בשמה את הדברים הבאים: הנתבעת הייתה אישתו של המנוח
עד 30 (X) נ. א. ה., שהיה בעל תעודת זהות ישראלית שמספרה
31 X.X.1990 ובתאריך ,X מכפר X. X.1991 - לתאריך פטירתו ב
המצוין לעיל התחתן עם התובעת לפי ההלכה האסלאמית,
בבקשה והענות ובנוכחות עדים, כתובת הנשואים לא נרשמה
מחשש העונש של החוק, התובעת נשארה כזוגתו עד לשעת
פטירתו, ונולד לו מהנשואים איתה הקטן נ. בתאריך
בא כוח התובעת ביקש לקבוע את הנשואים כחוק 36 X.X.1992
בין התובעת ס. לבין נ. המצויין לעיל, ולייחס את נ. הקטן
לנשואים שלהם, התובעת נשבעה את השבועה השרעית
שהיא זוגתו של נ. המצויין לעיל לפי ההלכה עד שעת מותו,
והחל מתאריך עריכת כתובת הנושאים ה"עורפית – לא
כמו כן מסרו עדות 5 ,X. X.1990 רשמית לפי החוק" בתאריך
ההדגשה אינה במקור – א.ז'.ר.).
צו הירושה והמסמכים בדבר הכרה בתובע כיתום צה"ל
6.4.1
התובע, אשר אינו רשום במירשם האוכלוסין כבן המנוח, לא הבהיר על סמך
מה הוכר כיתום צה"ל וכאחד מיורשי המנוח.
לעניין זה ראו בספרו של שמואל שילה,
: פירוש לחוק הירושה, בעמ'
"מהותו של צו ירושה היא הצהרה על שמות היורשים
פרטים נוספים המופיעים בצו אינם
בגדר פרטים מטריאליים (למעט, אולי, עובדת מותו של
המוריש וזמן מותו), הם אינם מהוים קביעות שכוחם יפה
כלפי כל העולם, ולכן גם אינם מהוים מעשה בית-דין,
ואפשר להיתכחש להם בהליכי משפט אחרים".
לעניות דעתי ההתייחסות של בית-המשפט לתובענות למתן סעד
הצהרתי בעיניין סטאטוס צריכה להיות שונה ולעולם יש לידרוש ראיות
נוספות על-מנת לגלות את האמת העובדתית.
...
אולם,
פסק הדין הנ"ל אינו יכול לבסס את המסקנה שהמנוח הינו אביו הביולוגי
של התובע, שכן קיים שוני מהותי בתפיסת האבהות ובדרכי הוכחת אבהות
בין בית המשפט לענייני משפחה לבית הדין השרעי.
6.4.2
ככל שהכרה זו מתבססת על פסק דינו של בית הדין השרעי, הרי שאין בדבר
לבסס את המסקנה שהמנוח הינו אביו הביולוגי של התובע, וזאת
מהטעמים שפורטו לעיל.
סיכום
7.1
בנסיבות אלה, התביעה למתן פסק דין המצהיר כי המנוח הינו אביו הביולוגי של
התובע ללא ביצוע בדיקת רקמות נדחית ללא צו להוצאות.