה אשר נועד לפגוע בזכות קניינו של העבריין קובע כי דינו של החילוט כדין עונש שהוטל על הנאשם, וככל הוראה עונשית יש להעניק לה פרשנות מצמצמת, הואיל והיא נועדה לפגוע במעורבים במעשה הפלילי עצמו, ולא באלה שאין להם זיקה אליו או שזיקתם רופפת (ע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3), 238)". עוד נקבע שם כי משמדובר באחד מרכיבי הענישה, בית המשפט נדרש לשקול את השלכות החילוט והשתלבותו בענישה הכוללת הנגזרת על נאשם: "אכן, המכונית שימשה בידי המערער כלי בלעדיו היה מתקשה להפיל את המתלוננת ברשתו ולבצע בה את העבירות בהן הורשע. אולם, אותה סמכות חילוט היא סמכות שברשות, ובטרם יעשה בה בית המשפט שימוש, הוא מצווה לתת את דעתו גם על השלכותיה, וכיצד היא משתלבת במערך רכיביו האחרים של העונש. אכן, בנסיבות אחרות ראוי גם ראוי היה להורות על חילוט המכונית, אולם משנגזר למערער עונש מאסר, אותו אני מציע להאריך, סבורני כי בית המשפט המחוזי היה רשאי לקבוע כי בחילוט גלומה הכבדה מעבר לנדרש, ועל כן נכון להימנע ממנה". ראו גם ע"פ 9104/20 מדינת ישראל נ' דוד טבצ'ניקוב (4.3.2021), שם קבע כב' השופט י' אלרון כי: "...סמכותו של בית המשפט להורות על חילוט רכוש על פי סעיפים 32 ו-39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, היא סמכות שבשיקול דעת, אשר הפעלתה תלויה בין היתר בהשלכות חילוט הרכוש ובהשתלבותו במערך הענישה הכולל שיושת על הנאשם". לעניין בחינת מהותה ועצמתה של הזיקה בין הנכס לבין ביצוע העבירה ראו ע"פ 1000/15 אבו אלחווה נ' מדינת ישראל (3.7.2015).

היות שרכבו של נאשם 2 (מ.ר 17-356-75) שימש את הנאשמים לביצוע עבירות נשיאת הנשק, אני מורה על חילוטו לטובת אוצר המדינה.

המאשימה מסרה תגובתה וביקשה לדחות את הבקשה, לטעמה החומר המבוקש אינו ניכנס לגדר ההגדרה של מסמכים רלוואנטיים לתיק שבפנינו, שכן לנאשם לא עומדת זכות אוטומאטית לעיין בגיליונות המירשם הפלילי של עד מעדי התביעה ועל בית המשפט להפעיל שיקול דעת פרטני תוך יישום עקרונות שנקבעו בפסיקה וכן עקרונות נוספים כגון נוסחת האיזון (מקום שמדובר בחומר חסוי) ולביסוס עמדתה הפניתה לבש"פ 5881/06 שלמה בניזרי נ' מדינת ישראל.

דיון והכרעה: לשונו של הסעיף אשר קובע את זכות העיון בחומר חקירה שנאסף, נקבע בסעיף 74 לחסד"פ ולשונו: "הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסנגורו.. לעיין בכל זמן סביר בחומר חקירה וכן ברשימת כל חומר שנאסף או שנירשם בידי הרשות החוקרת והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו" הסעיף מגלם בתוכו את עיקרון הזכות לגילוי מסמכים במשפט פלילי וכולל גם ראיות השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום, כאשר המונח "חומר חקירה" הורחב על ידי הפסיקה, מתוך מגמה להגן על זכות היסוד של הנאשם לקיומו של הליך הוגן ומתן אפשרות להציג/לשקול את אופן ניהול הגנתו בצורה הטובה ביותר, תוך גילוי האמת וצמצום פערי הכוחות בין התביעה להגנה ( ראה בג"צ 233/85 אל הוזייל ואח' נ' משטרת ישראל, ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, רע"פ 4953/06 צדוק נ' מדינת ישראל) ועדיין, לא כל חומר המצוי בידי התביעה והיא חשופה לו - מהוה חומר חקירה וסיווגו ככזה מוכרע באופן נקודתי וענייני בהתאם למבחני השכל הישר וניסיון החיים, הכל על פי טיבו של החומר, זיקתו לאישום ולסוגיות הנדונות בהליך במסגרתו הוא מבוקש ומידת התועלת שעשויה לצמוח לנאשם (בש"פ 11042/04 פלוני נ' מדינת ישראל, בש"פ 8252/13 מדינת ישראל נ' ליאל שיינר וכן בש"פ 2886/16 גובראן נ' מדינת ישראל).

...

גם לאחר שבית המשפט בחן שיקולים אלה והגיע למסקנה כי הנאשם צלח את כל המשוכות דלעיל, שומא על בית המשפט לבחון אם ניתן להסתפק בפרפראזה בלבד לגבי התיקים שגילויים מתבקש, או שיש להורות על עיון בתיק החקירה עצמו".

לאחר שבמהלך הדיון בחנתי את המסמכים שהוצגו לי; מרשם פלילי ופלט תלונות מתלונן על שם המתלוננת, נחה דעתי כין באמור כדי לעזור בהגנת הנאשם ועל כן איני נענית לבקשת ההגנה.

בסופו של יום ונוכח טעמי ההחלטה, הבקשה של ההגנה על שני חלקיה נדחית.

בשולי הודעת העירעור, נטען כי "שגה בימ"ש קמא עת היתייחס למצבור עבירות של המערער משלא הוצג בפניו גיליון הרשעות קודמות". במהלך הדיון בעירעור, הגישה באת כוח המשיבה לבית המשפט המחוזי, לראשונה, את גיליון הרישום הפלילי של המבקש.

לשיטתו, על התביעה מוטלת החובה להביא ראיות לעונש על ידי הגשת רישום פלילי, ולא באמצעות טיעון בעל-פה. משלא נעשה כך וגיליון הרישום הפלילי לא הוגש והעונש המותנה הופעל מבלי שהוגש גיליון כאמור או גזר הדין שהטילו, הרי שדינו נגזר ללא כל תשתית ראייתית.

...

דיון והכרעה דין הבקשה להידחות.

אף לאחר שהוגש גיליון הרישום הפלילי בדיון בבית המשפט המחוזי, לא מצא בית המשפט המחוזי לקבוע כי האמור בו שונה מהתמונה שהוצגה בבית משפט השלום ושעליה נסמך גזר דינו.

סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

ב"כ המאשימה הגישה את גיליון הרישום הפלילי של כל אחד מהנאשמים, תוך שציינה כי לחובתו של הנאשם 1 עבר פלילי בעבירת אלימות - תקיפה הגורמת חבלה של ממש, משנת 2021, בעקבות כך שתקף אדם באמצעות מקל ללא התרעה מוקדמת, בטענה שהתבטא נגד המשטר באריתריאה, ובגין כך ריצה מאסר בפועל למשך 50 ימים ותלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בר הפעלה.

נסיבות אלה נלמדות, בין היתר, מטיעוני הצדדים לעונש, עבר פלילי, דברי הנאשם בבית המשפט ומכלול הראיות שהוצגו מטעם הצדדים.

...

בהקשר זה, ראו דברי כב' השופט סולברג בע"פ 167/13 אבו זאייד נ' מדינת ישראל (14.8.2013): "פגיעה קשה ומתמדת בתחושת הביטחון ושלום הציבור של אזרחי מדינת ישראל מחייבת הטלת עונשים ממשיים, על מנת להרתיע מפני ביצוע עבירות שכאלה בעתיד, ובכלל זה, עונשי מאסר בפועל אשר יהא בהם כדי לבטא את החומרה שבתופעת האלימות, ואת הסלידה מן המעשים. מבלי להקל ראש בשיקולי השיקום בעניין דנן, מצאנו כי ידו של האינטרס הציבורי על העליונה. למרבה הצער, עבירות אלימות בהן מעורבים צעירים, ולא פעם צעירים ללא עבר פלילי, הפכו למעשה של יום ביומו. בתי המשפט מצוּוים לתרום את תרומתם לעקירת נגע האלימות בדרך של ענישה מרתיעה". דברי כב' השופט י' דנציגר בע"פ 7475/14 מהדי נ' מדינת ישראל (25.12.2014): "כנקודת מוצא לדיון יש לשוב ולהדגיש כי העבירה שבה הורשע המערער – חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 לחוק העונשין ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק – הינה עבירת אלימות חמורה שהעונש המרבי הקבוע בצידה הינו 14 שנות מאסר בפועל. בפסיקת בית משפט זה ניכרת בשנים האחרונות מגמה ברורה של החמרה בענישה בעבירות אלימות באופן כללי ובעבירת החבלה החמורה בנסיבות מחמירות באופן ספציפי. בית משפט זה ציין לא אחת כי יש להילחם בנגע האלימות שפשט בארצנו וכי תרומתו של בית המשפט למלחמה זו הינה בהטלת עונשים מרתיעים ומשמעותיים שישקפו מסר מרתיע לעבריינים ולחברה כולה. לפיכך נקבע כי ככלל ענישה זו צריכה לכלול רכיב משמעותי של מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח". דברי כב' השופט י' עמית בע"פ 1268/21 מדינת ישראל נ' אנואר אבו סמרה (15.07.2021): "בית משפט זה נדרש פעמים רבות להיקפה ולנזקיה של תופעת ה'סכינאות', הטומנת בחובה פוטנציאל לנזק רב, ומצדיקה נקיטה בענישה מחמירה ומרתיעה: 'אחת המטרות המרכזיות של הענישה הפלילית היא כאמור הרתעת עבריינים בכוח, ל'מען יראו וייראו'. תופעה זו של 'סכינאות' יש להדביר. המסר חייב להיות ברור, למען ידע כל איש ונער כי נטילת סכין כדי לתקוף היא נטילת סיכון – לא רק כלפי הקורבן, אלא גם כלפי העבריין בדמות הטלת ענישה מחמירה. במלים אחרות, 'תרבות הסכין' היא תרבות שלא ניתן לגלות כלפיה סבלנות' (דברי השופט נ' הנדל בע"פ 6910/09 הדרה נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 (9.5.2010))". נאשם 1 הנאשם 1 יליד שנת 1991.

מכל המקובץ, נחה דעתי לקבוע את עונשו של הנאשם 1 בשליש התחתון של מתחם העונש ההולם, אך לא בתחתיתו.

מכל המקובץ, נחה דעתי לקבוע את עונשו של הנאשם 2 בשליש התחתון של מתחם העונש ההולם, אך לא בתחתיתו.

דיונים אחרים נדחו בשל הליכים שהתקיימו בבקשה להסרת חסיון, שהיו בעיצומם, או בשל שינויים בתכנית העבודה של המחלקה הפלילית בבית המשפט.

לאחר מכן, נשמעה פרשת העונש, ומכאן – גזר דין זה. ראיות לעונש התביעה הגישה, לענין העונש, ראיות כדלקמן: · גליון רישום פלילי של הנאשם (ת/19א') – לחובת הנאשם הרשעה בעבירת איומים.

...

· ע"פ 4592/15 פדידה נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) – נדחה ערעורם של נאשמים אשר הורשעו בקשירת קשר לביצוע פשע, אחזקת סם מסוכן (המערער 2) וסיוע לאחזקת סם מסוכן (המערער 1) על גזר דינם.

· ע"פ 5374/12 אברג'יל נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) – נדחה ערעורו של המערער, אשר הורשע, על סמך הודאתו, באחזקת סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של כ-43 גרם, שלא לצריכה עצמית.

עם זאת, סקירת הפסיקה מובילה למסקנה, כי ככלל, בעבירות של החזקת סמים מסוכנים, מהסוגים ומהכמויות המפורטות בכתב האישום, דינם של הנאשמים הוא מאסר בפועל בכליאה ממשית, לתקופות משמעותיות.